הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון מרץ 2025 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
ביום חם ובהיר באמצע ספטמבר 2011, התיישבה הביולוגית הימית כריסטין פרג'נט־מרטיני בתוך תא של ספינת מחקר קטנה – קטמרן באורך 30 מטרים – ושייטה לאורך חופי קורסיקה. מחוץ לחלונות הספינה נשברו קרני השמש במים הכחולים־כהים, אך פרג'נט־מרטיני התעלמה מהמראה; היא התעניינה יותר במה שמסתתר מתחתיהם.
המוניטור שמולה הציג תמונות ממערכת הסונאר של הספינה, שסרקה את הטופוגרפיה התת־ימית בעומק של כ־ 120 מטרים. היה זה היום האחרון של משימה בת חודש ימים: עם צוות מחקר קטן מיפתה פרג'נט־מרטיני את קרקעית הים באזור, בניסיון לפתור את אחת התעלומות המרכזיות של תחום האוקיאנוגרפיה.
הים התיכון המשתרע על פני 2.5 מיליון קילומטרים רבועים – ממצרי גיברלטר במערב ועד הלבנט במזרח – היה בית לציוויליזציות ימיות רבות, החל מהיוונים הקדמונים, המשך בפיניקים וכלה במדינות אגן הים התיכון דהיום. אולם את הים התיכון עדיין אופף מסתורין גדול בשל אופיו הלימינלי: רדוד מדי כדי לעורר עניין בקרב חברות כרייה וקידוח, אך עמוק מדי מכדי שצוללנים רגילים יוכלו להגיע אליו.
פרג'נט־מרטיני ועמיתיה ביקשו לפוגג את הערפל האופף את קרקעית הים, ויום המחקר האמור לא היה שונה מכל יום אחר. כשהסירה שטה על פני הים, המדענים צפו בסדרה של תמונות בשחור־לבן שהופיעו על גבי מסך המוניטור: חול, סלעים קטנים, עוד חול – את כל זה הם כבר ראו בעבר. אך בשלב מסוים הופיע דבר מה משונה במסך.
עשרות מעגלים סימטריים בגודל דומה – כ־20 מטרים כל אחד – עם קווי מתאר ברורים וכתם כהה במרכזם. "הבטנו זה בזה ולא היה לנו מושג מה זה", אומרת פרג'נט־מרטיני. הצוות תיעד את מיקום המעגלים והשתמש בכלי שיט בלתי מאויש כדי לצלם אותם, אך הנוף היה עכור מכדי לאשר שלא מדובר במשקעים בלבד.
כשהחוקרים הציגו את ממצאיהם בכנס ב־2013 עוד לא היו להם תשובות לגבי אופי הטבעות. מחקר המשך שנערך עם צוללת ב־2014 לא ענה אף הוא על כל השאלות שלהם. במרוצת השנים, ימצאו החוקרים יותר מ־ 1,300 מהעיגולים פרושים על פני שטח של כעשרה קילומטרים רבועים.
לאחר שנים של הגשת בקשות למענקי מחקר, הגיע הצוות למבוי סתום. "היה קשה מאוד להשיג כסף", אומרת פרג'נט־מרטיני. אך אז הגיע האדם הנכון בזמן הנכון – לורן בלסטה; צלם, ביולוג ימי, צוללן וחוקר נשיונל ג'יאוגרפיק המנהל את אוקיינוגרפיה אנדרומדה (Andromède Océanologie), חברה המובילה משלחות מדעיות למקומות נידחים ברחבי העולם.
משלחות אלה דורשות לעתים קרובות ציוד משוכלל ותוכניות צלילה מפורטות. כך למשל, באנטארקטיקה השתמש באלסטה במערכת כבלים מותאמת אישית כדי לצלם את צידו התחתון של אחד הקרחונים. בדרום אפריקה הוא חקר מערות עמוקות מתחת למים כדי לתעד צלקנתאים נדירים. בפולינזיה הצרפתית הוא השתמש במערכת נשימה מותאמת באופן אישי כדי להישאר מתחת למים במשך 24 שעות ולבחון את הרגלי הציד של כרישי שונית אפורים.
