הכתבה התפרסמה בגיליון מרץ 2025 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
בתחנת הרכבת המרכזית של סטוקהולם חלף בי שוב אותו ריגוש שחולף בי כשאני עומדת לנטוש את ההווה ולמצוא את עצמי בעולם אחר ועתיק. באתי לסקנדינביה כדי לעשות תחקיר למאמר שלפניכם וכדי לפגוש את חרלוט הדנסחרנה־יונסון, ארכיאולוגית מאוניברסיטת אופסלה. היא הציעה להראות לי את בירקה (Birka), אתר ארכיאולוגי של עיירה ויקינגית באי ממערב לסטוקהולם.
כשחיכינו שהמעבורת שלנו תצא לדרך מנמל סמוך, שלפה הדנסחרנה־יונסון מתרמילה עותק גדול של תחריט שהופיע בעיתון שוודי במאה ה־19.
היא פתחה אותו בזהירות, פרשה אותו על שולחן והחליקה את הקמטים. כשהבטתי בדף הרגשתי שקירותיה המוצקים של תחנת הרכבת מתפוררים סביבי ושאני נזרקת בבת אחת אל התקופה הוויקינגית. התחריט היה עמוס בפרטים כמעט כמו בצילום, ונראו בו חדר קבורה ויקינגי תת־קרקעי גדול ובו שלדים ומגוון כלי נשק ויקינגיים. ב־1877, הסבירה לי הדנסחרנה־יונסון, ארכיאולוג שוודי בשם היילמאר סטולפה גילה את הקבר המכונה כיום 581 Bj ליד אתר קדום של מחנה צבאי ויקינגי בבירקה.
והם מעידים על כך שהנקברת הייתה לוחמת מיומנת. ארכופים וקרמפוני פרסות )חודי מתכת
שהוצמדו לפרסות ונועדו לשפר את יציבות הסוס בקרקע בוצית, קרחונית או מושלגת( מלמדים
שהיא הייתה רוכבת מנוסה. בעבר הובילו הממצאים הלוחמניים האלה את החוקרים למסקנה
המוטעית כי הנקבר הוא גבר, אבל ב־2017 התגלה בניתוח דנ"א כי מדובר למעשה באישה.
בחנתי בפליאה את תמונת הקבר. בקצה הרחוק של התא, על מדף אבן, מצאו סטולפה ועמיתיו שני שלדי סוסים שכובים זה לצד זה. במרכז נח על צידו שלד אדם כשרגליו מקופלות לפנים כאילו הוא יושב על משהו. לידו היו שני ארכופים (מדרכים לטיפוס על סוסים) מברזל וגם שרידים של ביגוד יוקרתי ומשחק לוח עתיק. סביב השלד היה ערוך מאגר של כלי נשק: שברי חרב בתוך נדן, גרזן רחב להב, פגיון ללחימה חזיתית, שתי חניתות, שני מגינים וקרוב ל־30 חיצים. בלטו בהיעדרם התכשיטים שהחוקרים נוהגים לקשר לנשים ויקינגיות, כולל סיכות הנוי האופייניות.
על סמך תכולת הקבר המפואר הזה הסיק סטולפה כי הנקבר היה לוחם חשוב. חוקרים סקנדינבים אחרים קיבלו את מסקנתו, וכשהתפשטה הידיעה על תגליתו של סטולפה ,פרסם מגזין שוודי תחריט מרשים של אתר קבורתו של הלוחם מבירקה בהשראת השרטוט של הארכיאולוג. התחריט היה מפורט ומרשים כל כך שהתפרסם שוב ושוב במשך עשרות שנים בספרים העוסקים בוויקינגים. "הקבר היה עשיר להפליא בפריטי קבורה", אומרת הדנסחרנה־יונסון, "והוא זכה לתשומת לב רבה".
במשך קרוב ל־140 שנים אף ארכיאולוג לא הטיל ספק בפרשנותו של סטולפה. דורות של חוקרים סקנדינבים קיבלו כעובדה את הגישה שלפיה הלחימה בתקופה הוויקינגית הייתה נחלתם הבלעדית של גברים.
