ב־17 במרץ 1969, כשהיא בת 70, גולדה מאיר הפכה לראשת ממשלת ישראל – עד היום האישה היחידה שמילאה תפקיד זה.
עוד לפני מינוי זה, גולדה מאיר פעלה במשך שנים למען פליטים יהודים במלחמת העולם השנייה, נאבקה על הקמת מדינת ישראל וניווטה אינספור סכסוכים בינלאומיים. במהלך כהונתה כראש ממשלה, היא קראה לאחדות כאשר מפלגות פוליטיות התפרקו, הורתה לנקוט פעולות תגמול כאשר 11 ישראלים נרצחו במהלך אולימפיאדת מינכן ב־1972, והלכה על חבל דק במהלך מלחמת יום הכיפורים בכך שנלחמה בגדודים הסוריים והמצריים תוך הבטחת תמיכתה של ארה"ב.
מאיר הייתה פופולרית ומקטבת באותה מידה. עשרות שנות השירות שלה מעידות על אריכות ימיה, עמידותה ומסירותה לאמונותיה ולעמה.
עלייתה לגדולה של גולדה
גולדה, מנהיגת ישראל לעתיד, שנולדה בשם גולדה מאבוביץ' בקייב ב־3 במאי 1898, היגרה לארה"ב ב־1906. מאוחר יותר, בהיזכרה בשמונה שנותיה במזרח אירופה, תיארה "קהילות קטנות עלובות ומוכות עוני, שבהן התפרנסו יהודים [בתקווה] שיום אחד המצב ישתפר איכשהו".
כילדה צעירה, מאבוביץ' הצטיינה בבית הספר תוך שעבדה במקביל שעות ארוכות בחנות המכולת שאמהּ ניהלה במילווקי, ויסקונסין. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, מאבוביץ' למדה באוניברסיטת מילווקי והוכשרה כמורה. היא גם הפכה לחברה פעילה ב"פועלי ציון", תנועת נוער ציונית עובדת אותה תיארה כ"צעירה, מלאת תקווה והתלהבות, מוכנה לכל דבר".
בשנת 1917 נישאה מאבוביץ' למוריס מאירסון בוויסקונסין. שנה לאחר מכן, בתום מלחמת העולם הראשונה, היגרו בני הזוג לארץ ישראל שם הצטרפה המשפחה לקיבוץ מרחביה, יישוב חקלאי שבו גולדה מאירסון קיבלה שוב על עצמה תפקיד מנהיגות בפוליטיקה הקיבוצית. מאוחר יותר עברו בני הזוג לתל אביב ולאחר מכן לירושלים, שם ילדה את שני ילדיהם, מנחם ושרה.
ב־1938 השתתפה גולדה מאירסון בוועידה באוויאן־לה־בן [Evian-les Bains], לשם קרא לה הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט כדי לדון ברדיפת היהודים הגוברת בגרמניה. היא הייתה רק משקיפה מהצד, חסרת אונים, בעודה צופה בנציגים מ־32 מדינות "מסבירים עד כמה היו רוצים לקלוט מספר ניכר של פליטים וכמה מצער הדבר שאין ביכולתם לעשות זאת".
במלחמת העולם השנייה היא פעלה למען העם היהודי כפונקציונרית במנדט הבריטי בארץ ישראל. היא המשיכה להיות קול בולט נגד האנטישמיות, ובתוקף תפקידה בממשל היהודי הגיעה לחזית המשא ומתן המתמשך בין ישראל לבריטניה ב־1946.
הקמת מדינת ישראל
האומות המאוחדות הכריזו על התוכנית לחלוקת פלשתינה ב־29 בנובמבר 1947, בניסיון לפתור את המתיחות המתמשכת בין התושבים היהודים והערבים באזור; ובכל זאת, המצב התדרדר למלחמה מלאה. 76 שנים לאחר מכן, הסכסוך עדיין נמשך.
בארה"ב גייסה גולדה מאירסון 50 מיליוני דולרים כדי לתמוך במטרה הישראלית, הישג שהוביל לכך שדוד בן־גוריון, שלימים יהפוך לראש הממשלה הראשון של ישראל, כינה אותה "האישה היהודייה שקיבלה את הכסף שאיפשר את המדינה".
ב־14 במאי 1948 היא חתמה על מגילת העצמאות הישראלית, אך תפקידה הפוליטי היה קלוש. חשד להתקף לב ואחריו פציעה מתאונת דרכים פגעו בגולדה מאירסון, שלדבריה שלה, הקריבה את בריאותה בכך שעזבה את בית החולים לפני שהבריאה לגמרי.
