"אנחנו אנשי הרים", אומרת לורה בגאווה. "בחורף אנחנו עושים סקי, בקיץ אנחנו מטיילים. אנחנו מבלים הרבה זמן בהרים – הם חלק בלתי נפרד מהחיים כאן".
דודתה של לורה, טינה, מסיעה אותנו לחווה מחוץ לוואדוז (Vaduz), בירת ליכטנשטיין. פסגות ורכסים אלפיניים מתנשאים לפנינו. מאחוריהם נמצאת אוסטריה, בעוד שמאחוריי, במרחק של חצי קילומטר בלבד, נמצאת שוויץ, שהגבול עימה נתחם על ידי נהר הריין.
מעבר לנהר, בצד המרוחק של העמק ועל רקע שמיים כחולים מלאי עננים, מתנשאים האלפים השוויצרים המושלגים. באופן מוזר, עולה בי השתאות המהולה בקלסטרופוביה קלה למראה פלאי הטבע הללו התחומים בגבולות כה צרים.
בדרכנו ליעד אנחנו חולפות על פני חלקות אדמה, שדות ועצים. חנות החווה ממוקמת באסם עץ ענק, שמחוצה לו יושב הבעלים ושותה קפה עם שני לקוחות. כלבת הרים גדולה יושבת למרגלותיהם, מתחממת בשמש האביבית של חודש אפריל.
בתוך החנות אנחנו עוברות בין המדפים העמוסים לעייפה בצנצנות של שימורי פירות, ושקיות נייר חומות המכילות קמחים מקומיים שונים. המקררים מצוידים בנקניקיות וחמאה תוצרת שוויץ ואוסטריה, נתחי בשר בקר שניזון מכרי הדשא המקיפים את החווה, כמו גם אטריות שיפון וכוסמת תוצרת בית.
בעודה עורמת גבינות, ביצים, בצל ושקיות קמח בסל שבידה, טינה אומרת לי: "אנחנו מעדיפים לעשות קניות בעסקים מקומיים. כמו במקומות רבים, יש סיכון שהם לא ישרדו כאן לצד רשתות הסופרמרקטים הגדולות".
טינה מתגוררת בקצה המזרחי של שאן (Schaan), שש דקות נסיעה מבירת הנסיכות – ואדוז. עם יותר מ־6,000 תושבים, שאן היא העיירה המאוכלסת ביותר בליכטנשטיין. דירתה המסוגננת והמודרנית הממוקמת בקומת הקרקע, אותה היא חולקת עם בעלה השוויצרי ווילי, ניצבת על מגרש שקנו הוריה ב־1948.
טינה וווילי הכירו כשגרה בשוויץ, וכאשר עברו לשאן, הם בנו עם אחייניה של טינה בניין דירות בן שלוש קומות. אוליבר גר עם אשתו ושני בניו הקטנים בקומה העליונה, בעוד שקווין, אחיה הצעיר של לורה, הוא הבעלים של הדירה האמצעית.
בבית המרווח והנעים יש מטבח מאובזר, ריהוט שנבחר בקפידה ופריטי אומנות רבים. אני נפעמת מהנוף: דלתות זכוכית רבות ממסגרות נוף פנורמי מרהיב של פסגות מושלגות, של מדרונות מיוערים ושל עמק הריין המוריק.
טינה מניחה את הקניות על אי המטבח המבריק, וקושרת סביב מותניה סינר צבוע בטביעות יד של ילדי המשפחה. היא מעבירה ללורה סכין קטנה, ומכוונת אותה לקרש חיתוך ישן שעליו מונחים שישה תפוחים. הגיע הזמן לעבוד.
פעם בשבוע, בני משפחתה של טינה עוזבים את מקומות עבודתם בשאן, בוואדוז ובאגם קונסטנץ, כדי להתאסף כאן לארוחת צוהריים. "אני לא זוכרת למה המסורת התקבעה על ימי חמישי", היא אומרת במשיכת כתפיים.
היום היא מגישה קסקנופפל (Käsknöpfle) – אטריות אפויות עם שכבות גבינה, הידועות במדינות אחרות דוברות גרמנית בשם "שפצלה".