משוררי סקנדינביה מימי הביניים גוללו בתיאורים מלאי חיים את הזוועות הסוריאליסטיות של קרבות הוויקינגים בשיריהם המבעיתים — החרב נקראה 'אש הטבח' או 'זוהר הגופות', החניתות היו 'נחשי דם' או 'להבותיו של אודין', והקרב עצמו היה 'רעם כלי נשק', 'סופת חרבות' ו'האדמת הצבא'.
בסך הכול טבעו משורריה המוקדמים של סקנדינביה כ־3,500 מטבעות לשון לתיאור לחימה, עלילות קרב וכלי נשק, ולאורך מאות שנים הסכימו החוקרים כולם כי העושר הלשוני המחריד הזה שייך לממלכה אכזרית שאין בה מקום לנשים. הלוחם מבירקה המשיך להיות גבר.
אולי יותר מאי פעם, בירקה וכל העולם הוויקינגי זוכים כיום לתשומת לב רבה. הארכיאולוגים מנהלים חפירות רבות ברחבי מחוזות הצפון ומשתמשים בשיטות מחקר חדשות כמו ריצוף של דנ"א עתיק וניתוח איזוטופי כדי לחשוף לפנינו תמונה מורכבת של החיים הוויקינגיים.
ראיות חדשות מלמדות למשל כי התקופה הוויקינגית התחילה עשרות שנים מוקדם משחשבנו, כשלוחמים ויקינגים חמושים מכף רגל ועד ראש הפליגו לאסטוניה של ימינו בסביבות שנת 750 וחוסלו באכזריות על ידי אויביהם. במהלך 300 השנים הבאות חצו משלחות ויקינגיות לפחות שמונה ימים, הפליגו ליותר מ־30 ארצות ופגשו ביותר מ־50 תרבויות שונות מהחוף המזרחי של קנדה ועד למעברי ההרים של אפגניסטן. הם היו נועזים, סקרנים והרפתקנים יותר מכל קבוצה אירופאית אחרת באותם ימים.
הקדומות מילאו.
במזרח אירופה התקדמו משלחות הסחר של הוויקינגים לאורך הנהרות המסוכנים של אזור רוסיה, בלארוס ואוקראינה של ימינו, סיכלו התקפות של לוחמים רכובים מערבות אירואסיה והגיעו לשתיים מהערים העשירות ביותר בעולם בזמנו, קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו) ובגדד. בראשית המאה ה־11 הגיעו חבורות נועזות של ימאים סקנדינבים לחופי צפון אמריקה. בקצה הצפוני ביותר של ניופאונדלנד גילו חוקרים את שרידיו של מחנה ויקינגי משנת 1021, 471 שנים לפני הגעתו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה.
אין ספק שלוויקינגים היה כישרון יוצא דופן להישגים היסטוריים. במשך עשרות שנים התמקדו רוב החוקרים בעלילותיהם של הגברים מהצפון והניחו שרק הם היו לוחמים, ימאים, בוזזים וסוחרים. אבל מה לגבי נשות הצפון? מה הן עשו באותו זמן? הארכיאולוגים בקושי עסקו בהן כי שיערו שהיו עקרות בית. "כשאתם נכנסים למוזיאון", אומרת מריאן מואן, ארכיאולוגית מאוניברסיטת אוסלו, "רוב הסיכויים שתמצאו שם את הנשים האלה מוצגות כשהן עושות אחד משני דברים: מחזיקות תינוקות או מבשלות".
