הסמוראים, שושלת הלוחמים של יפן, החלו לפעול בתקופת הייאן (794–1185) ומאז ועד היום מיוצגים באופן נרחב בתרבות, בהיסטוריה ובחברה היפנית.
תור הזהב של הסמוראים התרחש בתקופת אדו (1603–1868), בה נהנתה יפן משלום, משגשוג, ומצמיחה תרבותית. בתקופה זו נהגו סופרים, יוצרי סרטים ומאיירים להציג את הסמוראים כלוחמים ללא חת, אולם בסופה של תקופה זו החל מעמדם להתערער – עד לכדי כיליון מוחלט.
הסתגלות לשלום
המרד הגדול האחרון בתקופת אדו התרחש בכפר באי קיושו. הוא התעורר עקב מיסוי מופרז ובשל רדיפות של יפנים שהתנצרו. מנהיג המרד, אמקוסה שירו, המחיש את הפרדוקסים שאפיינו תקופה זו; הוא היה סמוראי מחד גיסא ונוצרי אדוק שהוטבל על ידי האוונגליסטים הישועים שהגיעו ליפן במאה ה־16 מאידך גיסא. המרד דוכא באכזריות על ידי כוחות הממשלה, בעזרת תותחים שסופקו על ידי סוחרים הולנדים שהתיישבו ביפן.
לאחר דיכוי המרד החליט השוגון אימיטסו לסגור את שערי המדינה בפני כל השפעה זרה, ולהחיל מדיניות של בידוד בשם הסאקוקו. מדיניותו של אימיטסו הבטיחה יותר ממאתיים שנים של שקט ביפן, במהלכן התייתר תפקידם של הסמוראים. אלפי סמוראים, שאבותיהם ניהלו מלחמות במשך מאות שנים, נאלצו לפתע למצוא דרכים חדשות לקיים את עצמם מחוץ לשורות הצבא.
למרות שינויי התקופה המשיכו הסמוראים לנהל דו־קרבות. הלוחם המפורסם ביותר היה מיאמוטו מוסאשי (1584–1645) שנותר ללא אדון לאחר ירידת קרנם של הסמוראים, שהקדיש את מרצו לפיתוח טכניקת לחימה משלו עם שתי חרבות: הוואקיזאשי (חרב קצרה) והקטאנה (חרב ארוכה). הוא הפגין את כישוריו בכמעט שבעים דו־קרבות – את כולם הוא סיים עם ידו על העליונה ובחלקם עם מותו של יריבו. לפני מותו כתב מיאמוטו חיבור על אומנויות לחימה בשם גורין נו שו – 'ספר חמש הטבעות'.
לוחמי חרבות
באמצע המאה ה־17 דו־קרבות הוצאו מחוץ לחוק, והשימוש בחרבות הותר רק להגנה עצמית. לנוכח הגבלה זו החלו הסמוראים להטיח עלבונות ביריביהם כדי שהללו יתקפו ראשונים. סמוראים רבים שכללו את טכניקת האייג'וטסו, שהתבססה על שליפת חרבות מהירה בטרם הנחית היריב מכה. האייג'וטסו התפתח מאומנות הלחימה קנג'וטסו, אך עד מהרה הפך פופולרי יותר. הסמוראים יצרו מספר רב של דוג'ואים (בתי ספר לאומנויות לחימה) שבהם שכללו את אומנות הלחימה.
באותן שנים התפתחה תופעה חדשה: סמוראים ללא אדון. סמוראים אלו קיבלו את הכינוי 'רונין', המתאר שיטוט חופשי חסר מטרה, כמו עלים צפים על המים. עד מהרה הפכה דמות הרונין לשם נרדף ללוחם היפני הנועז, ומיאמוטו מוסאשי היה הבולט שבהם.
שגשוג אורבני
באותה תקופה החלה העיר אדו (טוקיו של היום) לשגשג. בכל שנה קמו יותר ויותר עסקיםו שיצרו עיר עשירה ומאוכלסת שהרשימה את הזרים המעטים שהגיעו ליפן, בהם הרופא הגרמני אנגלברט קמפפר שטען בסוף המאה ה־17 שאדו היא "מרכז העולם". שגשוגה של העיר נבע בעיקר מחוק שחייב אדונים פיאודליים להתגורר באדו במשך שישה חודשים בשנה, ולקיים שם חצר הכוללת סמוראים ומשרתים אחרים.
