בפעם הבאה שתזכרו בחפיסת שוקולד שאחסנתם במזווה – ייתכן שהמוח שלכם לא רק יזכור את החפיסה, אלא גם יניע אתכם לחפש אחריה באופן אקט
מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Nature Metabolism מצא שנוירונים ספציפיים בהיפוקמפוס משמרים את המידע התחושתי והרגשי הטמון באכילה של מזון עשיר בקלוריות. אצל עכברים, נוירונים אלה עוררו תשוקה שהובילה לאכילת יתר – גם כאשר הם היו שבעים. כאשר החוקרים השתיקו את פעולתם של הנוירונים הללו, המכרסמים צרכו פחות סוכר והשילו קילוגרמים ממשקלם.
"כל חיה צריכה לאכול ולכן מתעורר בנו הדחף לאכול כדי לשרוד", אומר גיום דה לרטיג, חוקר במרכז החושים הכימיים של מונל, שלקח חלק במחקר החדש. באופן מסורתי, מדענים הבחינו בין רעב מטבולי – הצורך של הגוף באנרגיה – לבין רעב נהנתני, המתעורר כאשר האוכל נראה או מריח מפתה. אבל המחקר הנוכחי מוסיף רובד שלישי: רעב המונע על ידי זיכרון.
למרות שהמחקר נערך בבעלי חיים, הוא תומך בגוף הולך וגדל של ראיות המצביעות על כך שזיכרונות של מאכלים המכילים שומנים וסוכרים יכולים להשפיע על הרגלי האכילה שלנו – לעתים קרובות בלי שנהיה מודעים לכך. בעולם שבו מאכלים עתירי קלוריות נמצאים בכל מקום, הדפוסים העצביים הללו עשויים להסביר מדוע ישנן תשוקות שכל כך קשה לנו לעמוד בפניהן.
'לא כוחות'
"כל אורגניזם צריך להשיג מזון בסביבתו", אומרת דנה סמול, פסיכולוגית ומדענית מוח.
"בראשית ההיסטוריה האנושית, כשהמזון היה מועט, למדנו להשתמש ברמזים חושיים – בריח, בראייה ובמיקום – כדי לזהות מזונות עשירים באנרגיה", היא מסבירה. "לאחר האכילה, המוח אוגר את המידע הזה יחד עם התחושה שהתעוררה בנו כשאכלנו, ויוצר מסד נתונים נפשי של טעמים ושל השפעותיהם", אומרת סמול.
מסד נתונים זה משפיע על שחרור הדופמין במסלולי התגמול של המוח, כאשר אנו נתקלים מחדש באותו מזון או טעם. לכן, כשאנחנו חולפים על פני מאפייה או דוכן מזון מהיר, הזיכרון מופעל ומעורר בנו תשוקה.
המחקר מצא גם שזיכרונות הקשורים בשומנים ובסוכרים מאוחסנים במסלולים נפרדים, וששני המסלולים מובילים להפרשת דופמין. רוב המזונות מכילים שומן או פחמימות, ואילו מזונות מעובדים מכילים לרוב את שניהם. מזונות המשלבים את המקרו־נוטריינטים הללו יכולים להפעיל את שני הנתיבים בו־זמנית, כפי שניתן היה לראות בעכברים מהמחקר. בכך נוצרת תגובת תגמול מוגברת, שעשויה להסביר מדוע קשה לנו לעמוד בפני מזונות שכאלה.
בעולם של היום, מזונות עתירי קלוריות המכילים את השילוב העוצמתי הזה נמצאים בכל מקום, מציפים את מערכות קבלת ההחלטות הטבעיות של מוחנו ומקשים על בחירה באפשרויות בריאות יותר.
הפסקת ההשתוקקות
"החדשות הטובות הן שהמוח מסתגל. בדיוק כפי שהוא לומד להשתוקק למזונות מסוימים, הוא גם יכול ללמוד תגובות חדשות", אומרת איימי אגברט, מרצה למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת קונטיקט. לדבריה, הצעד הראשון הוא לזהות את הגורם לתשוקה ולבדוק אם הוא מבוסס על רעב, על רגש או על תחושה אחרת.
"ברגע שתבינו את הטריגר תוכלו להתחיל להתיר את קשר התשוקה, ושם גם יכולות להיכנס גישות טיפוליות. טיפולים מבוססי חשיפה וטכניקות קוגניטיביות הם חלק מהכלים היעילים ביותר שיש לנו", היא מוסיפה.
לדברי אגברט, שיטות אלה יכולות לעזור לאנשים לפרק את האופן שבו הם פיתחו קשרי מזון מסוימים, ולאמן מחדש את התגובות שלהם לאורך זמן.
סמול מסכימה שטיפול בחשיפה יכול לעזור, אך מדגישה שיש להתייחס לכל טעם בנפרד, מה שהופך את התהליך לארוך ומייגע. כמו כן, היא מוסיפה כי תרופות כמו אוזמפיק עשויות להפחית את אותות התגמול של המוח לאחר אכילה. "תרופות מסוג זה יכולות להחליש את ההתניה, להפחית את שחרור הדופמין ולמתן את התשוקה במוח", היא אומרת.
אומנם תרופות אלו עשויות להפחית את התיאבון בטווח הקצר, אך הן אינן מטפלות בשורש של אכילת יתר. "נטילת תרופה שמפחיתה את אותות התגמול היא נהדרת כי היא עוזרת לנו לנהל את צריכת המזון שלנו, אבל ברגע שאתה מפסיק ליטול אותה – הבעיה הבסיסית עדיין קיימת", אומר דה לרטיג.
בעוד המדענים עודם חוקרים כיצד התרופות הללו משפיעות על מערכות התגמול והזיכרון של המוח, נראה כי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם הרגלי אכילה לא מיטיבים היא לברר מה עומד מאחורי ההרגלים הללו ולטפל בכך, לצד התערבות תרופתית.
אימון קוגניטיבי
החיים המודרניים מקשים במיוחד על התנגדות לתשוקות: במקרים רבים אין לנו את המשאבים להכין מזונות בריאים יותר, והעובדה שהמוח יכול ליצור זיכרון למזון לאחר חשיפה בודדת – אינה עוזרת גם כן.
אף על פי כן, דה לרטיג טוען שהידיעה כי הזיכרון יכול להשפיע על צריכת המזון שלנו היא רבת עוצמה. "הבנת הטריגר לאכילת יתר יכולה לסייע לנו לשנות את הרגלי האכילה שלנו, שהם ברובם לא מודעים. אם נביא את ההרגלים הללו אל סף המודעות, נוכל לקטוע את מעגל הזיכרון והתשוקה", הוא אומר.
התשוקות מתבססות על קשרים עצביים חזקים, אך ככל שנבין יותר את הדפוסים הללו – כך גוברים הסיכויים שנצליח לעצב אותם מחדש ולהחזיר את השליטה לחיינו ולהרגלי האכילה שלנו.
