בשנת 2004, פרופ' ניר אביאלי, כיום מרצה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, שהה יחד עם משפחתו בסינגפור במסגרת לימודי הפוסט־דוקטורט שלו.
בחופשת הסמסטר החליטו הוא ואשתו עירית לארוז שני תרמילים ולצאת עם שני ילדיהם הקטנים (בני שנתיים ושנה) לטיול בסרי לנקה, יחד עם זוג חברים ובנם (בן השנה וחצי). את הטיול סיימו בבית הארחה על שפת הים בכפר שליד העיר טאנגול.
"החופים בסרי לנקה מושכים גולשים מכל העולם בגלל הגלים נהדרים. באותו בוקר, באופן יוצא דופן, הים היה שטוח לגמרי", מספר אביאלי. "הילדים, שפחדו עד אותו רגע אפילו להתקרב לים, הסכימו להיכנס למים ובילינו שם בנעימים. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה ששכנה בין עצי קוקוס והשקיפה לים".
אך השלווה הפסטורלית לא נמשכה זמן רב. "הסתכלתי בין עצי הקוקוס, ובמקום שבו היו קודם לכן שמיים מעוננים, ראיתי משהו כחול. לא הבנתי מה אני רואה. אני והחבר שלי קמנו, ופתאום אני רואה שעגלת התינוקות, שהשארנו בפתח המסעדה, נסחפת במים", הוא מספר.
"בעל המסעדה צעק שוב ושוב 'באבא' ('ילד' בשפת המקום), ולאחר מכן קרא לעברנו: 'קחו את הילדים ורוצו'. בדיעבד התברר שהבחור הגיע מאזור הררי של סרי לנקה ולכן גילה חשדנות כלפי הים, כך שבאותו רגע הוא הבין יותר מהר מכולנו שחייבים לברוח".
מקום מבטחים
"התחלתי לרוץ עם זהר בת השנתיים בידיי. עירית עם גלעד התינוק בידיה, ומיכל וגיל עם יואב התינוק, היו כבר מאתיים מטרים לפני, כי הייתי בטוח שיש לי זמן להציל את עגלת התינוקות והתעכבתי מאחור.
"במהלך הריצה הסתכלתי לאחור וראיתי משפחה צרפתית ששהתה גם היא בבית ההארחה. בפעם הראשונה שהסתכלתי אב המשפחה רץ ממש מאחוריי, אבל כשסובבתי שוב את הראש כעבור דקה – ראיתי אותו שוחה על השביל. בשלב הזה כבר עשיתי ספרינט, כי הבנתי שיש פה 'תקלה' מאוד רצינית.
"בשלב מסוים הגעתי לכביש, שם כבר חיכו לי שאר בני החבורה. בעוד שבתאילנד החופים תלולים ולכן גל הצונאמי שהגיע התרומם ויצר קיר מים, בסרי לנקה החופים רדודים וארוכים ולכן הים פשוט גאה והגיע עד גובה הכביש. מי שהגיע לכביש – לא קרה לו כלום. הרבה מאלו שלא הגיעו לכביש, ככל הנראה נשטפו עם הגל.
"באותו רגע השתררה דממת אלוהים. הכול נעצר, לא היה רעש של מכוניות או טלוויזיות דולקות, דממה שאתה כמעט לא שומע בחיים המודרניים. ואז התחילו צרחות, וממרחק ראינו אנשים שמנסים להחיות מישהו. בדיעבד הבנו שבכפר ששהינו בו נהרגו שישים בני אדם, בעיקר קשישים וילדים ששהו בבקתות על החוף ונסחפו עם הגל".
מניין ההרוגים בכפר שבו שהו אביאלי ומשפחתו, מעיד על ממדי האסון האדירים שפקדו את סרי לנקה בעקבות הצונאמי. מעל ל־30,000 אנשים נהרגו במהלך האירוע, בהם 1,700 בני אדם בתאונת רכבת שנסחפה בצונאמי, מה שמוגדר כאסון הרכבות הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.
"בשלב זה עדיין לא ידענו מה קרה ומה הם סדרי הגודל של האסון. גם לא יכולנו להודיע למשפחות שלנו בישראל – שכמעט יצאו מדעתן מרוב דאגה – שאנחנו בסדר", ממשיך אביאלי.
