פורסם בגיליון אפריל 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
כשהארכיאולוגית ג'ודי מגנס טיפסה אל פסגת גבעה שטופת שמש המשקיפה על הכינרת בקיץ 2010, היא לא הייתה בטוחה מה תמצא באתר הזה שבמזרח הגליל התחתון. כבר מהתקופה הרומית שכן כאן יישוב יהודי בשם חוקוק, אבל כל מה שנשאר מעל פני הקרקע היה בליל של אבני בניין בנות מאות שנים, חורבות מתקופות מאוחרות יותר וצמחי חרדל.
מגנס היא פרופסור ליהדות עתיקה באוניברסיטת קרוליינה הצפונית וחוקרת של נשיונל ג'יאוגרפיק. היא הובילה חפירות בישראל במשך שנים רבות, וחשדה שפסגת הגבעה הזאת היא אתר שכדאי לחפור בו. בקיץ שלאחר מכן גילו היא והצוות שלה קיר אבן המונח מצפון לדרום, כשני מטרים מתחת לפני הקרקע. מספר ראיות, ובהן פתח ראשי הפונה לעבר ירושלים, לימדו אותם שמדובר בקיר של בית כנסת שנבנה כ־1,600 שנים לפני כן, בראשית המאה החמישית לספירה. רצפותיהם של מבנים דומים מהתקופה ההיא נבנו מאבני מרצפת, אבל כשהצוות המשיך לחפור התגלו עוד ועוד אבני פסיפס קטנות, רמז למשהו מיוחד באמת שמסתתר מתחת לאדמה.
(קראו עוד על ארבע "החרבות הגנוזות" מהתקופה הרומאית שהתגלו במערה במדבר יהודה.)
ביוני 2012 השתתף בחפירות בריאן בוזאנג, שסיים זה לא כבר את לימודי התואר השני באוניברסיטת בריגאם יאנג שבארצות הברית. יום אחד, בעת שהסיר בוזאנג בזהירות את האדמה בריבוע החפירה שהוקצה לו, חש לפתע שהוא מגרד דבר מה קשה בגובה הרצפה. הוא הזעיק את מגנס, וכשסולקו שאריות העפר נדהמו השניים למראה פני אישה עשויות פסיפס מביטות בהם.
במהלך עשר השנים הבאות חזרה מגנס לחוקוק בכל חודש יוני עם צוות בינלאומי של מומחים וסטודנטים מתנדבים. במקור תכננה לבוא במשך חמש עונות ולחפור חלק מהאתר, אבל עד מהרה הבינה שתבלה שם הרבה יותר, ושיעדי הפרויקט ייאלצו לכלול כעת גם את שימור שרידי רצפת הפסיפס. השרידים הללו התגלו מאז בהדרגה, שנה אחר שנה, והם מדהימים.
כשנחשף מתארו של בית הכנסת התברר שגודלו 1520X מטרים בערך. כל שטח הרצפה היה מכוסה במומחיות באבני פסיפס, אף שרק כמחצית מהרצפה המקורית שרדה. "בפסיפסים בכנסייה או בבית כנסת רגילים יש בדרך כלל סצנה אחת או שתיים או שלוש, אבל כאן יש הרבה יותר", אומר גדעון אבני, המדען הראשי של רשות העתיקות, שאישרה את החפירה. "זה כנראה הריכוז הטוב והמגוון ביותר של יצירות פסיפס בארץ".
רבים מהפסיפסים ששרדו בחוקוק מציגים סיפורים מקראיים: זוגות של בעלי חיים כגון גמלים, חמורים, פילים ואריות בדרכם אל תיבת נח; צבא מצרים טובע בים סוף; נגרים ובנאים בונים את מגדל בבל; ושמשון נושא את שערי עזה על כתפיו.
"יש הרבה אלימות בפסיפסים האלה, הרבה דם וזוועות", אומרת מגנס, "אבל יש גם הומור". בין הסצנות המצמררות ביותר: תיאור מספר שופטים של יעל נועצת את יתד האוהל עם מקבת ברקתו של סיסרא. לעומת זאת, יש גרסה משועשעת של סיפור יונה, שבה הנביא האומלל נבלע בשלמותו על ידי שלושה דגים ברצף, כל אחד גדול מקודמו. הפסיפסים שואלים גם מוטיבים מהאומנות הקלאסית, כולל קופידונים ומסכות תיאטרון, ומציגים אף את הליוס, אל השמש היווני, רוכב במרכבתו כשהוא מוקף בסמלי גלגל המזלות.
לדברי סגן מנהל החפירה דניס מיצי, מרצה בכיר לעברית וליהדות עתיקה באוניברסיטת מלטה, היישוב הקדום חוקוק לא היה מבודד: "הוא היה מקושר לעולם הרחב יותר של הים התיכון. זה אומר שהקהילה הייתה מודעת למגוון רחב של מסורות והרגישה בנוח עם רעיונות שבאו מחוץ לאזור".