האם האמת עד כדי כך פשוטה? עד לאחרונה לא היו לנו תשובות ברורות, אבל מסוף המאה ה־20 נכנסו עוד ועוד חוקרות סקנדינביות לתחום הארכיאולוגיה והחלו לחקור את חייהן של נשות הצפון מנקודות מבט חדשות. הניתוחים שהן מבצעות כיום לחפירות חדשות ולאוספים מוזיאוניים ישנים מניבים הפתעות רבות ומצביעים על נוכחות נשית ניכרת בחברה הוויקינגית: היו נשים ויקינגיות בעלות השפעה בצפון — מלכות רבות כוח, מושלות, חוזות ומכשפות, היו נשים שהחזיקו בקרקעות ועמדו בראש כיתות מקודשות, והיו נשים שכרתו בריתות, סחרו ונסעו בדרכים.
ב־1903 גילו חוקרים מתחת לתל עפר גדול באוסברג (Oseberg) שבנורווגיה אוניית קרב ויקינגית אלגנטית מעוטרת בגילופים מרשימים. זהו הקבר הוויקינגי המפואר ביותר המוכר לארכיאולוגים. האונייה הייתה עמוסה בשטיחי קיר ויצירות אמנות נוספות והכילה את שרידיהן של שתי נשים רמות דרג. הפריטים שליוו את הנשים האלה בקברן מלמדים אותנו כי אחת מהן הייתה כוהנת מכובדת ומכשפה רבת עוצמה.
בעולם הוויקינגי היו למכשפות מגוון של כוחות כישוף החל בחיזוי העתיד, עבור בשליטה במזג האוויר וכלה בביצוע כשפי קרב — מאגיה שחורה שמשנה את מזלם של הצבאות במלחמה. בלוחמה הוויקינגית, אומר ניל פרייס, ארכיאולוג מאוניברסיטת אופסלה, "כישוף היה חשוב לא פחות מהשחזת חרבות", ואת רוב הכשפים הטילו נשים. נשים אחרות היו בעלות מלאכה משובחות שסייעו לצייד את משלחות הביזה והקרב המפורסמות של הוויקינגים. בין היתר, הן ארגו צמר איכותי למפרשי אוניות הקרב וזאת הייתה משימה אדירה. מחקרים ארכיאולוגיים ניסיוניים שנערכו במוזיאון האוניות הוויקינגיות ברוסקילדה (Roskilde) בדנמרק גילו שהכנת מפרש בודד לאוניית קרב גדולה דרשה 10,269 שעות עבודה (כ־3.5 שנים, אם מתבססים על יום עבודה מודרני של שמונה שעות ובלי סופי שבוע).
הנשים הוויקינגיות גם הכינו מגוון בגדי צמר איכותיים בשביל הלוחמים באוניות הקרב, ומומחית הטקסטיל הדנית ליסה בנדר יורגנסן חישבה שכדי להלביש צוות של 70 איש נדרשו 17.5 שנות עבודה של צוות נשי. כלומר, ברור שלבעלות המלאכה הייתה תרומה מכרעת להצלחתן של פשיטות הוויקינגים ושל המערכות הצבאיות הנרחבות שלהם בארצות אחרות.
אבל מעורבותן של נשים בלחימה לא הסתכמה בכך. ראיות חדשות ומרתקות גורסות כי היו נשים צפוניות שהוכשרו ללחימה. הגילויים האלה החלו לפני כעשור, ב־2014, כשאנה שלסטרום, אנתרופולוגית ביולוגית ורפואית יסודית במיוחד מאוניברסיטת סטוקהולם, התחילה לבחון את שרידיו של הלוחם המפורסם מבירקה במסגרת מחקר מתמשך על בריאותם של הוויקינגים. בהערכה המדעית שביצעה לשלד מקבר 581 Bj, קבעה שלסטרום שגובהו של הלוחם היה 1.7 מטרים בערך, מעט נמוך מהממוצע לגבר ויקינגי, ושהוא מת כנראה בין גיל 30 ל־40. אבל כשהתחילה לבחון את מינו של השלד, גילתה האנתרופולוגית משהו מסקרן: מספר מאפיינים אנטומיים מכריעים לא תאמו את הפרופיל הזכרי.