בזמן שלורה מתחילה להכין את רסק התפוחים הנלווה לאטריות, חברתה קלאודיה, שחיכתה לנו בחצר השמשית כשחזרנו מהחנות, מתחילה להכין את הגבינה. היא מגררת חריץ של גבינת ליכטנשטיינר וירציג (Liechtensteiner Würzig) אגוזית, ואחר כך פותחת חבילה של סורה קאסה (Sura Käse) , גבינה חמוצה־חריפה המכוסה בשכבה של שומן שקוף דמוי ג'לי.
"יש לה ארומה מאוד חזקה, אבל אפשר להבחין בכך רק לאחר שהיא נפרסת" אומרת קלאודיה וחותכת ממנה פרוסה. אני רוכנת קרוב יותר, ועולה באפי ריח מעט חמצמץ. "זה טעם נרכש", מעירה טינה. "אמא שלי אהבה את הגבינה, אבל אבא אסר עליה להכניס אותה למקרר".
כעת, טינה מתפנה להכין את בלילת הקסקנופפל. היא מנפה בזהירות קילו קמח אטריות – תערובת 50/50 של קמח חיטה וסולת – לתוך קערת נירוסטה גדולה. היא מפזרת מלח ים, ולאחר מכן שוברת פנימה 15 ביצים, כל אחת מהן מפריחה עננת קמח לבנה. בעודה מקציפה את החומרים עם מיקסר ידני, פוצחת טינה בשטף הוראות באלמאנית – קבוצת ניבים המדוברים בדרום מערב־גרמניה, שוויץ, חבל אלזס וליכטנשטיין – שיועדו לאוזני הסו־ שף שלה.
"תשמרי על האצבעות!" היא מזהירה את לורה, שחותכת כעת בצל, ואחר פותחת בהסבר על האוכל המסורתי של ליכטנשטיין. "המנות פשוטות", היא אומרת. "הן מורכבות מהמצרכים שהיו לאנשים. לחקלאים היו קמח וביצים, כך שאטריות היו ארוחה חסכונית". לדבריה, ריבל – המאכל הלאומי של ליכטנשטיין – שעשוי מקמח תירס, חלב וחמאה, מבוסס על רעיון דומה.
טינה וווילי מבשלים יחדיו סוגי מנות שונים, אך לארוחות הצוהריים המשפחתיות של ימי חמישי, טינה עוקבת אחר המתכונים המסורתיים של אימה ומכינה את המנות שאכלה בילדותה. אלה כוללים ריבל (Ribel), כופתאות סולת במרק, פנקייקים מגוררים עם לפתן שזיפים וקינמון, וכיסונים מתוקים עם רוטב וניל. טינה אומרת בחיוך שהילדים מחכים לאורך כל השבוע לשתי המנות האחרונות, ולורה מהנהנת בהסכמה.
הקסקנופפל שבתנור הוכן אף הוא לפי המתכון המשפחתי. "זה האופן שבו אמא הכינה אותו" אומרת טינה, בעודה משגיחה על התפוחים שהתבשלו עם מקל קינמון.
היא ממשיכה להפליג בזיכרונות ומתארת את הארוחות שעליהן גדלה יחד עם ארבעת אחיה ואחיותיה. "לא היינו עשירים", היא אומרת. "אכלנו הרבה ריבל, שהוא מאוד מזין, ופודינג אורז עם חלב וסירופ פטל. אכלנו בשר פעם בשבוע". הוריה גידלו גם פירות וירקות לאחסון ולבישול. "היו לנו שזיפים, אגוזים, עָרִיס [מבנה בעל שלד מסורג] בחזית הבית עבור עצי התפוח והאגס, שהיו מאוד מניבים".
בגינתה המסודרת והקומפקטית, טינה שומרת על מסורת הגננות של הוריה. היא מראה לי את שתי הערוגות המוגבהות שלה, מצביעה על קולרבי, חסה וכרובית, וכן על שתילי קיווי, חֲזַרְזַר ודומדמניות אדומות הגדלים לצידם. לאורך חלקו האחורי של הגן – משם נשקפים ההרים הלבנים – ניצבת שורת עריסים התומכים בעצי תפוח, אגס, שקד, משמש ושזיף.