באלסטה והצוות שלו תמיד מחפשים אחר היעד הבא שלהם, וכשהוא קרא את המאמר המדעי שפרסם הצוות על סריקות הסונאר המסתוריות – הוא ידע כי מדובר באתגר הבא שייקח על עצמו. ידוע שחלק מהאורגניזמים גדלים בתצורות מעגליות – אלמוגים למשל מייצרים אטולים – אך המעגלים הללו יצרו דפוסים קבועים באופן יוצא דופן.
"אני זוכר ששאלתי את עצמי: כיצד זה אפשרי?" מספר באלסטה, ומוסיף שחשד שמדובר במכתשים תת־מימיים או בתצורה גיאולוגית מוזרה. לפרג'נט־מרטיני ולבעלה הייתה תחושה אחרת; בהתבסס על הסקר שערכו בעזרת צוללות, הם האמינו שהטבעות הן אדומיות (מין של אצות) הגדלות בצורה שלא נחקרה עד אותם ימים.
תיאוריה נוספת – שהועלתה על ידי מספר מדענים – הייתה שמדובר במכתשים שנפערו על ידי פצצות שיצאו מכלל שימוש, שהושלכו על ידי מטוסים אמריקנים שחזרו לבסיסיהם בקורסיקה במהלך מלחמת העולם השנייה. באישור בני הזוג פרג'נט, החליט באלסטה להמשיך מהמקום שבו הם הפסיקו בתקווה לפתור את התעלומה, תוך שימוש בנתונים שלהם כדי לאתר את הטבעות.
ביולי 2020, הגיעו באלסטה ושני צוללנים נוספים לאזור שמעל העיגולים כדי לרדת למצולות ולחקור אותם. הם צללו מתחת למים והחלו לסרוק אחר העיגולים בעזרת מצלמות אטומות למים ואמצעי תאורה. בתוך שתי דקות הם כבר ראו את יעדם – כמעט 200 מטרים מתחת לפני הים. "לפתע ראיתי את העיגולים 20– 30 מטרים מתחתיי", אומר באלסטה. "הם נראו זרים ועצומים – כמו פלטות ענקיות שנחרטו על קרקעית הים".
לאחר שצילם מספר תמונות, צלל באלסטה לתחתית והתקרב לאחד העיגולים. במרכזו הייתה תלולית בגובה של כשלושה מטרים שהורכבה מאדומיות שהתנועעו במים כמו מניפה. עשרה מטרים ממרכז העיגול מצא באלסטה את היקף העיגול שהיה מורכב מאדומיות מוצקות בגודל של חלוקי נחל. כשהסתכל על המבנה, הבין באלסטה שבני הזוג פרג'נט צדקו. "העיגולים היו חיים", הוא אומר.
לאחר 27 דקות בקרקעית הים יצאו באלסטה והצוות שלו למסע אל עבר פני הים שנמשך כחמש שעות, שכן היה עליהם להסתגל בהדרגה ללחץ האטמוספירי ההולך וגובר. כבר בדרכו חזרה היה באלסטה משוכנע שעליו לחזור. "לא הייתי צריך 27 דקות – כבר אחרי דקה ידעתי שאמשיך לחקור את המקום", אמר.
ג'ולי דטר, אקולוגית ימית שחיכתה לצוות על סיפון הספינה, ראתה את ההתרגשות על פניהם ברגע שעלו מעלה. "בדרך כלל הריגוש דועך עד שהצוללנים משלימים את העלייה הארוכה לפני הים, אבל ניכר היה שהם מתרגשים מאוד ממה שראו", היא אומרת. עדיין לא היה הסבר מדוע האצות יצרו כל כך הרבה עיגולים מושלמים, ובאלסטה ידע שהוא יצטרך למצוא דרך להישאר יותר זמן מתחת לפני המים כדי לפתור את התעלומה.
