בחופים המשתרעים על החוף האטלנטי ממיין ועד למפרץ מקסיקו, אלפי ביצים בצבע חום עכור מעטרות את החול. עונת ההטלה רק החלה, ונחילי סרטני פרסה פוקדים בהמוניהם את אזור הגאות והשפל כדי להטיל את ביציהם – תופעה עתיקת יומין הנמשכת זה מיליוני שנים. סרטני פרסה קיימים עוד מהאורדוביק, תקופה גיאולוגית שהתרחשה לפני 488 עד 443 מיליון שנים.
אורגניזמים כמו סרטני פרסה – אליהם מקובל להתייחס כאל "מאובנים חיים" – הם צאצאים של שושלות עתיקות יומין, ומראם כמעט זהה לזה של אבותיהם המאובנים שחיו לפני מאות מיליוני שנים. עם זאת, המונח "מאובן חי" אינו חף מפגמים שכן אופן הגדרת המינים הללו משתנה בין מדענים וחוקרי מאובנים (פליאונטולוגים). למרות שכלפי חוץ מראם של "מאובנים חיים" כמעט זהה לזה של אבותיהם, הדנ"א שלהם אכן השתנה תוך כדי מחזורי אבולוציה רבים.
"מאובנים חיים" הם גם נדירים, לעיתים קרובות האחרונים מסוגם, ללא קרובי משפחה חיים כיום, והם נוטים לשגשג בסביבות ימיות מכיוון שאירועי הכחדה נוטים להיות פחות נפוצים בעומק האוקיינוס. המסתורין שאופף את השאלה מדוע מינים מסוימים שרדו לאורך ההיסטוריה האבולוציונית ומדוע מינים מסוימים נכחדו עשויה להסתכם במקרה בלבד.
סרטן פרסה
פרוקי־רגליים דמויי קסדה קדמוניים התפזרו על פני קרקעות האוקיינוס החולי כבר בתקופת הפלאוזואיקון (לפני 540–248 מיליון שנים), וחיו לצד פרוקי־רגליים פרהיסטוריים שעברו מזמן מן העולם, כמו טרילוביטים – יצור דמוי חרק עם קליפה קשה, ואורתוקראסים – רכיכה משונה למראה עם קליפה חרוטית ממשפחת הסִילוֹנִיּוֹת.
למרות שמם, סרטני פרסה אינם סרטנים אלא פרוקי־רגליים, אשר חולקים קווי דמיון רבים יותר עם עכבישים ועקרבים. בעוד שרבים מהאורגניזמים הימיים חלפו מן העולם במהלך הכחדות המוניות ועידני קרח, סרטני הפרסה שגשגו. הישרדותם מיוחסת לסבילות הגבוהה שלהם לתנאי סביבה שונים, המאפשרת להם לשרוד במים מלוחים, מתוקים ודלי חמצן.
כיום עושים שימוש רב בסרטני פרסה במעבדות ביו־רפואיות, שכן הדם שלהם – המכיל אטומי נחושת ולפיכך צבעו כחול – משמש בעבור בדיקות חיסונים ותרופות.
ספנודון
הספנודון – מין אנדמי לאזור איי החוף של ניו זילנד – נהג לשוטט בחופשיות על פני היבשת הקדומה גונדוונה. יצור יוצא דופן למראה זה, עם עין שלישית במרכז ראשו ושתי שורות של שיניים עליונות, מזכיר במקצת במראהו לטאה. עם זאת, הספנודון איננו לטאה, אלא המין האחרון ששרד מתוך סדרה ארכאית של זוחלים בשם מחודקי ראש השייכת למשפחת הספנודוניים.
שורשיה של משפחת הספנודוניים מתוארכים לכל הפחות לכ־230 מיליון שנים אחורה. בעבר, כל המאובנים של הזוחלים השייכים למשפחת הספנודוניים היו מורכבים מפרגמנטים של לסתות ושיניים, ולא סיפקו תמונה שלמה אודות מקורותיו של הספנודון.
מצב עניינים זה השתנה ב־2022, השנה בה גילו מדענים מאובן המציג מבנה שלד כמעט שלם של Navajosphenodon sani או N. Sani, אב קדמון של ספנודון עתיק יומין. מאובן זה מעיד על כך שהתכונות הפיזיקליות של הספונדון המודרני השתנו אך במעט במהלך 190 מיליון שנים.
נאוטילוסיים
נאוטילוסיים, רכיכות ימיות כמעט מיתולוגיות המאופיינות בקונכייה סלילית ובעיניים עששות, צפים במימי הים הפתוח העמוקים. בני אדם לא יכולים להגיע לאזור זה בגלל הלחץ הגבוה של מעמקי הים, ולכן מדענים משתמשים במלכודות סרטנים כדי להעלות אותם אל פני השטח.