למשל, מבנה האגן תאם יותר מבנה נשי וסנטרו של הלוחם היה קטן ומחודד. "כמה ממאפייניו של השלד היו נשיים", הסבירה לי אחר כך שלסטרום במייל. החוקרת התמהה ביקשה משני אנתרופולוגים אחרים להעריך בעצמם את מינו של השלד, ושניהם הגיעו לאותה מסקנה: הלוחם הוויקינגי המפורסם מבירקה הוא אישה.
הסאגות הנורדיות העתיקות כוללות סיפורים מסקרנים ביותר על לוחמות. בראשית המאה ה־13 שילב המלומד הדני סקסו גרמטיקוס כמה מהנשים האגדיות האלה בספרו Danorum Gesta (סיפורם של הדנים). אחת המפורסמות שבהן היא לדגרדה. לדגרדה נישאה לשר צבא ויקינגי, ולפי גרמטיקוס, היא הייתה לוחמת מיומנת. היא סירבה להתלבש כגבר בקרב ולחמה בשיער ארוך ופזור שנפל על גבה. ואולם רוב הארכיאולוגים של המאה ה־20 טענו שאלו המצאות של מספרי סיפורים מימי הביניים ושנשים ויקינגיות כילו את ימיהן כעקרות בית מסורתיות — בישלו, תפרו בגדים וטיפלו בילדים.
הדנסחרנה־יונסון פקפקה בכך. בירקה עמוס בכלי נשק מברזל והוקם על גבי מנחות של ראשי חניתות ברזל. מחקריה המקיפים לימדו אותה שזה היה מקום צבאי במהותו, מקום שהוקדש לאדון החניתות בכבודו ובעצמו, לאודין. ההחלטה לקבור מישהו קרוב כל כך למחנה צבאי ויקינגי ולאדמתו המקודשת היא אות הערכה גדול בעצמו וסביר להניח שהערכה כזו הוענקה רק לדמויות צבאיות נכבדות. הייתכן שאישה תיקבר בקבר יוקרתי כזה?
רצה הגורל והדנסחרנה־יונסון ושלסטרום קיבלו מענקים גדולים למחקר דנ"א של שרידים אנושיים פרהיסטוריים בשוודיה. השלד השמור היטב מבירקה היה מועמד מרכזי למחקר, וב־2015 לקחו חוקרים מאוניברסיטת סטוקהולם שתי דגימות קטנות — מהניב של הלוחמת ומעצם הזרוע העליונה שלה — והצליחו לחלץ דנ"א עתיק משתיהן. הגנטיקאים הפיקו מהדגימות האלה נתונים גנומיים מקיפים לזיהוי מולקולרי של מינו ומוצאו של הלוחם.
הדנסחרנה־יונסון קיבלה את תוצאות הבדיקות זמן לא רב לפני פגישתנו בתחנת הרכבת בסטוקהולם. היא סיפרה לי שלאדם בקבר הלוחם המפורסם יש זיקה גנטית לתושבי דרום שוודיה של ימינו. אבל הפרט המסקרן ביותר עלה מניתוח דנ"א של המין הביולוגי של הלוחם: האדם הקבור ב־581 Bj "הוא אישה", הכריזה.
עד מהרה צצו סיבוכים בקו המחקרי הזה. ב־2017 פרסמו הדנסחרנה־יונסון ותשעה מעמיתיה את מחקר הדנ"א שהם ערכו באישה מבירקה בכתב העת American Journal of Biological Anthropology. למרבה הפתעתם, הדוח בן שמונת העמודים, שהתאפיין בריבוי מונחים רפואיים ומקצועיים מתחום הגנטיקה ומבנה השלד, הצית סערה.
אומנם היו מומחים לתקופה הוויקינגית שהתרשמו מהמחקר, אבל היו גם לא מעט שהתנגדו לו בתוקף. המבקרים טענו, למשל, שהקבר מבירקה היה עשוי להכיל במקור לוחם זכר ובת לוויה, ושאת השלד הזכרי הוציאו משם בשלב כלשהו. אלא שאין אף ראיה המעידה על קבורה של אדם נוסף בקבר.
