'היכן כל שאר הנשים המבוגרות?' הייתי בת 55, והשאלה הזו צצה בראשי בכל פעם שיצאתי לגלוש. ראיתי הרבה גברים בגילי על גלשנים, אך מעט מאוד נשים.
חיפשתי את הנשים המבוגרות וההרפתקניות הללו בספר האחרון שלי 'קשוח ורחב, מגלישת בוגי להליכה על כנפי מטוס, כיצד הרפתקאות בטבע משפרות את חיינו ככל שאנו מזדקנים' Tough Broad, From Boogie) Boarding to Wing Walking, How Outdoor Adventure Improves Our Lives as We Age). ליוויתי צוללנית בת 80 לאוקיינוס השקט; טיילתי בפארק פרברי עם תרמילאית בת 93; צפיתי בציפורים ושטתי בקיאקים בים.
צלילה עמוקה נוספת שעשיתי הייתה לתוך המחקר הנוכחי על ההזדקנות. הממצא העיקרי שלי היה שהרפתקאות בטבע הן הדבר הטוב ביותר שאנו, הנשים, יכולות לעשות כדי להבטיח שנחיה חיים מאושרים, בריאים ומספקים יותר ככל שאנו מתבגרות.
הנה חמישה דברים חשובים שלמדתי במהלך כתיבת הספר הזה.
(מסורת מקסיקנית; רודיאו מרהיב לנשים בלבד.)
1. הלך הרוח חשוב להזדקנות טובה
למרבה הצער, המסרים המועברים לנשים לגבי ההזדקנות אינם כה אופטימיים. אומרים לנו שאנו במסלול תלול ובלתי נמנע כלפי מטה, ונשים רבות מרגישות בלתי נראות. עם זאת, מחקרים מראים שהדרך שבה אנו מסתכלות על ההזדקנות שלנו מנבאת עד כמה נזדקן בפועל. אז אם יש לך השקפה שלילית על הזדקנות, יש לך סיכוי גבוה יותר לאירוע לבבי או לירידה קוגניטיבית בשלבים מוקדמים יותר בחייך.
החלק המרגש הוא שגם ההפך הוא הנכון: אם את חושבת על ההזדקנות כעל זמן של חקירה והתרגשות, את תהיי שמחה יותר, בריאה יותר ותחיי שבע שנים יותר. יש הרבה מחקרים שתומכים בכך. לדוגמה, מחקר משנת 2022 בו השתתפו 14,000 מבוגרים מעל גיל 50 מצא שאלו שהיו הכי חיוביים לגבי ההזדקנות היו בסיכון תמותה נמוך יותר ב־43 אחוזים מכל סיבה רפואית שהיא במהלך ארבע השנים הבאות, מאשר אלה שהיו הכי פחות חיוביים לגבי תהליך ההזדקנות.
אך המחקרים הללו לא אומרים לנו כיצד לגבש את הלך הרוח החיובי הזה, במיוחד לנוכח המסרים השליליים המועברים לגבי ההזדקנות. עם זאת, הייתה לי הרגשה שיש לי את התשובה: הרפתקאות בטבע.
2. הרפתקה בחוץ יכולה לשנות את הלך הרוח שלנו לגבי ההזדקנות
קפצתי לים עם רודפות הגלים (Wave Chasers), קבוצה של נשים בשנות השישים, השבעים והשמונים לחייהן (אישה אחת הייתה בת 99!) שגולשות יחד בבוגי בסן דייגו, קליפורניה. רציתי להבין למה הן בחרו לעסוק בספורט הזה – ומה יצא להן מזה.
לוריין ווט סיפרה לי שגלישת בוגי שינתה את חייה. כששאלתי כיצד, היא הצביעה על האוקיינוס השקט, הגדול והקר; 'תסתכלי איזה אומץ דרוש כדי להיכנס פנימה, תראי איזו תעוזה צריך כדי לתת לגלים האימתניים לטלטל אותך, כיצד הגולשות עוזרות זו לזו, איזה חיים הן עושות', היא אמרה. מה שווט הדגישה הוא שאף אחת מרודפות הגלים לא עשתה את מה שמצופה ממנה בגילה; הן בהחלט לא ראו בעצמן ישישות חסרות מעש או נשים משעממות!