בעזרת דגימת רקמה של הקונכייה והמחושים שלהם, מדענים יכולים לשחזר כעת היבטים שונים של התפתחות הנאוטילוסיים, מהמקום בו הם חיו ועד למזון שצרכו, כאשר הפרטים הקדומים ביותר מתוארכים לתקופת הקמבריון שהתרחשה לפני כחצי מיליארד שנים. הנאוטילוסיים משתמשים ברמזים כימיים כדי לזהות את מקורות המזון העיקריים שלהם כמו דגים וסרטנים, ויש להם צינור חיבור שנקרא סיפונקל אשר שולט בציפה שלהם באמצעות שאיבת מים דרך החללים הפנימיים בקונכייתם.
"נאוטילוסיים יכולים לחיות בסביבה כמעט נטולת חמצן ולשרוד שבועות שלמים בלי אוכל. יש להם קונכייה קשיחה למדי, כך שמאוד קשה לשבור אותה או להרוג אותם. הם מעין מפלצות משוריינות החיות במעמקים", אומר פיטר וורד, פליאונטולוג מאוניברסיטת וושינגטון. "הם גם מעולים במציאת מזון מת", ממשיך וורד. "הם אוכלי נבלות, רואים אך בקושי, ומתרחקים מהאור".
למרות שהנאוטילוסיים שרדו על פני כדור הארץ במשך 500 מיליון שנים, פרטים רבים מוצאים את עצמם על שולחנות קפה בבתים פרטיים, באוספים אישיים או בחנויות תכשיטים, וזאת בשל יפי הקונכיות הספירליות שלהם. תופעה זו מעמידה אותם בסכנה, וביטוי לכך ניתן למצוא בעובדה שאוכלוסיית הנאוטילוסיים בפיליפינים נמצאת במגמת ירידה. החל משנת 2018 הנאוטילוסיים רשומים תחת הקטגוריה "בסכנה" על פי חוק המינים בסכנת הכחדה בארה"ב.
צלקנתאים
צלקנתאים הם זן דגים חמקמק החי במים עמוקים. יש להם מבנה חסון עם שמונה סנפירים, כאשר הסנפיר הגבי שלהם מורכב משלוש אונות. מאובנים של צלקנתאים נמצאו מתקופת הדֶּבוֹן המוקדם ועד לסוף הקרטיקון, ולאחר מכן הם נעלמו יחד עם הדינוזאורים במהלך ההכחדה ההמונית שלהם.
עם זאת, "מאובני צלקנתאים נחפרו בשנות ה־30 בקרבת דרום אפריקה, והתגלו קודם כל כמאובנים לפני שבכלל ידעו שישנם פרטים חיים כיום", אומר סקוט לידגארד, אוצר אמריטוס של מאובני בעלי חיים חסרי חוליות במוזיאון פילד.
"החל משנות ה־90, חוקרי גנטיקה מולקולרית החלו לבחון את שני המינים של צלקנתאים החיים כיום, ובסופו של דבר גילו שיש חלקים בגנום שלהם שמתפתחים במהירות", מוסיף לידגארד. אולם למרות התפתחות זו, לדג החי כיום ולאבותיו המאובנים יש צורה חיצונית דומה, ונראה כי צלקנתאים עשויים להיות חלק בלתי נפרד מהליך פיענוח התעלומה כיצד דגים התפתחו ליצורים ההולכים על ארבע.
גינקו בילובה
עץ הגינקו בילובה קיים בכדור הארץ מזה שנים רבות, למעשה כבר מתקופת הפרם שהתרחשה לפני 270 מיליון שנה. הגינקו בילובה, בעל העלים דמויי המניפה, גדל בתחילה לצד שרכים וציקסאים קדומים, סיפק צל לדינוזאורים, עורר השראה במשוררי שושלת סונג, ושרד את פצצת האטום שהוטלה ב־1945 על הירושימה.
הגינקו בילובה גדל בעבר כמעט בכל היבשות, עד שחוסר היציבות האקלימית שהביאו עימם עידני הקרח של תקופת הפלייסטוקן הפחיתה מאוד את התפוצה שלהם. על אף שמאובני גינקו בילובה קדומים נעלמו מאזורים רבים, כמה מצבורים שרדו אך בקושי במזרח ובדרום מרכז סין. מסורת הגידול הסינית העתיקה של הגינקו בילובה הייתה גם זו שתרמה להישמרותם של מינים רבים, חרף העובדה שפעילות אנושית ארוכת שנים הביאה להתדרדרות התפוצה שלהם.
הגינקו בילובה זכה למקום של כבוד במספר תרבויות בשל האגוזים האכילים שלו, כאשר לפי מאמר של מדען הצמחים פיטר קריין ההתייחסות ההיסטורית המוקדמת ביותר לגינקו היא חילופי שירים מפורסמים שנכתבו במהלך שושלת סונג במאה ה־11.
(קראו עוד על היונק הימי הקדום 'פרוצטוס קולוסוס' ועל דינוזאור מסוג טי רקס.)
