מארק דוראן, שגדל בשנות ה־60 בבריטניה, נשבה בקסמם של קטרים כבר בגיל צעיר. בשנת 1978, עשור לאחר שקטרי הקיטור נעלמו ממולדתו, נסע לגרמניה המזרחית כדי "לרדוף אחרי קיטור" – וגם משום שהייתה "ארץ אסורה".
ארבעים שנים לאחר מכן, חיבתו לקיטור הובילה אותו למסע נוסף – הפעם לצפון קוריאה. ב־2016 נסע דוראן במסילת ברזל ממוסקבה, דרך מונגוליה ובייג’ין, עד לפיונגיאנג. בספטמבר האחרון, כשיצא לגמלאות לאחר עשורים שבהם ניהל תחנת רכבות, הוא יצא להרפתקה נועזת עוד יותר: מסע רכבת לאורך חופה הצפון־מזרחי של קוריאה הצפונית, העובר דרך עיירות וכפרים שהיו סגורים עד אז בפני זרים.
"זה מסע הרכבת האולטימטיבי", סיפר דוראן לנשיונל ג'יאוגרפיק.
במסע הוא עבר מפיונגיאנג לעיר ראסון, הסמוכה לגבול עם רוסיה ועם סין. שנה קודם לכן מסלול זה היה סגור לזרים, שכן כמו כל דבר בצפון קוריאה האיסורים וההיתרים תלויים בגחמות המשטר.


אדמה אסורה
תיירות בצפון קוריאה עודנה נדירה, אמריקנים ודרום קוריאנים כלל אינם מורשים להיכנס, אך מדי שנה כמה אלפי תיירים – בעיקר מאירופה, מיפן, מאוסטרליה, מקנדה ומרוסיה – מורשים לבקר במדינה המבודדת בעולם.
מרבית הטיולים מוגבלים לפיונגיאנג, עיר הבירה האלגנטית שבה מתגוררת האליטה המקומית. התיירים מבקרים באנדרטאות, נהנים משפע אוכל (כדי להכחיש דיווחים על רעב) ולעיתים אף צופים במופעי ההמונים המרשימים.
בספטמבר 2019 נערכו מופעי ענק לרגל 70 שנה להקמת המדינה. "תחשבו על טקס הפתיחה האולימפי כפול מאה – זה אולי יתקרב למה שראיתי" שיתפה רות קלארק, אזרחית בריטית בת 48 שנסעה עם דוראן ברכבת.


הנסיעה ברכבת מזמנת חוויה שונה למדי מהשהות בפיונגיאנג. בעלון שחילקה חברת הרכבות הצפון קוריאנית תואר כי המסלול חוצה יערות, חופים בתוליים, מפרצים ציוריים ושדות חקלאיים. " זהו אחד החופים היפים במזרח אסיה", אמר ניקולס בונר, מייסד חברת קוריו המתמחה בטיולי רכבת במדינה.
נסיעתה האיטית של הרכבת ("אם תיפול ממנה, תוכל לרוץ ולעלות עליה שוב", מתבדח בונר) מאפשרת לנוסעים לספוג אל תוכם את הנוף עוצר הנשימה. דוראן תיאר נופים ירוקים, שדות שנקצרו, תושבים על אופניים ועל עגלות שור, כאילו מדובר בשנת 1918 ולא במאה ה־20.
הקרון שיועד לנוסעים הזרים שבו נסעה הקבוצה היה במצב טוב יחסית, עם שירותים מודרניים ומצעים נקיים. הקרונות שבהם נסעו המקומיים, לדבריהם, היו מלוכלכים יותר. לא היה קרון מסעדה ברכבת, אבל השניים הצטיידו מראש בחטיפים ובבירה מסופרמרקט בפיונגיאנג – שבו המוכר חישב את החשבון על פנקס.

מפגשים עם מקומיים
לאורך הדרך שני התיירים נופפו לעובדים מקומיים, ואלו נופפו בחזרה. "סביר להניח שהיינו הזרים הראשונים שהם ראו בחייהם", אמר דוראן.
באחת התחנות, בצ’ונגג’ין, הם ראו קטר קיטור פעיל – מהבודדים בעולם שעדיין נמצאים בשימוש. עם זאת, השניים לא הורשו לרדת מהקרון ולהתערבב עם האוכלוסייה המקומית.
עם הגיעם לראסון – אזור סחר חופשי סמוך לסין ולרוסיה – הזדמנה להם הפתעה: הרשויות אפשרו להם להסתובב מעט באופן עצמאי. האזור כולל שוק פתוח לתיירים, תעשיית דיג ואף קזינו המיועד לסינים בלבד (ההימורים אסורים על אזרחים צפון קוריאנים).

קו הרכבת מפיונגיאנג לראסון עובר דרך שדות מלאים בפרחי בר.
קלארק יצאה להליכת בוקר סביב הכיכר ליד המלון, ודוראן הלך לפאב מקומי שבו הצביע על בירה של לקוח אחר כדי להזמין. כעבור זמן קצר הופיע נציג מטעם השלטונות, אולי כדי לפקח על התנהגותו.
השניים אף ביקרו בבית יתומים ובכיתה ללימוד אנגלית. "דיברנו על משפחות ועל תחביבים, אך נמנענו מלדבר על פוליטיקה", סיפר דוראן.
נכון ליולי 2025, כניסה של זרים לצפון קוריאה מוגבלת מאוד. קיים קו רכבת פעיל בין מוסקבה לפיונגיאנג שמיועד בעיקר לרוסים, וכן קו בין ולדיווסטוק לאזור ראסון. הניסיון לחבר את שתי הקוריאות ברכבת, שכמעט קרם עור וגידים ב־2019, לא קוּדם מאז בשל הסלמה ביחסים בין המדינות, מגבלות הקורונה, וסנקציות בין־לאומיות.
עם זאת, דוראן נותר אופטימי. "כשתרמילאים נוסעים יחד ברכבת – הם אוכלים, צוחקים, משתפים חוויות," אמר דוראן. "יש משהו קסום בנסיעה ברכבת, אפילו כשזו רכבת ישנה בצפון קוריאה."

