במרוצת השנים שמו של הדופמין יצא לפניו כהורמון 'ההרגשה טובה' – הגורם המרכזי לתחושת האושר שאנו חווים לאחר פעולות כמו מסע קניות או אכילת פיצה, ונראה כי הרשתות החברתיות מחזקות דימוי זה. לאחרונה, אלפי סרטוני טיקטוק חושפים את העניין הגובר של אנשים באפשרות להעלות או להוריד את מינון הדופמין היומי שלהם – בין אם באמצעות 'פרץ' דופמין וגמילה ממנו או על ידי 'צומות' דופמין.
כעת, כשהכימיקל הפך לאובססיה רשמית של גורואי הבריאות, מדענים שחוקרים אותו מבקשים להבהיר: דופמין יכול לעשות הרבה דברים, אך הוא לא יכול לגרום לנו 'להרגיש טוב'.
"הדופמין לא עובד כך, והוא בהחלט לא הגורם המרכזי לאושר", אומר דניאל דומבק, פרופסור לנוירוביולוגיה באוניברסיטת נורת'ווסטרן שחוקר את ההורמון.
דופמין הוא נוירוטרנסמיטר מתוחכם הפועל בין היתר כמו הורמון, וממלא תפקידים קריטיים בתהליכי למידה, בתנועה, בזיכרון, בתשומת לב, במצב רוח ובמוטיבציה. אומנם דופמין תורם לתחושות ההנאה שלנו, אך הוא לא גורם להן ישירות – והוא בהחלט לא פועל לבד.
"יש הרבה בורות לגבי האופן שבו דופמין פועל ולגבי אופן פעילות המוח" אומרת אן־נואל סמאהה, פרופסור לפרמקולוגיה ולפיזיולוגיה באוניברסיטת מונטריאול החוקרת את מדע התגמולים והמוטיבציה. "אם לסכם זאת על רגל אחת: זו אחת המולקולות שמאפשרות לנו להישאר בחיים".
כיצד הדופמין פועל בגוף
"דופמין פועל כשליח כימי, המאפשר לנוירונים בחלקים שונים של המוח לתקשר זה עם זה. השפעתו תלויה במיקום שבו הוא פועל במוח", אומרת סמהה. "עלייה בדופמין באזורים מסוימים במוח יכולה לעזור לאנשים להתמקד. באזורים אחרים, עלייה זו עלולה להפוך אנשים לאימפולסיביים יותר".
חוסר בדופמין באזורים מסוימים במוח יכול גם להשפיע לרעה על תפקודים כמו ריכוז ותנועה, והוא קשור למצבים כמו הפרעת קשב וריכוז, מחלת פרקינסון והתמכרות.
מדוע אם כן שמו של הדופמין יצא לפניו בשל חלקו במערכת ההנאה והתגמול שלנו? דומבק מייחס זאת למחקר שנערך בשנות ה־80 שמצא כי המוח שלנו משחרר את המולקולה כשאנחנו מקבלים מזון או תגמול אחר. כתוצאה מכך, קיבלו מומחים את הנחת המחקר שדופמין משמש כמתווך של הנאה.
אולם בעשורים האחרונים החלו להצטבר ראיות שונות המערערות על תוקפן של תוצאות המחקר האמור. מסתבר שכאשר מכבים את מערכת הדופמין, ההנאה מתגמולים נותרת על כנה, אך מאבדים את המוטיבציה לחפש עוד הנאות. במילים אחרות, דופמין לא גורם לנו לאהוב משהו – הוא גורם לנו לרצות אותו.
"זו לא מולקולת ההנאה, זו המולקולה של המרדף אחר ההנאה", אומרת סמהה.
דומבק מסכים. "זו עשויה להיות הסיבה לכך שאנו מעוניינים להתנתק מהרשתות החברתיות לפני השינה, להפסיק לצרוך סמים או לשתות אלכוהול, אך לא מצליחים בכך גם כשזה גורם לנו להרגיש נורא", הוא אומר. "בכל פעם שאנו נתקלים בתוכן מצחיק, מזעזע או מרתק, המוח שלנו משחרר דופמין ומשמר מידע על הרגע בניסיון להגביר את הסבירות שנחזור אליו כשאנו נחשפים לגירויים כמו התראה בטלפון".
החוקרים מסבירים כי למנגנון זה היה יתרון אבולוציוני, שכן אבותינו היו זקוקים לדופמין שיניע אותם ללכת מספר קילומטרים בחיפוש אחר ארוחה או לבנות מחסה שיגן עליהם מפני פגעי מזג האוויר.
"המין האנושי התפתח בתנאים שבהם היה עליו לגייס את מרב האנרגיה ואת תשומת הלב שלו כדי לחפש דברים שהיו נחוצים להישרדותו, כמו ביטחון, מחסה וחיבור חברתי – ודופמין עזר לנו לעשות זאת", אומר דומבק.
