אבירים המצוידים בשריון ובחרב הם סמלים מובהקים של ימי הביניים, ששורשיהם נעוצים כבר ב־476 לספירה, השנה שבה פלשו שבטים גרמאניים לאימפריה הרומית. את הרִיק שנוצר בעקבות חורבן רומא מילאה באופן חלקי הכנסייה הקתולית, שקשרה קשרים עם השליטים המקומיים ברחבי אירופה: היא תמכה בשליטים, בין היתר על ידי משיחתם ל'שליטיו הנבחרים של אלוהים', אך גם שלטה בהם באיומים של איסור ושל נידוי. כך נוצרה המערכת הפיאודלית שבה התקיימו קשרי תלות בין הכנסייה, השליטים המקומיים והצמיתים.
בשל העובדה שהתקיים בימי הביניים שלטון מרכזי רופף למדי, זכה מעמד האבירים ליוקרה ולתהילה. כדי לזכות במעמד האבירים היה צורך לעבור תהליך חניכה סיזיפי למדי שכלל לימוד מיומנויות לחימה ושימוש בנשק, רכישת מיומנויות כגון ציד, אוריינות ושחמט, וכן חינוך לאומץ, נאמנות ונדיבות.
אחת הדרכים להבין אבירות מהי היא להכיר את האבירים עצמם, בין אם אלו דמויות ספרותיות או דמויות היסטוריות כמו ריצ'רד לב הארי. למעשה הגבול בין תיעוד היסטורי להמצאה ספרותית בכל הקשור באבירים הוא לעתים קרובות מטושטש, שכן יצירות ספרות השפיעו על התנהגותם של אבירים אמיתיים ואילו אבירים אמיתיים היו מקור בלתי נדלה של השראה לכותבי הסיפורים.
'אביר הברבור'
אחד האבירים ששמם יצא למרחוק היה גודפרי מבויון (1060–1100 בקירוב) שנכלל בקבוצת תשעת המכובדים המורכבת מתשעה לוחמים לאורך הדורות (חלקם היסטוריים, אחרים אגדיים) שגילמו את אידיאל האבירות.
גודפרי היה בנם של הרוזן אוסטס השני מבולון ושל אידה מלורן, ויחד עם אחיו סייע להוביל את מסע הצלב הראשון בשנת 1096. תהילתו של גודפרי בעקבות לחימתו בשדה הקרב הייתה כה גדולה, שהוצע לו כס המלכות החדש של ירושלים לאחר נפילתה בידי הצלבנים. עם זאת גודפרי סירב בטענה שאינו יכול לשאת "כתר מזהב בעיר שבה חבש המושיע כתר קוצים", אך הסכים לקבל את התואר 'מגן הקבר הקדוש'.
במרוצת השנים הפך גודפרי לאגדה ונכתבו תילי תילים של סיפורים על מסעו לארץ הקודש. אחד הסיפורים שנקשרו בשמו מגולל את קורותיו של 'אביר הברבור', אביר אלמוני המופיע בסירה המושטת על ידי ברבור כדי להציל עלמה במצוקה. עד סוף המאה ה־12 נהוג היה לזהות את הגיבור עם שושלת בויון, בטענה ש'אביר הברבור' המסתורי הוא לא אחר מאשר סבו של גודפרי. זהו סיפור שבו עובדות ובדיות שלובות בערבוביה, מסוג הסיפורים שרווחו בעולם האנגלו־צרפתי בימי הביניים.
'מאסטר הטורניר'
אביר נוסף שזכה לתהילה הן בצרפת הן באנגליה היה ויליאם מרשל שחי בין השנים 1146–1219. הוא שימש יועץ מלכותי לארבעה מלכים באנגליה: הנרי השני, ריצ'רד הראשון (הידוע בכינויו לב הארי), ג'ון השלישי והנרי השלישי. אפילו חברי החצר הצרפתית הודו בחוסר רצון כי הוא האביר הטוב בעולם. ויליאם הדריך את ארבעת המלכים הללו בתבונה דרך משברים רבים ושמו הפך במרוצת השנים לשם נרדף לאידיאת האבירות.
קורות חייו של מרשל תועדו בספר ביוגרפי שנכתב בצרפתית עתיקה שהזמין אחד מבניו. הספר מגולל את נסיקתו המטאורית של מרשל בחצר המלוכה, החל מהיציאה מבית אביו כדי לעבור הכשרת אבירים ועד לשעות האחרונות של חייו. למרות שמרשל לא היה אביר רגיל, הספר מספק תובנות רבות לגבי צורת החיים של אבירים באותה תקופה. כך למשל, הספר מתאר את הכשרתו הצבאית של מרשל בבית האציל הנורמני גיום דה טנקארוויל (שהיה דודה של אימו); את טקס הכתרתו לאביר ב־1166; וכן את המערכה הצבאית הראשונה שבה לחם.
