החוקר הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט טבע את השם מטיל המורא 'שדרת הרי הגעש' כאשר סייר באקוודור בתחילת המאה ה־19, אולם המקומיים התייחסו אל הענקים יורקי הלהבות של המדינה ביראת כבוד זמן רב קודם לכן.
"האינקה קראו להרים אפוס [‘אדון’ בשפת הקצ’ואה], משום שהאמינו שהם אלים", אומר המדריך שלי לואיס צ’ינצ’ין, בנסיעה דרומה מקיטו לפארק הלאומי קוטופאקסי לאורך שדרת ההרים. אלי־ההר פיצ’ינצ’ה, רומינאווי ואיליניזה חולפים מעלינו בערפל האפור שמקיף את שמשת המכונית.
מעט דרומה משם נמצאת צ’ימבורסו, הפסגה הגבוהה ביותר באקוודור המתנשאת לגובה של 6,268 מטרים. זוהי ארצם של הצ’אגראס: רועי הבקר של האנדים הרוכבים ברחבי רמות אקוודור מזה מאות שנים. כיום, חלק מקהילות הצ’אגראס מזמינות מטיילים ללמוד על אורח חייהם, ואנו בדרכנו לפגוש אחת מהן.
אבותיהם של הצ’אגראס היו ילידים, אך תרבות הצ’אגראס שזורה גם בהיסטוריה של כובשי אקוודור הספרדים. לפני הגעתם של הספרדים למדינה במאה ה־16, הצ’אגראס היו חקלאים שחיו בהרים הגבוהים וזרעו תירס, שעועית ופקעות בשדות שכינו צ’אקרס. כאשר הספרדים הביאו שוורים וסוסים כדי לעבד את האדמות, היו אלה העמים הילידיים שלימדו אותם כיצד לעשות זאת ברמות הגבוהות.
במרוצת השנים הפכה המילה צ’אקרא לצ’אגרא, ושימשה לתיאור אנשים שהפכו מסטיסים – בני תערובת אירופים וילידיים. המורשת הספרדית והילידית העניקה להם מעמד חברתי גבוה יותר מאלו שהיו ילידים בלבד, אולם הם מעולם לא נחשבו לשווים לספרדים, גישה שעדיין קיימת באקוודור כיום. בסביבות המאה ה־17 לימדו אותם הספרדים לרכב על סוסים ולהתמודד עם שוורים למלחמה בזירות, וכיום המילה צ’אגרא משמשת לתיאור אדם כפרי או חסר השכלה.
ייתכן שתפיסה מוטעית זו נובעת מהעובדה שיותר מ־200 שנה לאחר עצמאותה של אקוודור, הצ’אגראס שומרים על אורח חייהם החקלאי המסורתי. אנו פוגשים את מארחינו, בהם רפאל צ’נגולויסה – רכז הקהילה המקומית – ואת סוסיהם. אנו נפגשים במכלאת עץ קטנה עם גג פח גלי בתוך פארק קוטופאקסי הלאומי, בגובה 3,600 מטר מעל פני הים. רפאל לובש פונצ’ו כחול מלכותי וכובע לבד רחב שוליים. כהכנה לרכיבה בפארק הלאומי, הוא מזמין אותי ללבוש את מדי הצ’אגראס: צ’אפס מעור פרה עם פרנזים, פונצ’ו מצמר ירוק ומעליו פונצ’ו גשם מעור המשומן נגד טיפות הגשם הכבדות שהחלו לטפטף.
רפאל מספר לי שבעבר היו לצבעי הפונצ’ו משמעות – אדום ייצג את הדם וזהב את שדות השעורה – אך כיום הם מבטאים העדפה אישית בלבד. עם זאת, הלאסואים מעור שהצ’אגראס נושאים עימם זהים לאלו שהיו בתקופה הקולוניאלית, והם מראים לי בגאווה את ארכובות העץ שלהם שמגולפות ביד עם עיטורי סוסים, פרחים ועלים.
שמירה על אורח חייהם של הצ’אגראס היא אתגר, אומר רפאל, משום שפחות ופחות צעירים בוחרים לקחת את המושכות לידיהם. "אבי היה גם הוא צ’אגרא, אבל ילדיי לא ממש מתעניינים באורח החיים הזה; הם מעדיפים את העיר", הוא מלין. זו הסיבה ששכנע את קהילתו להיפתח לביקורי תיירים: "חשוב להראות לזרים איך אנחנו חיים כאן יום־יום עם בעלי החיים, עם הסוסים ועם הטבע, ובכך לוודא שהמסורת לא תאבד".