פרץ דופמין
"רמות הדופמין עולות כשאנו עוסקים בפעילויות מהנות כמו האזנה לשיר האהוב עלינו, אך להסתכל על עלייה ברגשות חיוביים כ'בהלה לדופמין' תהיה הגזמה", אומרת סמהה.
"פעילויות כמו האזנה למוסיקה מעודדות עלייה ברמות של אנדרופינים ונוירוטרנסמיטורים המשפיעים על מצב הרוח כמו סרוטונין ואוקסיטוצין", אומר דומבק. "לאופן ולמקום שבו מולקולות אלה מתקשרות זו עם זו יש השפעה על התחושות שלנו. בזמן של גירוי חיובי יש עומס של פעילות בכל המוח, כך שלקרוא לכל העניין פרץ דופמין זה להתעלם ממה שקורה בפועל".
"פרצי הדופמין אינם טובים או רעים לכשעצמם – אבל חשוב שהם לא יהיו קיצוניים. יותר מדי דופמין קשור למצבים כמו מאניה, בעוד שמחסור שלו קשור לדיכאון. עם זאת, ברוב התרחישים הדופמין הוא ניטרלי, ונמצא בסביבה פשוט כדי להשאיר אותנו בחיים", אומרת סומהה.
גמילה מדופמין
"אם אנו מרגישים עצבניים או חרדים לאחר שאיבדנו גישה למשהו שמביא לנו שמחה, זה לא אומר שאנו חווים גמילה מדופמין. בכל פעם שאנשים צריכים לשנות את ההרגלים שלהם, תמיד יש תקופת הסתגלות שמלווה ברמה מסוימת של חרדה ולחץ. זה לא אומר שרמות הדופמין ירדו מאוד ושהן נמוכות בצורה מסוכנת", אומרת סמהה.
"אומנם יש פתולוגיות הקשורות באגוניסטים של דופמין, אבל זה קורה רק לחלק מהאנשים שנוטלים תרופות מחקות דופמין לטיפול במחלת פרקינסון או בתסמונת רגליים חסרות מנוחה. אם החולים מפחיתים בפתאומיות את המינון או מפסיקים לקחת את התרופות שלהם, הם עלולים לחוות תסמינים הדומים לגמילה מסמים כגון עצבנות, הזעת יתר, בחילה וכאב", הוסיפה.
עם זאת, מצב רוח קודר לאחר החופשה עשוי להעיד על קושי להסתגל מחדש לשגרה רווית המתחים, ולא על מחסור משמעותי בדופמין. "במצבים כאלו לוקח זמן עד שמערכת הדופמין מתכיילת מחדש ומתחילה להגיב גם לאירועים בחיי היום יום", אומר דומבק.
צום דופמין
לפי הפסיכולוג שטבע את המונח ב־2019, 'צום דופמין' הוא מעין 'תרופה' לחברה רווית הגירויים שבה אנו חיים. גישה זו גורסת כי הנגישות של תכנים ופעילויות המספקים לנו אספקה קבועה של דופמין, הופכים אותנו קהים לפעילויות איטיות יותר כמו קריאה או התבוננות ביצירת אמנות.
"כיום, כאשר אנו יכולים לבצע פעולות רבות באמצעות לחיצה על מסך המגע, אנו מפגישים את מערכות הדופמין שלנו עם תגמולים חזקים מאוד שכמעט ולא דורשים עבודה" אומרת אנה למקה, פרופסור לפסיכיאטריה ורפואת התמכרויות בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד. "כתוצאה מכך, הדברים שאנחנו אוהבים לא מספקים אותנו כל כך, אבל אנחנו עדיין משתוקקים אליהם וצורכים אותם כדי להעלות את כמות הדופמין לרמות נורמליות ובריאות".
המומחים מדגישים כי 'צום דופמין' אינו מבקש להפסיק לעשות את כל מה שעשוי לעורר אותו במוח. לדידם, מטרת הצום היא להימנע מהתנהגויות אימפולסיביות ובעייתיות.
"אין באמת דרך להימנע מדופמין", אומרת סמהה. "זה לא כמו 'ינואר יבש' שבו אתה מחליט במשך חודש שלם שלא לשתות אלכוהול כי זה בריא. יום 'דופמין יבש' הוא לא אפשרי", אומרת סמהה. "דופמין הוא מולקולה ראשונית מאוד שנשמרה לאורך האבולוציה ובהחלט לא מותאמת להשפעות מהמדיה החברתית או להרגלי השימוש בטלפון".
יתר על כן, למקה אומרת כי "למרות שרשתות חברתיות או הימורים יכולים להיות ממכרים, אין הוכחה ישירה לכך שהם יכולים לחווט מחדש את המוח שלנו באופן משמעותי כמו סמים".
השורה התחתונה? הימנעות מהרגלים מזיקים היא מועילה, אך אין צורך להימנע מהדברים שעושים אותנו מאושרים. "סמכו על כך שהדופמין שלכם יעשה את מה שהוא צריך לעשות ופשוט עזבו אותו בשקט", מסכמת סומהה.