עד מהרה החלו סמוראים רבים לנהור לאדו. חלקם הקימו כנופיות מאורגנות שפעלו בשולי החברה, ושעסקו בסחיטת עסקים ובסרסרות. במרוצת השנים אימצו קבוצות אלה קודים וחוקים מורכבים יותר ויותר, שהתבססו על חזון הבושידו – קוד הסמוראים. כעבור עשרות שנים הפכו כנופיות אלה ליאקוזה, המאפיה היפנית, המורכבת ממשפחות הדומות לשבטי הסמוראים.
כלי הנשק, הקעקועים והבגדים של חבריה הפכו לסימני ההיכר של היאקוזה, וזרעו פחד בלבבותיהם של פשוטי העם. חברי היאקוזה נהגו לגדוע חלקים מאצבעותיהם (בדומה לסֶפּוּקו, חיתוך הבטן המסורתי, שרווח בקרב הסמוראים) כמעין הכאה על חטא אם טעו.
מצב כלכלי רעוע
הסמוראים שהצליחו להישאר בשירותו של אדון פיאודלי נדרשו ללוותו בזמן שהותו בבירה אדו, שם הם קיבלו קצבה מינימלית בתמורה לעבודות אדמיניסטרטיביות בחצר. מכיוון שחוקי המעמדות אסרו עליהם לבצע השקעות או לעסוק בכל פעילות מסחרית, מצבם הכלכלי של הסמוראים היה לרוב בכי רע. באותה תקופה היה נפוץ לראות קבוצות סמוראים מתגודדות בבתי המרזח או בבתי הבושת ביושיווארה, רובע התענוגות של אדו. לעתים קרובות לוו הסמוראים כספים ממעמד הבורגנות המתהווה של העיר, ונקלעו לחובות. סמוראים רבים משושלות עתיקות אף מכרו את החרבות שלהם כדי לשלם על שירותיהן של גיישות.
היו גם סמוראים שעשו חיל בתחום האומנויות. דוגמה לכך היא מטסואו באשו (1644–1694), בן למשפחת סמוראים ותיקה שהיה אחד מגדולי משוררי ההייקו בהיסטוריה היפנית. בצעירותו החל באשו לשרת את בכורי שבט טודו, אך כישרונו הספרותי אפשר לו עד מהרה לחמוק מהתחום הצבאי. בתחום הציור, ווטאנאבה קאזאן (1793–1841), שמשפחתו הייתה נאמנה לדאימיו טהארה, שילב את סגנון הציור היפני המסורתי אוקיו־אה עם ריאליזם והצללה (נאמבאן) בסגנון אירופאי. חתרני כמעט באותה מידה היה האמן קוואנבה קיוסאי (1831–1889), הנחשב לאחד מאבות המנגה.
פרדוקסלי ככל שזה יישמע, ניצחונו של הסמוראי החשוב ביותר בהיסטוריה של יפן, השוגון טוקוגאווה אייאסו, סימן את תחילת דעיכתה של הקאסטה שלו. במאה ה־19, כאשר יפן חשה איום טריטוריאלי מצד האנגלים, הרוסים והאמריקנים, נעשה ניסיון להתנער מקוד הסמוראים המסורתי ולהחליפו באידיאולוגיה לאומנית. כיום נותר משהו מהמהות הסמוראית ביפן, בין אם במסורת המיליטריסטית, בפעילות היאקוזה, או בערכים המסורתיים של משמעת ושל רגישות אמנותית.
החלטתי לראות את הירח מעל הרי מקדש קאשימה בסתיו הקרוב. ליוו אותי שני גברים, סמוראי חסר אדון ונזיר נודד. הנזיר היה לבוש בגלימות שחורות כעורב… הוא חבט במטהו בעודו צועד, לבד ביקום… אני, לעומת זאת, איני נזיר וגם לא איש העולם; אפשר לכנותי עטלף – בין ציפור לעכבר!
– מטסואו באשו