חוקרים אחרים העלו התנגדות תיאורטית יותר: הם טענו כי המתאבלים היו יכולים לטמון בקבר כלי נשק יקרים השייכים לאביה או לבעלה של המתה כסמל למעמדה הרם. אלא שראיות אחרות מעידות בבירור שכלי הנשק היו של הנקברת. לדוגמה, שירה סקנדינבית עתיקה מתארת במפורש את מנהגם של האבלים לקבור את כלי הנשק של הלוחם לצידו. נוסף על כך, בעת שסברו כולם שהשלד הוא זכר, לא נשמעה הטענה כי כלי הנשק בבירקה הם ירושה משפחתית. מדוע אפוא עולה טענה זו כעת?
הדנסחרנה־יונסון וכמה חוקרים נוספים נדהמו מהתגובה והחליטו להעמיק את מחקרם על אודות הקבר הנודע. כמה מהחוקרים קראו רשומות היסטוריות כדי לחפש אזכורים קטנים ככל שיהיו לקיומן של ויקינגיות לוחמות. אחד האזכורים המעניינים ביותר הופיע בטקסט מהמאה ה־12 תחת הכותרת 'מלחמת האירים בזרים'. הכותב האירי של הטקסט מתעד את שמותיהם של 16 המפקדים הוויקינגים שהובילו את ההתקפה על ממלכת מנסטר (Munster) האירית באמצע המאה העשירית. בין המפקדים האלה הייתה גם אישה בשם אינגן ריאד, שפירושו 'הילדה האדומה' או 'הבת האדומה' (ייתכן שהשם נבע מצבע שערה). אין ספק שהיא הייתה דמות חשובה. "היא ויקינגית, היא קפטן באונייה והיא מפקדת צי", אמר לי ניל פרייס מאוניברסיטת אופסלה, אחד מחברי צוות המחקר.
SOURCES: LESZEK GARDEŁA, LUDWIG-MAXIMILIANS-UNIVERSITÄT MÜNCHEN; SOPHIE BØNDING,
STOCKHOLM UNIVERSITY; PETER PENTZ, NATIONAL MUSEUM OF DENMARK
הדנסחרנה־יונסון ועמיתיה בחנו לעומק את הפריטים בקבר בבירקה. הם שמו דגש מיוחד על הסוסים ועל ציוד הרכיבה בקבר. הוויקינגים היו ידועים כימאים משובחים, אבל משפחות עשירות בצפון גם גידלו סוסים לרכיבה ולעבודה בחווה. סביר להניח שגם האישה מבירקה באה מרקע כזה, וכמה רמזים מצביעים על מיומנותה ברכיבה על סוסים: תנוחת הקבורה של השלד היא תנוחת ישיבה, ואולי במקור היה שם אוכף מרופד עשוי עץ שבינתיים נרקב והתפורר, ולכן נשארו רק הארכופים שעל כפות רגליה. יתרה מזו, אחד הסוסים שעל מדף האבן מאוכף כאילו הכינו אותו לרכיבה, והקבר מכיל ציוד נוסף לטיפול בסוסים, כולל פריט שנראה כמו מברשת גדולה.
גם ציוד הלחימה שהיה ערוך סביב השלד מספר לנו סיפור. החיצים, למשל, הם חיצים חודרי שריון ולא נועדו לראווה. כלי הנשק האחרים בקבר — מגינים, חניתות, חרב פיפיות, גרזינים רחבי להב ופגיון — מלמדים כי הלוחמת הייתה מיומנת בכמה סוגי תקיפה, כולל קרב פנים אל פנים. רמזים נוספים, כולל חתיכה ממטבע כסף שהוטבע בחליפּות העבאסית, אימפריה מוסלמית רחבת ידיים שבירתה בגדד, מקשרים את האישה למסחר הרווחי שניהלו הוויקינגים במזרח.
