כאשר סמואל קלמנס, הידוע יותר כמארק טוויין, נכנס בשערי פירנצה בשנת 1867, הוא ביקר בשקדנות במוזיאונים, בכנסיות ובקברים הרבים הפזורים ברחבי העיר. אך בעודו עומד על גדת הארנו, מחשבה מטרידה החלה לנקר בראשו: "מדוע האיטלקים מתעקשים שזהו נהר ולא נחל? "כל בני פירנצה השחומים והארורים האלה קוראים לזה נהר, והם באמת חושבים שזה נהר", הוא רטן. "אולי אכנס לפירנצה בארשת שמחה יותר בעוד חודש ואמצא שהכל יפה, הכל מושך. אבל לא אכפת לי לחשוב על זה עכשיו, בכלל."
טיולים בעולם יכולים להרחיב אופקים ולהעשיר את עולמנו. אך הם גם יכולים להוביל לאי־נחת, געגועים הביתה ולתחושת עומס יתר – מצב שכיח המכונה "הלם תרבות". ובקרב מעטים, אי הנוחות הזו עלולה לעורר מצוקה משמעותית, ובכך להחמיר – או אפילו לעורר – בעיות נפשיות.
הלם תרבות
נתחיל בחדשות הטובות: זה נורמלי לחלוטין להרגיש לא בנוח כשאתם פוגשים לראשונה תרבות שונה בתכלית מזו שאתם רגילים אליה, אפילו אם מדובר בחופשה שציפיתם לה בכיליון עיניים. תחושות של אי נוחות, חוסר שייכות ועומס יתר נפוצות כל כך בקרב מטיילים, עד שהן זכו לכינוי המוכר "הלם תרבות".
אך למרות שהמונח קיים מאז שנות החמישים, אומרת סוזן ב' גולדשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת רדלנדס הקנדית החוקרת את תחום התירבות, זוהי דרך מיושנת לתאר את אתגרי ההסתגלות הללו. "'הלם תרבות' מסמל אירוע דרמטי, בלתי צפוי, שלילי", אומרת גולדשטיין. אך למרות שהרוב המכריע של המטיילים יחוו אתגרים כאלה, "תחושה אמיתית של 'הלם' היא לא טיפוסית", היא מוסיפה, "כל כך לא טיפוסית שחוקרים רבים כבר לא משתמשים במונח הזה".
זאת ועוד, גולדשטיין אומרת שהלם תרבות הוא תופעה שאינה מובנת במלואה, ומוסיפה שאפילו האופן שבו המונח עצמו נוצר אינו ידוע. למרות שרבים מייחסים את המונח לקלרוו אוברג, אנתרופולוג קנדי שהחל להשתמש בצירוף המילים "הלם תרבות" בסביבות 1960, גולדשטיין מצאה אזכורים מוקדמים של המונח כבר בשנות ה־50. מי שטבעה את המונח באותם ימים היא האנתרופולוגית רות בנדיקט, כאשר העמיתה שלה, קורה דובואה, השתמשה בו לראשונה במהלך הרצאה פומבית שנשאה, אשר עסקה באנתרופולוגים העובדים בארצות לא מוכרות להם.
מאי נוחות לכשירות תרבותית
עם זאת, התיאור מלא החיים של תופעת הלם התרבות בידי אוברג – אשר השתמש בו בניסיון לבטא את חוויות הרב־תרבותיות שלו ובעקבות העניין הגובר בחילופי תרבות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה – הוא שכבש את לב הקהל. האנתרופולוג דיבר על תהליך ההסתגלות כעל "מחלה של אנשים שמצאו את עצמם לפתע בארץ זרה", ולו שלושה שלבים: ירח דבש, דחיית הסביבה החדשה ולבסוף הסתגלות מלאה. בשנות ה־70 חוקרים רבים אימצו את הרעיון שבדומה למחלות פיזיות, מי שחווה הלם תרבות עובר דרך סדר קבוע, עקבי ואוניברסלי להפליא של שלבים.
אולם מחקר מודרני מצביע על כך שחוויות התירבות אינן אוניברסליות, אלא אינדיבידואליות. "לאנשים יהיו עליות ומורדות, אבל לרוב, ככל שחולף הזמן הם מסתגלים ומרגישים יותר בנוח", אומרת גולדשטיין. ולמרות שרבים מייחסים את הגורמים להלם לתרבות המארחת עצמה, הציפיות של אנשים וההבדלים ביניהם הם חשובים לא פחות.
טיולים ומחלות נפש
נראה כי הציפיות בקרב המטיילים ממלאות תפקיד משמעותי בתופעות היותר דרמטיות הקשורות בהלם תרבותי, דוגמת תסמונת ירושלים, מצב שנצפה אצל מספר תיירים שביקרו בישראל ועברו ממצב פסיכולוגי תפקודי למצב של פסיכוזה דתית. בשנות ה־30 תופעה זו זוהתה כ"קדחת ירושלים" על ידי היינץ הרמן, פסיכיאטר שניהל בית חולים פרטי לנשים בירושלים, שלאורך השנים היה עד להתרחשות התופעה בקרב מספר תיירים.
סיפורים על מחלות נפש וקנאות דתית בקרב עולי רגל שביקרו בארץ הקודש היו נפוצים לאורך המאה ה־19 וה־20, כותב ההיסטוריון הרפואי כריס סנדל־וילסון, עם דיווחים על תיירים שהציגו לפתע התנהגות תימהונית של "מאניה דתית". בשנת 2000 דיווחו פסיכיאטרים ישראלים שהם רואים בממוצע 100 חולים בשנה, שהגיעו לראשונה ל"עיר מלאת היסטוריה המעוררת תחושת שמימיות וקדושה" ופיתחו "תופעה פסיכיאטרית ייחודית" המערבת בתוכה אשליות, חשיבה מאגית ופסיכוזה אובססיבית.
בעיר בירה באזור אחר בעולם, תיירים פיתחו תסמונת משלהם. בשנת 2004, הפסיכיאטר היפני ד"ר הירוקי אוטה וקבוצת פסיכיאטרים צרפתים כתבו על גל של 63 אשפוזים פסיכיאטריים של תיירים יפנים שביקרו בפריז וחוו אפיזודות של דלוזיות "חריפות, או אפילו אלימות" המאופיינות בשיטוט, חרדה ודיסוציאציה. "המסע הפתולוגי" הזה זכה במהרה לכינוי "תסמונת פריז".