זה גרם לי להבין שאם את יוצאת החוצה ובוחרת בפעילות שגורמת לך לחוש התרגשות, סקרנות וחיוניות גופנית – אפילו דבר מה פשוט כמו גלישת בוגי – זו הוכחה ישירה לכך שכל מה שאמרו לך על מסע ההזדקנות שלך אינו נכון. בכך שינית הן את האמונות והציפיות שלך והן של אחרים – לגבי מה שאת יכולה ולא יכולה לעשות. עכשיו את מרגישה מועצמת לגבי עתידך, לא מאוכזבת! ראיתי את זה שוב ושוב בזמן שעבדתי על הספר הזה.
כמו כן, אין דרך בה אוכל להדגיש זאת מספיק: הרפתקאות הן בעיני המתבונן. הלכתי לצפות בציפורים עם וירג'יניה רוז, מייסדת העמותה הנקראת Birdability שלוקחת אנשים עם מוגבלויות לסיורי צפרות. להפתעתי, לצפרות היו כל סימני ההיכר של הרפתקה: היינו במסע חיפושים; הייתה ציפייה לשמוע ציפור לפני שהספקת לראות אותה; היה פרץ אדרנלין כשסוף סוף ראית אותה; והייתה החיוניות הפיזית של שהייה בטבע. וירג'יניה לא ידעה שובע באותו היום והלכנו יחדיו כשישה קילומטרים, במהלכם תיעדנו 52 מיני ציפורים שונים עבור פרויקט מדע אזרחי. כמו כן, הרחבתי את אזור הנוחות שלי בכך שלמדתי דברים חדשים. הרפתקה, מסתבר, אינה מוגדרת על ידי הפעילות כשלעצמה, אלא על ידי האופן בו את מרגישה כשאת מבצעת אותה.
(הכירו את הגיבורות הנשכחות של תקופת הוויקינגים.)
3. הטבע מרפא
היציאה החוצה היא קריטית עבורך מבחינה ביולוגית – ויש כל כך הרבה מחקרים שמוכיחים זאת. מחקרים מראים כי עצים משחררים כימיקלים הנקראים פיטונצידים (Phytoncides) המיטיבים עם מערכת החיסון, והוכח ששירת ציפורים משרה רוגע על מוחנו. יש גם עדויות לכך שפְרַקְטָלים – דפוסים גיאומטריים מורכבים שנמצאים בקווי חוף, עננים וגלי אוקיינוס – עושים זאת.
כמו כן, מדענים הראו שביצועים במבחני זיכרון וקוגניציה משתפרים באופן משמעותי לאחר שהות בטבע, שם המוח שלכן מעבד מידע בצורה שאינה מכבידה במיוחד, מה שקשה יותר לעשות כשאתן נמצאות במקום מלא ברעשים ורווי באינפורמציה.
הממצא העיקרי מכל המחקרים הללו הוא ש־15 עד 45 דקות של שהייה בסביבה טבעית מכל סוג, תעשה את ההבדל. גם חמש שעות בלבד בחודש יכולות לתרום לרווחה הרגשית והפיזית שלך, אך כל המרבה הרי זה משובח – וככל שהשטח ירוק, מרוחק ופראי יותר, כך ייטב.
4. יראת כבוד היא קריטית עבורנו ברמה הביולוגית
אני טייסת במקצועי, כך שאני רגילה לאדרנלין. עם זאת, לא הייתי מוכנה להרגשה שהייתה לי במהלך 'הליכת כנפיים' – כאשר עמדתי על כנף של מטוס שטס כ־1,000 מטרים מעל הקרקע. 'למה שאצא מתא הטייס הבטוח שלי?' חשבתי. אך בסופו של דבר עשיתי זאת. כשהטייס החל לעשות לולאות וסיבובים באוויר בזמן שעמדתי שם, מחוברת ברתמה לכנף העליונה, הייתי באקסטזה. זה היה אדרנלין, כמובן, אך היה גם משהו אחר. כך הגעתי למושג יראת הכבוד.