אומנם נותרו שאלות על נסיבות הקמתו של בית הכנסת, אבל גילויו משכתב כעת את ההיסטוריה, ובפרט את ידיעותינו על חיי היהודים באותה עת תחת שלטון זר. הרומים כבשו את ארץ ישראל כולל הגליל במאה הראשונה לספירה. בהתחלה הם הכירו ביהדות כדת מקומית מבוססת, היהודים היו רשאים לחיות לפי חוקיהם וקיבלו פטורים, למשל מפולחן הקיסר. "זה בעצם לא משתנה משמעותית עד שהנצרות הופכת לדת חוקית באימפריה הרומית, ואז לדת הרשמית של האימפריה", אומרת מגנס. "מרגע שזה קורה, במאה הרביעית, החקיקה מגבילה את היהדות יותר ויותר".
כמה מהחוקים החדשים אוסרים הקמת בתי כנסת. "על סמך הדבר הזה לבדו אפשר היה לחשוב שהיהודים נרדפו, שדיכאו אותם", אומרת מגנס על תושבי האזור. אבל קיומו של בית כנסת גדול בחוקוק עם אומנות נועזת הוא ראיה ברורה שלמרות המתחים, חיי היומיום בגליל אולי לא היו עגמומיים כפי שחשבנו.
בין כל הפסיפסים ישנה יצירה מרהיבה במיוחד ומתמיהה במיוחד שחלקים גדולים ממנה השתמרו. היא מחולקת לשלושה לוחות אופקיים — בתחתית נראים חיילים מובסים, פיל מלחמה ופר, כולם גוססים מפצעי חנית מדממים; באמצע יש קשתות אבן המגוננות על גברים בטוניקות; ובלוח העליון שני מנהיגים נפגשים, אחד בטוניקה והאחר בשריון, שניהם בלוויית אנשיהם.
מגנס סבורה שהדמות בשריון היא אלכסנדר מוקדון החובש כתר וגלימה סגולה של מלך, אף שאינו מזוהה בכיתוב, ושאנשיו הם החיילים עם פילי המלחמה. "בעת העתיקה היה רק מלך יווני אחד שהיה דגול כל כך שלא הזדקק לכיתוב", היא אומרת.
אם כך, ייתכן שהפסיפס מתאר מפגש של הכוהן הגדול של ירושלים עם אלכסנדר מוקדון בזמן קרבותיו של הכובש הנודע נגד הפרסים במאה הרביעית לפני הספירה. ככל הנראה, הסיפור הזה לא קרה באמת אך התקבע כאגדה, והוא סופר בקהילות היהודיות מאות שנים. "הכוונה של האגדה להראות שאפילו אלכסנדר מוקדון, גדול מלכי יוון, הכיר בגדולתו של אלוהי ישראל", משערת מגנס.
(עיר רומית־ביזנטית עתיקה התגלתה לאחרונה בסמוך לקריית גת. מנהלת החפירות באתר מסבירה על הגילוי.)
יצירת המופת הזאת, לצד שאר הפסיפסים, נעשתה כנראה על ידי מומחים מסדנה מקומית בבעלות משפחתית. כיתוב ליד דלת הכניסה מציין מספר שמות של אנשים המזוהים כבעלי מלאכה, ואולי הם שיצרו את הרצפה.
"נראה שיש אחים ממשפחה אחת, ואולי עוד כמה דמויות", אומר רענן בוסתן, היסטוריון של היהדות מאוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית. סביר להניח שאומן בכיר עיצב את הרצפה והתווה את הדמויות בכל אחד מהלוחות. מומחי פסיפס מנוסים יצרו פרטים כמו פנים, כפות ידיים וכפות רגליים, והעובדים הזוטרים מילאו את הרקעים ואת שדות הצבע הגדולים יותר. הם עבדו עם אבנים מהאזור, חתכו אותן בשטח למוטות ארוכים וחילקו את המוטות לקוביות קטנות.
איכותו של פסיפס תלויה בגודל אבני הפסיפס; ככל שהן קטנות יותר, כך הן יוצרות פרטים רבים יותר. מומחי פסיפס מודדים את מספר האבנים בדצימטר רבוע. במקומות מסוימים בחוקוק יש רק 175 אבנים בדצימטר רבוע, במקומות אחרים סביב 230 אבנים, אבל הפסיפס המסתורי בעל שלושת הלוחות מונה כ־500 אבנים בדצימטר רבוע. "זוהי צפיפות שמשתווה למה שאפשר למצוא בפסיפסים אימפריאליים בקונסטנטינופול", אומרת קארן בריט, חוקרת פסיפס מאוניברסיטת נורת'ווסט שבמיזורי, ארצות הברית.