כשאנחנו חוזרות פנימה, טינה מביאה סיר גדול של מים מומלחים, ומניחה את קערת בלילת הקסקנופפל לצידו. "תראה את הצבע – הבלילה כל כך צהובה! או בטח החלמונים", היא קוראת. היא לשה את בלילת הקסקנופפל ומשליכה חתיכות לתוך הסיר. רגעים ספורים לאחר מכן עשרות אטריות קטנות צפות, וטינה דגה אותן בעזרת כף ישנה ומחוררת שהייתה שייכת לאמה. היא מנערת את האטריות במהירות ומניחה אותן בצלחת לבנה גדולה. היא חוזרת על התהליך עד שהבלילה נגמרת, ומרפדת כל אצוות אטריות בפירורי גבינה. בינתיים, לורה מטגנת את הבצלים הפרוסים בשמן עם כף קמח ואחר בוזקת אותם מעל לאטריות.
ווילי וקווין מופיעים בזמן שטינה מתחילה לנקות את המטבח. "אני אוהבת לעשות את זה לפני האוכל", היא אומרת. קווין, אדריכל שמשרדו נמצא במרחק של כארבע דקות הליכה משם, מחזיק בתבנית טארט תפוחים, אותה הוא מניח על השיש. אנחנו יוצאים למרפסת, שם קלאודיה ולורה עסוקות בעריכת השולחן. על המפה הצבעונית מונחות כוסות קריסטל סגולות, אדומות, צהובות וירוקות – שימולאו בקרוב בגרינר ולטלינר פירותי מהיקב של נסיך ליכטנשטיין – ומפיות בהדפס ארנבות שנותרו מחג הפסחא.
יש תכונה רבה מסביב לשולחן כשווילי מגיש את הקסקנופפל עם רוטב התפוחים, שלצידו מוגש סלט עשיר. אני מוצאת את עצמי בוהה שוב בנוף האלפיני, וכשאני מפנה את ראשי חזרה לשולחן מונחת על הצלחת שלי ערימה של אטריות עם גבינה ובצל. הקנופלים רכים, ותערובת הגבינות האגוזית והחמצמצה משתלבת היטב עם רוטב התפוחים הלא ממותק. משפחתה של טינה אוכלת בשקט מפתיע, ומלבד המהומי העונג הבוקעים מפי הסועדים נשמעות רק נקישות הסכו"ם. "זה אופייני", היא צוחקת. "כולם מגיעים והכול מאוד רועש, אבל אז יש אוכל והכול משתתק".
אני יושבת מול קווין, שהיה רק בן 19 כשהחל בבניית הבית המשותף ועבר לכאן מבית הוריו. אני שואלת אם הוא תמיד בא לארוחת הצוהריים של ימי חמישי. "כמובן," הוא עונה. "זו מסורת משפחתית". אני משתעשעת מהמחשבה שאנשים בכל רחבי ליכטנשטיין חוזרים הביתה מהעבודה לארוחת הצוהריים. "זה אפשרי בגלל שהכול כל כך קטן" הוא מסביר, ומוסיף שהנסיכות משתרעת על פני 160 קילומטרים, בערך הגודל של וושינגטון הבירה.
לאחר שאנחנו מסיימים לאכול את המנה העיקרית אנחנו מפנים את הצלחות למטבח, שם ווילי כבר פורס את טארט התפוחים. הוא שם כל חתיכה בצלחת קטנה, ומוסיף כדור גלידת וניל בצד. קווין הכין את הטארט לפי מתכון של אימו; היא, בתורה, קיבלה אותו מחמותה.
הטארט מכוסה בשבבי שקדים, תפוחים וחתיכות אגוזי לוז, וכן בזיגוג של חלב, שמנת, סוכר וניל וביצים. כשאני שואלת אם הוא אוהב לבשל, קווין עונה בחיוך: "אני אוהב, אבל עושה את זה רק לעיתים רחוקות; אני תמיד מוזמן לאכול בבית למעלה או בבית למטה".
טינה מוסיפה מעט קצפת לפרוסות הטארט והגלידה ואנחנו שבים למרפסת השמשית. לטארט יש טעם עדין ולא מתוק מדי, בעוד ששבבי השקדים הפריכים מתמזגים היטב עם התפוח הרך. השולחן מתכסה כעת בכוסות אספרסו והאוויר החם והצלול מתמלא בקול נקישות מזלגות המגרדים את הטארט מהצלחות. אני נשענת לאחור ומסתכלת שוב על הנוף המרהיב. החיים לא רעים כשאתה איש הרים, אני מהרהרת ביני לבין עצמי.