יראה היא התחושה שחשים בנוכחות משהו גדול ממך, משהו מסתורי. זו התחושה הזו של פליאה, פחד ואימה והיא חשובה יותר לחיים בריאים ממה שאת עשויה לחשוב. מדענים קוראים ליראת הכבוד 'כפתור האתחול' של המוח, מכיוון שהיא מפעילה את הדפוסים העצביים באופן שגורם ליצירתיות רבה יותר ופתיחות לרעיונות חדשים.
אולם, אין זה הכרחי ללכת על כנף מטוס כדי להרגיש יראת כבוד. אפשר פשוט ללכת ברגל. צוות חוקרים ביקש מקבוצה של מבוגרים לצאת למה שהם כינו 'טיול יראת כבוד', שבמהלכו הם היו צריכים להסתכל על הכול בפליאה ילדותית. בתום שמונה שבועות, מדדי הדלקת של אותם 'הולכי יראת כבוד' היו נמוכים משמעותית מקבוצת הביקורת – סימן לבריאות טובה יותר – והם אף דיווחו על פחות חרדה ודיכאון.
מסתבר שדברים כמו שמי הלילה, ליקוי חמה, הגרנד קניון ואפילו פרח זעיר – הם כולם טריגרים בטוחים ליראת כבוד. יציאה החוצה, במילים אחרות, מקלה על טיפוח הפליאה ולכן משפרת את רווחתנו הנפשית.
5. אנו יכולים ללמוד דברים חדשים ככל שאנו מתבגרים – וללמוד טוב יותר
התרבות מתעקשת שאיננו מסוגלים ללמוד ככל שאנו מתבגרים. שומעים זאת בעיקר כשאנשים מדברים על התמודדות עם דברים חדשים. הם אומרים: 'אני מבוגר מכדי לעשות את זה'. אך המוח ניחן בתכונה המכונה בפי מדענים 'פלסטיות', גם כשאנו מתבגרים. אנו בונים תאי מוח חדשים כל הזמן. אם ההכרה שלנו מתחילה לקרטע, אנו יכולים להשתמש במסלולים עצביים חדשים כדי להתגבר על הבעיה. זה מה שלעיתים קרובות הופך מוח מבוגר לרענן יותר מהעצמי הצעיר שלו – הוא מוצא דרכים יצירתיות יותר לעקוף את האזורים הבעייתיים. ללמוד משהו חדש זה לא רק אפשרי, אלא חיוני כדי לשמור על מוח בריא ופעיל.
עם זאת, עדיין האמנתי שיהיה לי קשה ללמוד משהו חדש כשהחלטתי לקחת שיעורי טיסה בג'ירוקופטר (מטוס בעל מושב או שניים עם כנף סובבת) כחלק מהמחקר עבור הספר. אך התתבר בדיעבד שאני תלמידה הרבה יותר טובה משהייתי! זה לא שלמדתי מהר יותר, אך למדתי טוב יותר כי לא חוויתי חרדת נעורים הקשורה בצורך להוכיח את עצמי. הייתי יותר מרוכזת ושאלתי שאלות מבלי לחשוש שאצא מטומטמת.
ראיינתי גם את ויג'איה סריווסטבה, שלמדה לשחות בגיל 68. שאלתי אם גילה היווה בעבורה מכשול. להיפך, היא אמרה לי – הוא עזר. ראשית, היא אהבה שכבר לא היה לה אכפת איך היא נראית בבגד הים שלה. כמו כן, הייתה לה מעין תחושת דחיפות ללמוד בשלב מאוחר כל כך בחיים, שכן היא ידעה שלא תהיה לה הזדמנות נוספת. אך הדבר הכי מדהים שהיא אמרה היה 'אם הצלחתי ללמוד לשחות בגיל 68, מעניין מה עוד אוכל לעשות?' הדבר הזה כשלעצמו פתח בפניה עולם ומלואו, כפי שזה יכול לפתוח גם לך.