אבל זה אינו החלק הראוותני היחיד במבנה. לפי שברי הטיח הצבעוני שנחשפו, אזורים מסוימים בתוך בית הכנסת וגם מחוצה לו היו צבועים כנראה באדום, לבן, ורוד וצהוב. ייתכן שחלקים מפנים המבנה היו צבועים בססגוניות כה רבה, שחברי צוות החפירה החלו לכנותו 'בית כנסת דיסקוטק'. מגנס עצמה מכנה אותו בית הכנסת הקיטשי ביותר אי פעם.
במהלך החפירה מגנס והצוות שלה חשפו את הפסיפס קטעים־קטעים: בכל פעם הם חשפו אזור מסוים, קטלגו וצילמו אותו, ואז כיסו אותו שוב כדי להגן עליו. לאור ממצאים אחרים מהאזור, מגנס חושבת עכשיו שהעיצוב המוגזם בחוקוק עשוי להעיד על תחרות בקרב היהודים. ״כל הכפרים באזור בנו בתי כנסת, וכולם די מרהיבים", היא אומרת, "אבל כאן החליטו לבנות את תפארת בתי הכנסת". ככל הנראה, המבנה היה בן שתי קומות ושכן בנקודה גבוהה בכפר, ועל כן נראה למרחקים.
בניית מבנה מפואר כזה לא הייתה זולה. ייתכן שהמימון הגיע מפטרונים עשירים, אבל יש הסבורים כי תושבים מקומיים שפרנסתם הייתה מצויה, תרמו מכספם לקופת הבנייה. במאה החמישית לספירה, לפחות נדמה היה שיהודים בחלקים המרוחקים האלה של האימפריה שגשגו. ייתכן שהם תהו אם חופש הדת יימשך לאורך זמן, ונראה שהם ביטאו את חששותיהם על גבי רצפת בית הכנסת.
"לדעתי, הם מתעמתים עם מציאות החיים בעולם שהולך ומתנצר בקצב מהיר", אומרת חוקרת הפסיפס בריט. "אחת הדרכים לעשות זאת היא להגיד 'זה לא שונה כל כך מתקופות בעבר שבהן בני ישראל נאלצו להתמודד עם כוחות זרים, כמו הפלישתים, הכנענים, הבבלים, היוונים, הרומים, ועכשיו הרומים הנוצרים". בוסתן, חוקר ההיסטוריה היהודית, מסכים ומוסיף: "התמה של אלוהים הגואל את עמו משלטון זר באמצעות לוחמים בשר ודם מתבטאת כאן בצורה ברורה מאוד".
ואף על פי כן, כמה דורות לאחר בנייתו ננטש בית הכנסת בנסיבות מסתוריות. נוכח היסטוריה רצופה ברעידות אדמה קשות באזור, יכול מאוד להיות שהתרחש רעש אדיר שגרם לבית הכנסת נזק גדול עד כדי כך שהתושבים החליטו שמסוכן להשתמש בו, אף שעוד עמד על תילו. בסופו של דבר, אזורים מסוימים במבנה התמוטטו והרסו חלקים מיצירות הפסיפס. ייתכן שרעידת אדמה נוספת הנחיתה את המהלומה הסופית. "בית הכנסת לא נשרף ולא פורק", אומר מרטין וולס מאוסטין קולג' בטקסס, מומחה האדריכלות של הפרויקט. "אני משער שזאת הייתה רעידת אדמה".
כך או כך, כ־800 שנים לאחר הקמת בית הכנסת נפל האזור בידי הממלוכים, שושלת מוסלמית שבסיסה במצרים. בכפר עברה דרך ממלוכית שהייתה חלק מרשת נתיבים המקשרת את קהיר לדמשק והביאה אליו שטף של סוחרים וצליינים. האזור החל לשגשג שוב, והיהודים שנותרו בו שיפצו את בית הכנסת שנבנה במאה החמישית, הרחיבו אותו והוסיפו לו בסיס עבה דמוי בטון, שלמרבה המזל, הגן על יצירות הפסיפס.
החל מהמאה ה־15 הצטמצמה תנועת המסחר באזור, ונראה שבית הכנסת ננטש שוב והתפורר לאיטו. כך הוא נשאר עד שהגיעו הארכיאולוגים, ובקיץ ,2023 אחרי 12 שנות חפירה באתר, השלימו מגנס וצוותה את עבודת השטח. כדי להגן על יצירות הפסיפס כוסה האתר שוב באדמה, והאחריות לו הועברה לרשות העתיקות ולקרן קיימת לישראל, לשם פיתוח תוכניות תיירות. גדעון אבני מרשות העתיקות חוזה שהאתר הזה, היהלום שבכתר המורשת התרבותית של ישראל, יהפוך להיות אחד מיעדי התיירות המרכזיים שלה.
אומנם הסתיימו החפירות, אומרת מגנס, אבל צריך לנתח עוד ממצאים רבים המאוחסנים כעת בירושלים, ולפצח תעלומות רבות. "הצוות שלי ואני נחזור לכאן עוד שנים רבות".
פורסם בגיליון אפריל 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