חיים באוכף
הסוס שאני רוכב עליו, סוס אנדי בן 10 בשם פריטדה, מזהה את חוסר הניסיון שלי. הוא מתעלם מהבעיטות שלי ומהמשיכות במושכות העור כאשר אנו יוצאים לדרך. הוא סוטה מהשביל ומתנגד לכל ניסיונותיי לגרום לו לחצות את הנהר הראשון. רפאל, לעומת זאת, מצליח להדריך את סוסו במגע קל בלבד במושכות. נראה כאילו הוא נולד על האוכף, ואין זה מפתיע — הוא מספר שכל הילדים בקהילות הצ’אגראס לומדים לרכב מגיל צעיר.
לאחר שיעור קצר ברכיבה פריטדה ואני נכנסים לקצב, ונעשה קל יותר להבחין בסביבותינו. השטח שאנו עוברים בו נקרא פארמו: רכס באנדים בגובה של 3,000–5,000 מטרים מעל פני הים – גבוה יותר מקו העצים, אך נמוך מהשלג. שמו של הרכס נובע מעשבי הפאחה הגבוהים והצהבהבים שמברישים את נעליי בזמן שפריטדה דוהר. העשבים מכסים בצפיפות את הגבעות עד ההרים, מתנופפים כמו צמר לאמה.
זהו מקום המאופיין בקיצוניות של מקרו ומיקרו גם יחד: החרוט הכמעט מושלם של קוטופאקסי, המתנשא לגובה של 5,897 מטרים במרכז הפארק, הוא הפכפך כמו סוסי ומציץ אלינו ונעלם שוב בערפל. על רקע ההרים הענקיים הפרחים נראים זעירים, ולדברי רפאל רבים מהם עדיין משמשים ברפואה המסורתית של הצ’אגראס. כך למשל, פרחי נאצ’אג צהובים ואצ’יקוריה לבנים־כותנתיים – הנראים כמו נקודות אור תחת השמים האפלים – משמשים את הצ’אגראס לטיפול במחלות כבד וכליות.
הנוף מקבל נופך בראשיתי כשהגשם מתגבר וניטח על כובעי הצ’אגראס. ברקים ברוחב מטר מזגזגים מטה, הופכים את עשבי הפאחה לתחרה כסופה. רעמים מתגלגלים וריחו של פריטדה מתערבב בפונצ’ו ומחמם את פניי.
לאחר כמה שעות אנו מגיעים ללודג’ טמבופקסי — בקתת מטפסי הרים לשעבר, שהוסבה למלון עם חדרים פרטיים ועם מכלאה. במסעדה אני יושב לשתות קפה עם רפאל, עם אחיו ויליאם ועם עמיתתם אודליס ולוזו בת ה־13. היא לבושה בגרסה מודרנית ואופנתית יותר משל המבוגרים: כובע לבד מחודד בצבע שחור, פונצ’ו פסים בצבע בז’ ומעליו צעיף בצבע שנהב.
אודליס לומדת בבית ספר במאצ’אצ’י, עיירה המרוחקת כ־50 קילומטרים מהפארק הלאומי, הידועה כבירת הצ’אגראס. אף שמתגוררים בה 24 אלף תושבים בלבד, היא העיר הגדולה ביותר בקנטון מג’יה והייתה מאז ומתמיד מרכז לשווקי הצ’אגראס ולפסטיבלים שלהם. בניגוד לילדיו של רפאל, אודליס אומרת שאורח החיים במאצ’אצ’י הוא העירוני ביותר שתרצה לחוות בחייה. "אני מעדיפה את החופש שיש לנו במרעה", היא אומרת. "זה לא אותו הדבר בערים הגדולות כמו קיטו; אין את החופש שאנו מרגישים במרחב פתוח כזה."
אני מצמיד את ספל הקפה לפניי הקרות ומביט החוצה; הסערה שוככת וחיות הפארק יוצאות ממחבואן. יונקי דבש זעירים חולפים על פני החלון, האור משתקף על נוצותיהם הכחולות־אזמרגדיות. לאמות ואיילים לבני־זנב לועסים את עשבי הפאחה; שחפים אנדים דואים בגובה הדל בחמצן. קונדורים ושועלי אנדים נצפים לעיתים גם כן, אך לא היום.