בספטמבר 1948 נסעה למוסקבה ושימשה כציר בברית המועצות, אם כי בלא חמדה. "סוף סוף יש לנו מדינה. אני רוצה להיות שם. אני לא רוצה להתרחק משם מרחק אלפי קילומטרים", היא קוננה.
בשנת 1956 שינתה גולדה מאירסון את שם משפחתה לשם העברי "מאיר".
מאיר כינתה את השנים 1949 עד 1956 "שבע השנים היפות" שלה, בעיקר בשל הצלחתה לטפח את יכולת הקיום של ישראל מבית, כולל תשתיות ותמיכה חברתית לתושבים. בין השנים 1956–1966 הפכה מאיר לשרת החוץ של ישראל, תפקיד ששם אותה במרכז המשבר בתעלת סואץ בשנת 1956. בתקופת כהונתה כשרת חוץ הצליחה מאיר גם להביא לרכישת נשק מארה"ב.
בעיות לב ב־1955, פציעה כתוצאה מהפצצה ב־1957 ואבחון סרטן לימפומה ב־1965 תרמו לפרישתה של מאיר מתפקיד שרת החוץ. היא שמרה על מעמדה בכנסת וכן במפא"י, המפלגה הסוציאליסטית הדמוקרטית.
פרישתה לא נמשכה זמן רב. כשראש הממשלה לוי אשכול נפטר במפתיע ב־1969, התבקשה מאיר להתמודד על המשרה. היא ידעה כי "סבתא בת 70 אינה בדיוק המועמדת המושלמת לעמוד בראש מדינה בת 20" אך בסופו של דבר הסכימה. מאיר מונתה כראש הממשלה במרץ, התמודדה על התפקיד וזכתה בו באוקטובר באותה שנה.
כהונה סוערת
כשהפכה לראש ממשלה, מאיר דגלה בהמשכיות, אך קואליציית המפלגות הפוליטיות בישראל התפרקה ב־1970. אחד האירועים הבולטים שקרו בתקופת כהונתה של מאיר כראש ממשלה היה הפיגוע באולימפיאדת 1972: חברי "ספטמבר השחור", קבוצה מיליטנטית פלסטינית, הרגו שני ישראלים ולקחו עוד חברים בנבחרת האולימפית הישראלית כבני ערובה. בסופו של דבר מתו 11 ספורטאים ישראלים ומאיר הורתה על פעולת תגמול נגד מבצעי הפיגוע. המוסד, סוכנות הביון הלאומית של ישראל, הרג רבים מחברי ספטמבר השחור.
מלחמת יום הכיפורים הגדירה במובנים רבים את תקופתה של מאיר כראשת ממשלה. באוקטובר 1973, ביום כיפור, כוחות סוריים פלשו לרמת הגולן. במקביל, כוח של חיילים מצרים ניסה להוציא בכוח את ישראל מחצי האי סיני.
מאיר השיבה למאמצים הסורים בהנעת כוחות ישראליים, אך התנגדה למתקפת מנע בשל החשש שפעולה כזו תגרום לכך שארה"ב תפסיק לתמוך בישראל. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ דאז של ארה"ב, אישר מאוחר יותר כי ארה"ב אכן הייתה מפסיקה את הסיוע אילו ישראל הייתה יוזמת את המלחמה.
מצרים וסוריה זכו לגיבוי של ברית המועצות במה שהסתכם למעשה במלחמה קרה. ב־18 באוקטובר, קיסינג'ר יצר קשר עם השגריר הסובייטי אנטולי דוברינין והם הסכימו שהמצב הוא למעשה מבוי סתום. קיסינג'ר אמר לדוברינין, "הסיוט שלי הוא ניצחון לכל אחד מהצדדים" ודוברינין ענה שהוא שותף לאותו פחד. בסופו של דבר חתמה ישראל על הסכמי הפסקת אש עם מצרים וסוריה בסוף 1973 ובתחילת 1974, בהתאמה.
חוסר היכולת הנתפס של מאיר לנווט את מלחמת יום הכיפורים הביא בסופו של דבר להחלטתה להתפטר מראשות הממשלה ב־1974. היא עזבה את הפוליטיקה אך מעולם לא נטשה אותה לחלוטין. ב־1976, למשל, בזמן שהייתה בטיול בארה"ב, נפגשה מאיר עם קיסינג'ר למה שהיא תיארה כ"סתם שיחה ידידותית". קיסינג'ר, מצידו, אמר "אנחנו חברים ותיקים ושוחחנו על המצב במזרח התיכון".
מאיר נפטרה מלימפומה בשנת 1978 בגיל 80.