זאת ועוד, ניתוח של פיסות ביגוד חשף כי הלבוש בקבר הוא בעל סגנון מזרחי מובהק. הלוחמת נקברה במעיל רכיבה מרהיב בסגנון ערבות אירואסיה ששוליו מעוטרים במשי. ייתכן שהוא היה מקושט בפיסות מראה קטנות כדי להחזיר אור. היא חבשה כובע משי יקר עם ציצית כסופה וארבעה כדורי כסף קטנים, ולפי הסגנון והחומרים נראה כי יוצר בהתיישבות הוויקינגית קייב (Kyiv), ששכנה על גדות נהר מרכזי המוביל לקונסטנטינופול.
הממצאים האלה מלמדים כי מדובר באישה חשובה עם קשרים חזקים למזרח. לפי מחקר השוואתי שערכה אינגה האג, ארכיאולוגית סקנדינבית ומומחית לטקסטיל, אנשים שנקברו באופן ייחודי שכזה היו בדרך כלל מפקדי פרשים שדיווחו ישירות למלך או לנסיך. האג פרסמה תיאוריה זו עוד לפני שנקבע כי האדם בקבר בירקה הוא אישה.
ייתכן שהלוחמת מבירקה הייתה מיומנת בסוג ייחודי של לחימה על סוס. במהלך החפירות המקיפות שנערכו במחנה בירקה בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים נמצאו שרידים של ציוד קשתות מזרחי, כולל ראשי חץ המיועדים לקשת מורכבת בסגנון מזרחי. ממצאים אלה מהווים עדות חותכת לכך שחלק מהלוחמים שהוצבו בבירקה היו מיומנים בירי בחץ וקשת מגב סוס, שיטת לחימה המזוהה עם שבטי הנוודים בערבות אירואסיה. הדנסחרנה־יונסון סבורה שגם האישה מבירקה הוכשרה כקשתית רכובה. "זו טענה, לא עובדה", היא הסבירה לי במייל והוסיפה כי הטענה "מבוססת על מערך כלי הנשק שנמצא בקבר בשילוב הסוסים והמאפיינים המזרחיים של הקבר והלבוש".
סקרנה אותי מאוד האפשרות שהאישה הקבורה בקבר המפורסם הייתה קשתית רכובה, ושאלתי את עצמי אם שיטת הלחימה העתיקה הזו סייעה ללוחמות בתקופה הוויקינגית למצוא את מקומן בין הגברים בזירת הקרב. כדי לענות על השאלה פניתי לחוקרת גרמנייה שעברה בעצמה שנים של הכשרה כקשתית רכובה.
אנגלה גרפן היא מומחית דנ"א מגרמניה שחקרה את הגנום של אצי, איש הקרח הנודע שהתגלה בקרחון נמס ב־1991. היא לא הופתעה לשמוע שהאישה מבירקה הוכשרה כקשתית רכובה, ויותר מכך, זה נשמע לה סביר לחלוטין. "מקצועות הרכיבה הם התחום האולימפי היחיד שגברים ונשים מתחרים בו זה בזה", כתבה לי במייל, "אומנם קשתות רכובה אינה מקצוע אולימפי, אבל העיקרון תקף גם כאן: יש נשים שנמצאות בשורה הראשונה בעולם בתחום הזה".
גרפן ציינה גם ראיות ארכיאולוגיות המעידות על מסורת ארוכה של נשים ששימשו קשתיות רכובות בערבות אירואסיה, אזור שהיה מוכר היטב לסוחרים וללוחמים הוויקינגים. בחפירות שנערכו מאוקראינה במערב ועד מרכז אסיה במזרח נחשפו שרידים של כ־300 לוחמות עם שריונות בתילי קבורה המתוארכים לתקופה שבין המאה השמינית לפני הספירה ועד למאה הרביעית לספירה. אחדות מהן נקברו עם סוסים וציוד רכיבה. הארכיאולוגית אלנה פיאלקו מהאקדמיה הלאומית למדעים באוקראינה גילתה בשדה קברים יוצא דופן הידוע בשם ממאי גורה (Gora Mamaj) באוקראינה קברים של יותר מעשר נשים שככל הנראה "הרכיבו יחד כיתת פרשיות בשריונות קלים".