איזון עדין
פארק קוטופאקסי הלאומי נוסד בשנת 1975 כדי להגן על סביבה ייחודית זו. אך רפאל אומר שהאכיפה הגוברת של צווים לשימור יוצרת עימותים מתסכלים עבור הצ’אגראס שמתפרנסים מהאדמה. "בעבר נתנו לנו לשוטט חופשי בפארמו", הוא אומר. "כיום יש הגבלות שנועדו לשמור על המערכת האקולוגית, אבל החיים בפארק אינם רק המערכת האקולוגית — אנחנו גם חלק ממנה."
מה שמאתגר את מסורת הצ’אגראס עשוי גם להגן עליה. לפי כללי הפארק הלאומי, הצ'אגראס הם היחידים שמורשים לעבד את האדמה, מה שמונע מחקלאים תעשייתיים להפוך אותה למונוקולטורה. "לה נאטורלסה אי לה ליברטד – טבע וחירות", אומר רפאל כשאני שואל אותו מה הוא הכי אוהב בחייו בפארמו. בעידן המודרני, לשמור על הראשון פירושו להתפשר על השני; זהו איזון עדין שעל הצ’אגראס ללמוד לחיות איתו.
כשאנחנו עוזבים את הצ’אגראס, לואיס ואני נוסעים לצ’ילקבמבה, מלון לודג’ הררי עם חדרי בקתה מוקפים בגינות מלאות בציפורים מצייצות. אני מתמוטט לתוך כורסה שעל יד חלון ורואה את קרני הזהב האחרונות חודרות סוף סוף את מעטה האפרוריות, חושפות את פניו החרוטות של ההר, עם מצחו הלבן והמקומט בערפילי עננים.
ייחודו של המלון נעוץ בקשריו ההדוקים עם קהילת הצ’אגראס. "אתה זוכה לראות כאן איך הם באמת חיים, בשטחם", אומרת המנהלת כריסטינה קורונל. אני נשאר כאן כדי לנסות חוויה חדשה שמציע המלון: רודיאו של צ’אגראס. זה לא רודיאו במובן הצפון־אמריקני – אין סוסים משתוללים או היאבקות בשוורים – זהו מופע הכולל איסוף בקר, טריקים בלאסו ומפגשים עם שוורים.
בבוקר המחרת אני מגיע למכלאת הרים שבה יתקיים הרודיאו. רפאל, ויליאם ועוד חצי תריסר צ’אגראס כבר שם, מחברים דורבנות למגפיהם. פרות לועסות עשב באיטיות ובמבטים ריקים, לא מודעות לכך שעומאר קומבאיין ובנו מתאו בן ה־13 תכף יובילו אותן למכלאה. הילד ביישן מכדי לדבר; אביו מתגאה במקומו. "כשהיה בן שמונה, הוא זכה בתחרות לאסו שבה השתתפו 100 אנשים", הוא אומר לי. "הוא ניצח בכל הקטגוריות". מתאו חובש כובע שחור ופונצ’ו ארגמן זהים לאלו של אביו, וממרחק קשה להבדיל ביניהם.
השניים דוהרים אל שולי העדר ומתחילים לרדוף אחריו לתוך המכלאה. זוהי גרסה קטנה ואינטימית יותר של מה שמטיילים יכולים לראות באל פאסאו דל צ'אגרה – אחד הפסטיבלים הגדולים באקוודור שנערך בכל יולי במאצ’אצ’י. שם, מאות צ’אגראס צועדים ברחובות, מציגים את כישוריהם ומשתתפים במפגשי שוורים ללא הרג, שכן המסורת הוצאה אל מחוץ לחוק ב־2011.
פרה דוהרת לידי; מתאו מזנק בעקבותיה, מסובב לאסו מעל לראשו. קשה להאמין שזה אותו ילד נכלם שמיעט במילים שבו פגשתי לפני כמה דקות: הוא נועץ דורבנותיו וקולו רועם מעל פסגת הגבעה. אולי בעזרת התיירות והדור הבא בהובלת צעירים כמו אודליס ומתאו, תתחדש התרבות המסורתית של הצ’אגראס ותעבור הלאה גם לדורות הבאים.