אך למרות הצלחתו בשדה הקרב מצא מרשל פעילות אחרת ששינתה את חייו מן הקצה לקצה: תחרות בטורנירים. תחרויות אלה היו אכזריות למדי שכן הן דמו יותר לקרבות מאשר למשחקים. השתתפו בהן אבירים צעירים שקיוו להפגין בזירה את כושר הלחימה שלהם ובכך לזכות בתהילה ובעושר.
שלהי המאה ה־12 היו ימי הזוהר של טורנירים אלה, ומרשל הצטיין בהם: לפי הסיפורים הוא ניצח יותר מ־500 אבירים, שהיו צריכים לשלם מעין כופר כדי שישחרר אותם ביחד עם סוסם, עם הרתמות ועם האוכפים שלהם. כך נהנה מרשל מנוהג אבירי מוערך ביותר: נדיבות לב. בכך שחילק את השלל ואת הממון שצבר בזכיותיו, הוא יצר נאמנויות יקרות ערך.
לצד הצטיינותו בטורנירים היה מרשל איש סודו של הנסיך הנרי, בנו של המלך הנרי השני ויורש העצר. אולם הנסיך הצעיר מת לפני שהספיק לזכות בכתר. לאחר מותו של הנסיך מילא מרשל את ההבטחה שהבטיח לו לנסוע לארץ הקודש, שם נלחם במשך שנתיים לצד הטמפלרים. כשחזר מרשל, השיא אותו המלך הנרי השני לאיזבל דה קלייר רוזנת פמברוק, אחת היורשות העשירות בממלכה. האיחוד העלה את מרשל לדרגות הגבוהות ביותר של האצולה ובכך תמו ימיו כאביר.
אולם מרשל המשיך להפגין גבורה עילאית בשדה הקרב. כאשר ריצ'רד לב הארי יצא למסע הצלב השלישי, הגן מרשל על כסאו של המלך מפני ניסיון הדחה של ג'ון לקלנד, אחיו של ריצ'רד. לאחר מותו של ריצ'רד, כאשר ג'ון לוקלנד הפך ליורש העצר החוקי, היה מרשל אחד האצילים הבודדים שנותרו לצידו של ג'ון במהלך מלחמת הברונים הראשונה, שבה התמרדה האצולה האנגלית ואילצה את ג'ון להוציא את המגנה כרטה – מגילת זכויות שקבעה כי המלך אינו עומד מעל החוק.
בזכות נאמנות בלתי מתפשרת זו לכתר זכה מרשל להערצה ולהערכה. הוא מת זמן קצר לאחר ניצחונו הצבאי הגדול האחרון בקרב לינקולן ב־1217, שבמהלכו הצליח לגרש את הצבא הצרפתי מאנגליה וכן לאלץ את המלך הצרפתי לוותר על תביעתו לכתר האנגלי.
'האביר הספרותי'
אומנם מרבית האבירים הונצחו באמצעות מעשי הגבורה שנכתבו עליהם, אך חלקם יצרו את השירים הללו בעצמם. המקרה הבולט ביותר הוא של אולריך פון ליכטנשטיין (1200–1278), אביר משטיריה (כיום חלק מאוסטריה), שנודע לא רק בשל גבורתו בשדה הקרב אלא גם בזכות כישוריו כטרובדור.
הוא קיבל תואר אבירות מליאופולד השישי דוכס אוסטריה ב־1223, אחד האצילים הבולטים בתקופתו. במרוצת השנים קיבל אולריך תפקיד של מרשל צבאי בחצרו של ליאופולד, אך בסופו של דבר הוא לא זכור בזכות תפקידו אלא בזכות שיריו.
מיניאטורה פלמית זו מהמאה ה־15 המציגה טורנירים של אבירים מופיעה במהדורת דברי הימים של ז'אן פרואסאר, שנכתבה כמאה שנים קודם לכן. British Library/Bridgeman/ACI
רק שתיים מיצירותיו של אולריך שרדו. בפראונבוך (Frauenbuch, בגרמנית: ספר הגבירות) הוא מקונן על כך שחיזוריו אחרי גבירות, נוהג שאותו החשיב אבן יסוד באבירות, דועכים בשל גילו. בקובץ השירה פראודינסט (Frauendienst, בגרמנית: שירת הגבירות) אולריך מהרהר על מוסכמות האהבה החצרנית ועל האבירות.
בקובץ שירים זה הוא גם מתאר שתי הרפתקאות אליהן הוא יוצא כדי לזכות בליבה של אהובתו. במסע הראשון האביר נודד מוונציה לווינה ומתחרה במספר טורנירים שבהם הוא מביס מאות אבירים. במסע השני, הפעם מחופש למלך ארתור, הוא מתעתד להעמיד את אומץ ליבו במבחן ולהתמודד מול כל אביר שייקרה בדרכו כדי להביא כבוד ותהילה לגבירתו.