"התחלנו ללכת לאורך הכביש והגענו למכולת המקומית שבה נהגנו לקנות מים ומצרכים. פגשנו את בעלת המכולת, שהזמינה אותנו להיכנס לביתה. בבית לא היה חשמל, כך שהדגים בפריזר התחילו להפשיר, ולכן המארחים החליטו לבשל סעודת דגים גדולה.
"בגלל שהיינו עם שלושה פעוטות, אחת מהדאגות שלנו הייתה מה נעשה בלי חיתולים – הרי אנחנו לא מורגלים לשטיפת חיתולי בד ביד. גיל ואני החלטנו שנלך לבית ההארחה כדי לנסות ולמצוא את הציוד שלנו. צעדנו בחשש לכיוון הים ובדרך פגשנו אנשים שיכורים לחלוטין, ששתו מבקבוקי הבירה שנסחפו מהמסעדות שלאורך החוף.
"ממרחק ראינו את הבונגלוס ששהינו בהם, שנהרסו לחלוטין; מנועי המזגן והרהיטים נסחפו כמה מאות מטרים משם, אבל על רצפת החדר מצאתי את חגורת הכסף שלי עם הדרכונים, בלי המזומנים כמובן, וגם חבילת 'פמפרס' יבשה שהייתה מעין נס פך שמן קטן משלנו.
"למחרת בבוקר הגיעה קבוצה גדולה של אנשים מהכפר, שדרשה מבעלי המכולת לחלק את האוכל שלהם בין כולם. הם סירבו, והבנו מהשיחה שהתנהלה ביניהם שהאשימו אותם בכך שהם עוזרים לזרים ולא לבני הכפר. היה הרבה מתח באוויר והגענו למסקנה שזה רגע מתאים לעזוב את המקום".
נווה מדבר עם חמישה כוכבים
"שמענו שמועה שיש מלון חמישה כוכבים ששוכן על צוק מול החוף שלא נפגע בצונאמי, ושהזרים מתקבצים שם. תפסנו טרמפים לכיוון המלון, וכשהגענו ראינו מחזה הזוי: במלון המפואר ישבו הרבה אנשים לבושים בסארונגים צבעוניים וחולצות לקוסט סביב בריכה גדולה ויפה, אוחזים בידיהם קוקטיילים עם שמשיות".
לדברי אביאלי, ההרגשה הייתה כאילו הגיעו לנווה מדבר שכלל לא הושפע מהזוועה שהתרחשה באי, אם כי בהמשך התברר שמדובר בניצולים שהצונאמי סחף את כל הכבודה שלהם, כך שהמלון נתן להם את המדים של אנשי הצוות.
"הדבר הסוריאליסטי ביותר קרה כשנכנסנו למלון: ניגש אלינו מלצר עם מגש שהיו עליו קוקטיילים עם שמשיות, והציע לנו 'וולקאם דרינק'. בעלי המלון האיטלקים הסבירו לנו שהם החליטו להעניק מקלט לכל הזרים שניצלו ולהתייחס אליהם כאילו הם אורחים מן המניין, ולכן הורו למלצר לתת משקה לכל אדם שנכנס פנימה כפי שעשו בימים כתיקונם.
"כששאלנו אם נוכל להישאר במלון, הבעלים אמרו שהם מאוד רוצים לעזור לנו, אבל שהמלון מלא עד אפס מקום. הם ניסו לחשוב מה אפשר לעשות, כי היינו עם שלושה פעוטות. לבסוף הם נתנו לנו לישון בחדר צדדי, שבו שוכנו בדרך כלל נהגי אוטובוס, בצמוד לגנרטור רועש ומעלה עשן.
"אחרי שהתמקמנו התיישבנו גם אנחנו על שפת הבריכה, לבושים בסארונגים ועם קוקטיילים ביד. שמענו שם סיפורים נוראיים. היה שם סבא מצרפת שסיפר שהנכדה שלו הייתה לידו כשהצונאמי פגע בחוף, וכשהגל שטף אותם הוא תפס אותה ביד ורץ. רק אחרי עשרים מטר הוא הבין שתפס ילדה סרי־לנקית ולא את הנכדה שלו שנסחפה וטבעה", מספר אביאלי.
