במהלך 18 השנים שבהם אני עוסק בצילום, אנשים שואלים אותי לעתים קרובות "מהו נושא הצילום האהוב עליי. אני מחייך ואומר: "השאלה הבא". אחרי הכול, אני חייב לדאוג לכל היצורים הגדולים והקטנים, ואיני יכול להרשות לעצמי להפלות ביניהם.
אך בד בבד עולה בעייני רוחי צילום ברור. הצילום פשוט למדי, אך בולט מעל לכל השאר. זהו הצילום של גורת הטפיר האסיאתי בגן החיות של מינסוטה.
לעתים קרובות אני חושב על היום שבו פגשתי אותה. הגעתי לגן החיות כדי לצלם מינים אחרים, אך בסוף היום כמה משומרי גן החיות התעקשו שאצלם את הגורה בת ששת הימים. אמרתי להם שכבר צילמתי טפיר בוגר בגן החיות באומהה שנים רבות קודם לכן, ושלא אצליח לסיים את הפרויקט שלי אם אצלם פרטים של אותו המין.
השומרים התעקשו ולבסוף נעניתי לבקשתם. הלכנו לצידו השני של גן החיות ונכנסנו לאזור שבו שמרו את גורי הטפירים. לכולם היו חיוכים ענקיים כשהם צפו בי מתבונן בטפיר, ומסיבה טובה: שם, בחדר מכוסה בקש, עמדו אימא וגורה, כאילו חיכו לבואי. האימא, ששמה ברטי, אכלה קצת, ואילו התינוקת, ששמה אמירה, עמדה והסתכלה עליי. הלב שלי פשוט נמס.
הגורה הייתה קטנטנה, לא גדולה בהרבה מכיכר לחם. היא הייתה חמודה ולא דמתה לשום דבר שראיתי קודם לכן. למרות שברטי הייתה חציה לבנה וחציה שחורה – כפי שטפירים בוגרים אמורים להיות – הגורה שלה הייתה שחורה כליל ומכוסה בכתמים ובפסים לבנים. לא האמנתי למראה עיניי.
אימא טבע עיצבה את הסימנים האלה מסיבה טובה. אילו הגורה הייתה שוכבת על קרקעית יער מנומרת בכתמי אור שמש, היא הייתה נעלמת. מכיוון שגורי טפירים ממתינים יום שלם עד שאימם תחזור להאכיל אותם, ההסוואה הזו חיונית. התינוקת תיראה בדיוק כמו אימה בעוד מספר חודשים, ותוכל להילחם ולברוח בכוחות עצמה.
הצילומים ארכו דקות ספורות, וכשסיימתי יצאתי למכונית שלי. המשכתי לחייך לאורך כל הדרך וחשבתי על המזל שנפל בחלקי, שהשומרים דחקו בי להישאר ושראיתי משהו שמעטים זכו לראות. הצילום של גורת הטפיר הפך במרוצת השנים לאחד הצילומים הפופולאריים ביותר שלי.
מאז אותו יום ב־2011, חשבתי לא מעט פעמים על כך שהתמזל מזלי לצלם את פלאי הטבע של העולם שלנו: צעירים ומבוגרים, גדולים וקטנים. כל יום מחדש אני נפעם ונדהם ממושאי הצילום שלי, במיוחד כשהם נולדו רק לאחרונה.
למדתי גם שלחמידות אין בהכרח קשר למכניקה של הישרדות בטבע. יש אין־ספור דרכים שבהם גורים מסתתרים בטבע, כפי שאני רואה את זה יש לגורים שלוש שיטות עיקריות להגן על עצמם: להסתוות, לברוח או להסתמך על ההורים שלהם שיגנו עליהם.
ההסתוות היא הגיונית מאוד עבור בעלי חיים רבים. ציפורי החוף יוצרות לעתים קרובות באמצעות מקוריהן שקע בחצץ או בחול, ואז מטילות ביצים בפנים. לאחר שבקעו, הצבע של הגוזלים דומה לצבע של סביבתם וכך הם מסווים את עצמם. אתה ממש יכול לעבור על יד קן בלי להבחין בו. חסרי חוליות מימיים יכולים להיעלם מתחת לסלעים בקרקעית ערוץ נחל. שממיות צעירות משתלבות בצורה מושלמת בטחב של גזעי עצים.
בריחה היא אפשרות נוספת. מפריסי פרסה כמו גנו וזברות מתחילים ללכת דקות ספורות לאחר לידתם. גוזלי עופות כמו יענים ושכווי הערבה מתחילים לעקוב אחר אימם מספר שעות לאחר שבקעו מן הביצה. היא תלמד אותם מה לאכול, איך לברוח מטורפים וכיצד לתפוס מחסה.
יש גם את הדרך שבה אנו בני האדם ויונקים אחרים עושים זאת: טיפול הורי ארוך טווח. כמו גורת הטפיר, גורי טיגריסים שזה עתה נולדו נצמדים לאימם ויונקים ממנה. ההורים מביאים לגוריהם מזון מוצק עד שהם מבוגרים דיים כדי לצוד בעצמם. קופים, אופוסומים ועטלפים ממש סוחבים את הצעירים שלהם על גופם ומספקים להם ביטחון והדרכה לאורך הדרך. צאצאי קטלנים, דולפינים, פילים וגורילות נשארים עם הוריהם במשך שנים, בדיוק כמונו.
כל האסטרטגיות הללו אולי נראות מובנות מאליהן, אך הן התפתחו לאורך אלפי דורות. אם זה עובד, זה נשאר. אם זה לא עובד, זה נעלם. פשוט כך.