הציוד שנקבר עם הנשים המזרחיות האלה היה מגוון מאוד, החל בחרבות וחניתות וכלה בשריונות וקסדות. אבל נראה שהחץ והקשת היו כלי הנשק המועדף עליהן. לראיה, באתר קבורה עתיק של אשת ערבה בסמוך לנהר הדנייפר התגלה נדן ובו 92 חיצים. לדעת אדריאן מאיור, היסטוריונית מאוניברסיטת סטנפורד ומומחית לראיות ארכיאולוגיות הקשורות בנשים לוחמות מהעת העתיקה, השילוב בין אורח החיים הרכוב לקשתות העניק עוצמה רבה לנשים. "הסוס והקשת היו גורמים מאזנים שבאמצעותם יכלו נשים להיות קשוחות, מהירות וקטלניות לא פחות מגברים", טענה ב–2015 בראיון לכתב העת Foreign Affairs.
ב־2019 פרסם הצוות השוודי מאמר שני בנוגע לאישה מבירקה בכתב העת Antiquity. הם הציגו שפע ראיות ארכיאולוגיות והיסטוריות המאששות את הטענה שהאישה בקבר העמוס כלי נשק הייתה לוחמת וככל הנראה מפקדת. מבחינת מומחים רבים לתקופה הוויקינגית, ובהם מריאן מואן, ראש המחלקה לארכיאולוגיה במוזיאון להיסטוריה תרבותית באוסלו, המאמר השני על אודות הלוחמת היה "משכנע מאוד".
דנסחרנה־יונסון ואני הגענו לבירקה אחרי הצוהריים, טיפסנו אל המצודה ונכנסנו להיכל המרכזי של המחנה. הלוחמים של בירקה ודאי שתו ואכלו כאן בלילות החורף הארוכים והחשוכים. אחר כך היא הובילה אותי אל אתר הקבורה שבו הייתה טמונה בעבר הלוחמת המפורסמת ששינתה את התייחסות המדע לנשים הוויקינגיות. עמדנו יחד על טראסה גבוהה, והחוקרת הצביעה אל המקום שבו עמדו המתאבלים כשהורידו את הגופה אל תוך הקבר
המפואר בין שפע כלי הנשק. קיוויתי לראות סימן כלשהו המציין את מקום הקבר, אבל לא היה שם דבר — אף תל או אנדרטה או נוף מפואר, אפילו לא מתאר של קבר חפור. סבך צפוף של שיחים ירוקים הסתיר את הקבר.
עמדנו שם כמה דקות, ובינתיים חשבתי על תחריט אתר הקבורה שראיתי מוקדם יותר באותו היום — השלד הנח על הקרקע, כלי הנשק של לוחמת מקצועית ערוכים סביב העצמות. במשך קרוב ל־140 שנים שלהבה הדמות הזאת את דמיונם של ארכיאולוגים וחוקרים נוספים והעלתה מגוון שאלות באשר לקבר ולזהות המת.
כיום, הודות לפועלו של צוות חוקרים רב־תחומי, יש לנו תמונה ברורה יותר והוכחות המלמדות כי האדם הזה היה אישה, וליתר דיוק לוחמת מכובדת שנטמנה בקבר הראוי לדמות צבאית חשובה. והלוחמת המהוללת הזאת חוותה לא רק ממטרי חיצים וחניתות ורעמי כלי נשק של שדות הקרב הוויקינגיים, אלא הצטיינה וזכתה לנאמנותם של הלוחמים הסובבים אותה. כשאני מהרהרת בכל הדברים שלימדה אותנו, אני חשה כבוד עמוק כלפיה.
בינתיים הטבע כבר השיב את הקבר אל חיקו, אבל הלוחמת מבירקה יצאה אל האור, חזרה להיות חלק מהזיכרון האנושי ותפסה את מקומה הראוי בדרמה הגדולה של התקופה הוויקינגית.
