מול חופי נורווגיה, נחש ענק עם ראש דמוי דרקון מלפף עצמו סביב ספינה. ליד איי פארו, מפלצת ענקית לופתת כלב ים במקורה המחודד. וליד חופי סקוטלנד, לובסטר ענק מחזיק אדם בצבתותיו.
אלו התמונות המוצגות ב"כרטא מרינה", מפה מסוף שנות ה־30' של המאה ה־16 ששימשה כמקור סמכות לקרטוגרפים, סופרים ומדענים החוקרים את הימים האירופיים. המפה משלה בכיפה בחמשת העשורים הבאים, אך נדרשו עוד מאה שנים עד שמומחים הכירו בכך שחלק מהתיאורים המוצגים בה אינם מציאותיים – ולקח עד תחילת המאה ה־17 עד אשר מפות חדשות לא כללו מפלצות מסוימות.
"הרבה מהתמונות נראות די אגדיות. קל לדמיין שהקרטוגרף המציא אותם במקום", אומר צ'ט ואן דוזר, היסטוריון קרטוגרפי ומחבר הספר "מפלצות ים במפות של ימי הביניים והרנסנס".
"הכרטא מרינה" נוצרה על ידי אולוס מגנוס, ארכיבישוף שוודי. הוא אכן המציא את המראה של כמה ממפלצות הים שצייר – שרובן הן מה שהיינו מזהים כיום בתור לווייתנים. עם זאת, ואן דוזר אומר שרבות מהמפלצות שלו הועתקו מאנציקלופדיות מאויירות ושהתבססו בחלקן על תיאורים המתוארכים לאנציקלופדיית "תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן מהמאה הראשונה.
המפה של מגנוס הייתה אחד הייצוגים הגיאוגרפיים הראשונים של אירופה, והיא הגיעה בתקופה שבה אנשים היו סקרנים לגבי מדע ותגליות אך עדיין נאחזו באמונות אגדיות לגבי עולם הטבע, ומאמינים בחיות שמעולם לא ראו, כמו דרקונים ונחשי ים. ואן דוזר אומר שסמכותו של מגנוס, בשילוב הכבוד שרחשו בני התקופה למילה המודפסת, גרמו לייצוג הפרוע ביותר של לווייתן להיתפס כריאליסטי.
הכנת מפות
המפה של מגנוס הייתה עצומה. גודלה המקורי היה שבעה מטרים רבועים, והיא ייצגה באופן מישורי אך מפורט את צפון אירופה. היא כוללת את מה שהן כיום דנמרק, אסטוניה, פינלנד, איסלנד, לטביה, ליטא, נורווגיה, שוודיה והחלקים הצפוניים ביותר של האי הבריטי.
מגנוס נולד בשוודיה בשנת 1490, הגיע מרקע מיוחס ולמד באוניברסיטה בגרמניה. הרפורמציה הפרוטסטנטית אילצה אותו לעבור לאיטליה, שם נולד רעיון ה"כרטא מרינה". מגנוס, שהוגדר כארכיבישוף בגלות, עמל על המפה שלו במשך 12 שנים עד להדפסתה ב־1539.
המפה לא הייתה מנותקת לחלוטין מהקריירה ומההשכלה של מגנוס. כמה מהמפלצות שהוא תיאר מתוארכות לתקופת הברית הישנה, כמו ה־ Sea Orm – שנקרא אז לוויתן, המופיע בתהילים, בספר איוב ובספר ישעיהו.
סוזן קייסי כותבת בספרה: "העולם התחתון: מסעות אל מעמקי האוקיינוסים" שמגנוס יצר את המפה מבעד לעדשת תורת הכנסייה, ומוסיפה שהתזמון שלו היה מושלם. אירופה נכנסה בדיוק לעידן הגילויים, והרחבת החומרים המודפסים הביאה רעיונות אגדיים לקהל צמא ידע. אומנם מאה שנים חלפו מאז המצאת הדפוס, אך מעט מהאירופאים ידעו לקרוא, ולפיכך המפה של מגנוס התאימה כמו "כפפה ליד"; היא לא דרשה כישורי קריאה שכן כללה ייצוגים חזותיים למפלצות שאנשים הכירו מהתנ"ך או מהאגדות שבעל־פה.
ב"כרטא מרינה" מפלצות ים לא היו רק קישוטים דקורטיביים, כפי שהן היו במפות אחרות לאורך הרנסנס. ואן דוזר אומר שבמקרים מסוימים הן שימשו כתמרורי אזהרה מפני מפלצות אימתניות במים מסוכנים. לדבריו, ייצוגן במפה משקף את החרדה הגדולה של בני התקופה מפני הסכנות שהיו טמונות בהפלגות הימיות.
החששות שלהם לא היו חסרות הצדקה. בספרו כיצד מנתח, ימאי וג'נטלמן פתרו את התעלומה הרפואית הגדולה ביותר בעידן סירות המפרש, סטיבן ר. בראון כותב ששיעור התמותה במסעות למרחקים ארוכים בשנת 1500 עמד על 50 אחוזים מצפדינה בלבד. תאונות, טביעה ומחלות זיהומיות גרמו לכך שאנשים רבים שיצאו לים גם נקברו בו. האוקיינוס היה מקום מסוכן, והמפה של מגנוס שיקפה הן את הפחד מהלא נודע והן את הרצון לאלף אותו.
יצור דמוי נחש ליד חופי נורווגיה, מגנוס מתאר נחש ים אדום ובוהק תוקף ספינה הנוטה מטה אל עבר המצולות.