לדבריו, "כבר באותו לילה הגיע אוטובוס מקולומבו, בירת סרי לנקה, שהתחיל לפנות את הזרים. בשלב הזה גם חזרה התקשורת הטלפונית ויכולנו להתקשר לבני המשפחות שלנו ולהרגיע אותם שהכול בסדר.
"מישהו מישראל כנראה משך בחוטים ובשלב מסוים התקשרו אלינו מחיל האוויר הסרי־לנקי, והציעו לשלוח מסוק כדי לחלץ אותנו. אמרנו שאנחנו בסדר, ושישתמשו במסוק כדי לעזור לאנשים שצריכים את החילוץ יותר מאיתנו.
"בסופו של דבר, אחרי שמשלחת החילוץ הישראלית בוששה להגיע, נשלחה אלינו מכונית, שהגיעה אחרי כמה שעות והסיעה אותנו לקולמבו. הדרכונים היו מקומטים לגמרי והיו צריכים להנפיק לנו אישורים מיוחדים לטיסה, אבל בסופו של דבר עלינו על המטוס ונחתנו בשלום בישראל".
מוזר ככל שיישמע, משפחת אביאלי ומשפחת בירן חזרו לסרי לנקה כעבור שנה. "כשהלכנו ברחובות העיר קאנדי, קפץ עלינו לפתע גבר סרי לנקי וחיבק אותנו בדמעות. זה היה הנהג שלנו שנפרד מאיתנו בבית ההארחה על החוף בטיול הקודם. הוא היה בטוח שמתנו, והתרגש עד דמעות לראות שאנחנו בחיים. זו הייתה חוויה מתקנת לחזור לשם, מעין דרך עבורנו לעבד את הטראומה".
לילדיהם, סיפרו ההורים על האירוע רק בשלב מאוחר יותר בחייהם. "הרגשנו שזו חוויה כל כך טראומתית שהם לא צריכים לדעת עליה. כעבור מספר שנים בני הדודים שלהם אמרו להם משהו כמו: 'כן, כשניצלתם בצונאמי', ואז כבר לא הייתה לנו ברירה אלא לספר להם שהם היו בלב ליבו של אחד מהאירועים הקטלניים ביותר בהיסטוריה, שהלוואי שלא היינו עוברים".
"בסופו של דבר" מסכם אביאלי, "יכולת לראות באירוע הזה את שני הקצוות האנושיים. מן הצד האחד אנשים שניצלו את המצב כדי לגנוב ולבזוז או השתכרו כי לא יכלו להתמודד עם המצב, ומצד שני אנשים שפתחו את ליבם ודלת ביתם לזרים גמורים עם שלושה תינוקות ותרמו לכך שאני כאן היום לספר את הסיפור הזה".
לכבוד 20 שנה לצונאמי ההרסני באוקיינוס ההודי בשנת 2004, יצרו נשיונל ג'יאוגרפיק סדרת תעודה חדשה בשם 'צונאמי: מרוץ נגד הזמן' (Tsunami: Race Against Time) שתשודר ב־25–26 בנובמבר בשעה 21:00 בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. הסדרה כוללת ארבעה פרקים, המתמקדים ברגעי האימה וההרס שפקדו אזורים שונים, כמו אינדונזיה, תאילנד וסרי לנקה, בעקבות רעידת האדמה החזקה ב־26 בדצמבר 2004.
הפרקים מציגים תיעוד מרגש, שחזורי ארכיון נדירים ועדויות של ניצולים ואנשי הצלה. כל פרק מסופר דרך זווית ייחודית: החל מהגל הראשון שפגע בעיר אצ'ה באינדונזיה, דרך מאמצי ההישרדות באתרי הנופש בתאילנד, ועד ניסיונות ההצלה וההתמודדות של אנשי צוות רפואי ועיתונאים בסרי לנקה. הסדרה מתמקדת בסיפורים של אומץ ותושייה, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לשחזור האירועים.