שיריו של אולריך פון ליכטנשטיין כלולים בקודקס מאנסה – כתב יד מאויר שחובר בתחילת המאה ה־13 המכיל את אוסף השירה הלירית הנרחב ביותר של משוררים בשפה הגרמנית. אולריך מופיע באחד האיורים דוהר על סוס גדול, עטוי בשריון, אוחז בידו הימנית רומח קהה ובשמאלו מגן. השירים והאיורים בקודקס מספקים לנו הצצה נדירה לאופן שבו נראו חיי האבירים באותה תקופה.
'האביר האחרון'?
כתוצאה משינויים טקטיים שהתרחשו במהלך המאה ה־14, איבדו האבירים את החשיבות האסטרטגית שממנה נהנו במשך יותר ממאתיים שנים. במהלך המאה ה־15 הצטמצם תואר האבירות לתפקיד חצרוני וטקסי, שכלל בעיקר השתתפות בטורנירים. בתקופה זו הופיעו דמויות בלתי נשכחות, בהן ז'אן השני לה מיינגרה (1366–1421), הידוע גם בשם בוסיקו (Boucicaut).
ז'אן ירש את כינויו מאביו ('בוסיקו' בצרפתית פירושו 'סל דגים', הקשור בערמומיות ובתאוות בצע, אך גם 'שור זהיר' – הקשור בתבונה ובכוח). כמו אביו, גם הוא קיבל בשלב מסוים את תפקיד המרשל של צרפת שאיגד תחתיו סמכויות נרחבות וכוח רב.
כשהיה ילד הוא שימש נושא כלים ורכב לראשונה במשלחת אבירים כשהיה בן 12 בלבד. כיום נמצאים בידינו כתבי יד של ז'אן שתיאר את שגרת האימונים שלו: הוא רץ למרחקים גדולים, תרגל זינוק מהקרקע לגב הסוס שלו ולמד לטפס על סולמות באמצעות זרועותיו בלבד. בגיל 16 הוא זכה בתואר אבירות והשתתף בקרב על רוזובק בפלנדריה, שבו הנחילו הצרפתים תבוסה ניצחת לאויביהם.
במשך שני עשורים הוא היה גיבור בשדות הקרב באירופה. בשנת 1384 נלחם ז'אן לצד המסדר הטבטוני במסע צלב נגד הליטאים באזור הבלטי. לאחר מכן נסע לספרד, שם נלחם עבור ג'ון הראשון מקסטיליה נגד הפולש האנגלי ג'ון מגונט. בבלקן הוא תמך בקיסר הביזנטי נגד הטורקים. בלבנט הוא צר על טריפולי, על צידון ועל ביירות. אין זה פלא אפוא שעם הצלחה צבאית אחת אחרי השנייה, מונה ז'אן לתפקיד המרשל ובהמשך גם למושל גנואה.
בסוף המאה ה־14 הקים ז'אן את מסדר 'הגברת הלבנה של המגן הירוק' כדי להגן על קרובי משפחה של אבירים שנפלו בקרבות או במסעות הצלב. יוזמה זו זיכתה אותו בשבחים של המשוררת הווניציאנית קריסטין דה פיזאן, אחת המשוררות הראשונות בהיסטוריה שכתבו על ענייני מגדר ומיזוגניה.
חיי האביר היו כרוכים בסיכון אישי רב ולעיתים אף בסבל, וז'אן חווה זאת על בשרו בשני אירועים שונים. באירוע הראשון הוא נמנה עם צבא האבירים הנוצרים שהוכו שוק על ירך על ידי העות'מאנים בניקופוליס בשנת 1396. התבוסה השנייה והסופית שלו הייתה בקרב אז'נקור בשנת 1415, שבמהלכו נשבה ונלקח לאנגליה שם מת ב־1421.
סוף האבירות
הקשתות האנגליות הארוכות, הקשתים המאומנים, הכלונסאות המחודדים והתמרונים של חיל הרגלים שבהם נעשה שימוש בקרב אז'נקור, הוכיחו כי קרב ובא היום שבו האבירים כבר לא יהיו רלוונטיים בשדה הקרב. ארקבוזים, רובי מוסקט ואקדחים שפותחו בשלהי המאה ה־14 דחקו אף יותר את רגלי האבירים, שחליפות השריון ושיטות הלחימה שלהם החלו להיראות מיושנות.
שינויים מערכתיים זירזו אף הם את דעיכת האבירות. השלטונות המרכזיים התחזקו והוקמו בתי משפט, מוסדות לגביית מיסים וכן צבאות סדירים. המרחק בין הכנסייה למדינה גדל, שכן שתיהן התחרו על כוח והשפעה במערב אירופה. העולם האבירי שנוצר על ידי הפיאודליזם נזדעזע. הסדר העולמי החדש שבמרכזו עמדה מונרכיה רבת עוצמה שינה באופן קיצוני את מערכת התמיכה, את הפרנסה, את האמונות ואת אופי החברה שאפשרו לאבירים להתקיים. עידן האבירות הסתיים, אך חייהם ואגדותיהם של לוחמים ימי־ביניימיים אלה ככל הנראה יימשכו גם עוד מאות שנים.
