בכל אביב, בליל ה־30 באפריל, אלפים מתאספים בגבעת קלטון באדינבורו כדי לקבל את הקיץ הקרב ובא. אמנים לבושים בתלבושות דרמטיות נעים בתוך הקהל ומשחזרים טקסים עתיקים לצלילי תופים ומזמורים המהדהדים ברחבי העיר.
הקהל – המורכב ממקומיים ומתיירים כאחד – מגיע לפסטיבל האש העתיק הגדול ביותר בבריטניה, החוגג את האש, את הפוריות ואת שינויי העונות. הפסטיבל, שקם לתחייה בשנת 1988 על ידי קבוצת אמנים ומתנדבים, צמח לכדי מופע אנרגטי המושרש במסורת מחד גיסא ומעוצב על ידי ערכים מודרניים מאידך גיסא.
אז כיצד הפך טקס אש פגאני נשכח לאחד האירועים השנתיים האיקוניים ביותר בסקוטלנד?
מקורותיו של בלטיין
בלטיין (מבוטא BEL-tayn) הוא אחד משמונה פסטיבלים עונתיים בלוח השנה הקלטי, לצד סמהיין, יול, אימבולק, אוסטרה, מידסאמר, לונגנאסאד ומבון. שורשיו נעוצים בתרבויות העתיקות של סקוטלנד, של אירלנד, של ויילס ושל האי מאן.
משמעות השם בלטיין הוא 'אש בוהקת', העומדת במרכז החגיגות. הפסטיבל חוגג את חודשי הקיץ הקרבים ואת פוריותם של האדמה, של בעלי החיים ושל האנשים.
בעבר, על כל אחד מחברי הקהילה היה להדליק מדורה אישית בסביבת ביתו, ולאחר מכן להתקבץ סביב מדורות גדולות יותר שדלקו במרחב הציבורי. הטקס המרכזי כלל הולכת בקר בין שתי מדורות גדולות, כדי להגן על בריאות העדרים במהלך העונה הקרבה. לאחר השלמת טקס זה, המוזיקאים היו פותחים בנגינה והמקומיים היו פוצחים בריקודים עד הנץ החמה.
"בלטיין היה חלק חשוב במסורת ובתרבות הסקוטית מאז הקולוניזציה האנגלו־סקסונית של הארץ", אומרת הסופרת רומיין פורמסטון־אוונס. "כאשר כיבושים שכאלה התרחשו, התרבות הדומיננטית נהגה לאמץ את המסורת המקומית ולערוך בה שינויים בהתאם לצרכיה. לכן, חגיגה זו מעולם לא באמת נפסקה; היא פשוט שונתה, ובמקרה של בלטיין, החגיגה הפכה ליום האחד במאי".
למרות שהדיכוי של הפגאניזם והפסטיבלים המסורתיים נמשך לאורך המאות ה־19 וה־20, בלטיין לא נעלם לחלוטין. בשנת 1988, קבוצת אמני פרפורמנס החייתה את הפסטיבל בגבעת קלטון. האירוע, שעד היום מנוהל על ידי מתנדבים מהקהילה, גדל מקהל קטן של כ־50 משתתפים בשנה הראשונה לכ־10,000 משתתפים בשנת 1999.
רוס טינסלי, מרצה באוניברסיטת אדינבורו שחקר בהרחבה את הבלטן, אומר כי "הקבוצה שהחייתה את הפסטיבל ביקשה להשתחרר מהאקלים הפוליטי הדומיננטי של התאצ'ריזם".
מבחינה היסטורית, חגיגות הבלטן היו אמורות להתקיים על מורדות ארתור'ס סייט, אך מכיוון שאדמה זו נמצאת בבעלות בית המלוכה הבריטי, בחרו המארגנים בגבעת קלטון שהייתה בשנות השמונים מקום מפלטן של קבוצות תת־תרבות אלטרנטיביות.
סיפורה של מלכת מאי והאיש הירוק עומד בלב הפסטיבל המודרני. מלכת מאי מייצגת את אמא אדמה, ואילו האיש הירוק המייצג את החורף מנסה למשוך ללא הצלחה את תשומת ליבה לאורך כל הפסטיבל – עד שהוא מסיר את מעילו העבה ומקבל בברכה את העונה החדשה. שיאו של הפסטיבל הוא בנישואי השניים, המסמלים את תחילתו של הקיץ.
ככל שהנרטיב מתפתח, דמויות אחרות המייצגות היבטים של הטבע מצטרפות להופעה. הדמויות הלבנות, מלוויה של מלכת מאי, מגלמים את רגשותיה ואת הרוח הקיצית שהיא מביאה עימה. הכחולים, זקני הפסטיבל, שומרים על המסורת ועל הסדר. האדומים הפראיים והבלתי צפויים מייצגים את הכאוס והגשמיות של הטבע – ולעתים קרובות מבצעים מעשי קונדס. דמויות אלה מסתובבות ברחבי קלטון היל במשך ארבע שעות, ויוצרות חוויה סוחפת ואינטראקטיבית.
תחייתו של בלטיין
הפופולאריות הרבה לה בלטיין זוכה אינה מקרית. "אנו רואים כיום תחייה של מסורות ילידיות ברחבי העולם", אומרת פורמסטון־אוונס. "הסקוטים מעוניינים אף הם להשיב לתחייה את תרבותם הילידית ועושים זאת באמצעות הפסטיבל".
הצלחתו של הפסטיבל גם משקפת רצון הולך וגובר להתחבר מחדש: אחד לשני, לעולם הטבע ולמקצבים הטבעיים שאינם תלויים באורח החיים המודרני. "זה קשור בחוסר שביעות הרצון מהדת המסורתית ומהקצב המהיר שמאפיין את החברה המערבית בת זמננו", אומר טינסלי.
על פי אתר האינטרנט של אגודת האש של בלטיין, "המניעים לקיום הפסטיבל נעוצים בחיפוש אחר טבע ראשוני ובראשיתי, הצורך להתחבר מחדש לאדמה ולטבע, ובניגוד בין התנועות הכאוטיות והפרועות של יסודות החיים לרציונליות היתר ולמשמעת המאפיינים את המדינה המרכזית".
"בלטיין הוא פסטיבל של תקווה לעתיד טוב יותר", אומרת פורמסטון־אוונס, דבר שרבים מוצאים בו נחמה בתקופות של אי ודאות.