ה־Sea Orm התבסס בחלקו על פולקלור, כולל התייחסויות תנ"כיות ליצור ימי דמוי נחש. בנוסף התבסס גם על תיאורים שאסף מגנוס ממלחים שסיפרו על מפלצת ענקית ליד החוף הנורווגי. הם טענו שה־ Sea Ormהוא נחש באורך 60 מטרים (בערך בגודל של חמישה אוטובוסים עירוניים) שעוביו שישה מטרים (בערך בגובה של מנהרה ברכבת התחתית).
מדענים מהמאה התשע־עשרה ניסו לגלות איזו חיה Sea Orm מייצג במציאות, אומר ג'וזף ניג, מחבר הספר "מפלצות ימיות: הפולקלור והמורשת של המפה הימית של אולוס מגנוס. ייתכן שהיצורים היו דיונונים ענקיים, או טורפים ימיים כמו כלבי ים או אריות ים. אחרים טוענים שה־ Sea Orm היו כרישים, לווייתנים או דגי משוט.
(קראו עוד על מאובן הלוויתן הקדום שעשוי להיות החיה הגדולה ביותר אי פעם.)
בספרו "היסטוריה של העמים הצפוניים" משנת 1555, כתב מגנוס שה־Sea Orm יכול להרים את ראשו על יד ספינה ולתלוש מלח ברגע של הסח הדעת מהסיפון. הוא גם כתב שה-Sea Orm יכול להחליק על האדמה כדי לטרוף בעלי חיים יבשתיים או לגלוש למים כדי לטרוף בעלי חיים ימיים.
היסטוריונים וקרטוגרפים אחרים שיכפלו את ה־Sea Orm בעבודתם גם במאה ה־18, אומר ניג.
מפלצת ים תוקפנית
ואן דוזר אומר שמפלצות הים ב"כרטא מרינה" הוצגו כמרושעות וככאלו הנחושות לפגוע בכל אדם בו הן נתקלות.
ה־Pristers הוצגו כתוקפניים במיוחד. מגנוס כתב בספרו משנת 1555 שאורכם היה 60 מטרים, עם זנבות רחבים ומפוצלים, רגליים סנפיריות, פנים המזכירות חזיר יבלות וזוג נחיריים בחלק העליון של ראשם.
ואן דוזר אומר שה־Pristers ורוב יצורי הים האחרים ב"כרטא מרינה" מבוססים על תיאורים של לווייתנים שלדבריו היו אומנם מוכרים לאנשי התקופה, אך המידע על אודותיהם היה מועט שכן ניתן היה לצפות בהם רק כאשר הם עלו על פני המים. המפה מתארת גם גוף לווייתן המוטל על החוף, המעובד על ידי אנשים עבור בשרו ועצמותיו.
מגנוס כתב שה־Pristers יכולים להכות בספינה באמצעות זנבותיהם, ושהם מסוגלים להטביע אותה באמצעות התנפלות על סיפונה.
מגנוס כלל מידע כיצד להתגונן מפני החיות ב"כרטא מרינה", אומר ואן דוזר. כך למשל, סמוך לחוף איסלנד ניתן לראות שני Pristers מסתערים על ספינה. "מאחורי הספינה אתה רואה בחור עומד. ניתן לטעות ולחשוב שהוא מחזיק באקדח, אך זו בעצם חצוצרה", הוא אומר. "מגנוס כתב שאחת הדרכים הבודדות להפחיד מפלצת ים היא תקיעה בחצוצרה".
קרטוגרפים אחרים הסכימו עם מגנוס, וניג אומר שהם העתיקו את ה־Pristers שלו למפות שלהם במשך עשרות שנים.
"לווייתני אי"
על פי "הכרטא מרינה", המים בין נורווגיה לאיסלנד היו מסוכנים למדי. מול חופי נורווגיה, מגנוס מתאר את מערבולות המוסקסטראומן (Moskstraumen), תופעה אמיתית המתרחשת עד היום. בין ה־Sea Orm וה־Pristers, הציב מגנוס את לוויתן האי, חיה מתעתעת וחסרת רחמים.
לוויתן האי הגיע מסיפור פולקלור עתיק יומין שמתוארך למכתבו של אלכסנדר מוקדון לאריסטו בסביבות שנת 300 לספירה. הסיפור העתיק סיפר על שני מלחים שנחו במה שהם חשבו שהוא אי. הם עלו לחוף, הקימו מחנה, הדליקו אש, ואז נחתו הצרות על ראשם.
"מתברר שזה לא היה אי, אלא לוויתן. הלוויתן חש באש הבוערת, צלל לעומק האוקיינוס ולקח איתו את שני המלחים", אומר ואן דוזר.
ב"כרטא מרינה", לוויתן האי דומה להכלאה בין דינוזאור מסוג סטגוזאורוס וקרנף, אך סביר להניח שהוא לא היה אלא הלוויתן שאנו מכירים כיום. ואן דוזר אומר שאז יותר מהיום, אנשים נטו יותר להאמין למה שהם קוראים, במידה והם ידעו קרוא וכתוב. "היה הרבה כבוד למילה המודפסת ולתמונות שליוו אותן", הוא אומר.
נדרשו יותר ממאה שנים להפריך את קיומן של מפלצות מסוימות, דוגמת ה־Sea Orms. מפלצות רבות אחרות נעלמו מהמפות במאה הבאה, כאשר קרטוגרפים הצליחו לשלב תמונות מציאותיות יותר של בעלי חיים ימיים במפות שלהם.
