אם תביטו במפת הרכבות הבריטית תראו מול עיניכם סבך של קווים מרכזיים המסתעפים לקווים פרבריים, או במילים אחרות רשת רכבות שנבנתה כך שתוכל לשרת את מרבית פינות האי. עם זאת, אם תפנו את מבטכם צפונה תראו שההיילנדס הסקוטיים הם היוצאים מן הכלל.
ככל שמתקרבים לאזור הררי זה בסקוטלנד, קווי הרכבת במפה הולכים ופוחתים ולבסוף מסתכמים בכמה קווים בודדים. שניים מהם אלו "קו ההיילנד המערבי" (West Highland Line) ו"קו ההיילנד הראשי" (Highland Main Line) שמתקרבים זה לזה ככל שמצפינים, כמעט ומגיעים לנקודת מפגש, אך לבסוף מתפצלים לשני כיוונים מנוגדים. בין שני הקווים הללו יש מרחב ריק שבו לא עוברת אף מסילת רכבת, ולא בגלל שהקרטוגרפים ניסו לחסוך בדיו.
זה זמן רב שאני מבחין בחלק זה של המפה, המייצג את 35 הקילומטרים שבין תחנת קורור (Corrour) ב"קו ההיילנד המערבי" לתחנת דלוויני (Dalwhinnie) ב"קו ההיילנד ראשי". משבצת ריקה במפה בה אין תחבורה ציבורית, כבישים או שבילים מסומנים המחברים בין שתי התחנות. משבצת ריקה זו מייצגת את אחד השטחים הבראשיתיים והמרוחקים ביותר במערב אירופה, המאופיין ברכס הרים פתלתלים וגאיות צרים וארוכים. בכדי לחצות את 35 הקילומטרים הללו, אין ברירה אלא לצאת למסע בן יומיים־שלושה אל תוך הפרא של ההיילנדס הסקוטיים.
בתחילה תכננתי לצאת למסע בתחילת הסתיו – בעונת הייחום של האיילים והזמן בו עלי השלכת מאדימים. בסופו של דבר הטיול התעכב ונדחה לחודש נובמבר, כאשר עדרי האיילים כבר יורדים מן ההרים אל העמקים, וכשהקָרָה הראשונה כבר פוקדת את הגאיות. כשיצאתי לדרך התחוור לי שהחורף הגיע מוקדם מן הצפוי; הכפור כבר עיטר את גדרות העץ שבצידי הדרך, ושלג כבד עתיד היה לרדת זמן קצר לאחר שעליתי על הרכבת צפונה.
מצפינים אל תוך הלילה
לילה אביבי אחד בשנת 1873, רכבת הלילה הראשונה בבריטניה יצאה מתחנת קינגס קרוס בלונדון לכיוון גלזגו בסקוטלנד, רעיון שהבריטים השאילו מעמיתיהם האמריקנים. פרסומות הציגו את האטרקציה החדשה בתור 'הדרך הכי מעניינת לסקוטלנד', והציעו לתושבי האי הזדמנות "לטייל בפיג'מה שלכם". הצלחתה של רכבת הלילה ידעה עליות במהלך 150 השנים הבאות, אך בעיקר מורדות – היא נדחקה אט־אט על ידי רכבות יום מהירות יותר וחברות לטיסות חסך (Low Cost), והייתה טרף קל לגרזנם המושחז של הפוליטיקאים הבריטים. רכבת הלילה המודרנית מלונדון לסקוטלנד היוצאת מרציף אחד של תחנת יוסטון בלונדון היא שריד ארכאי של מסורת ויקטוריאנית זו; היא עוברת כמעט באותו מסלול נסיעה מ־1873, ושומרת במידה רבה על הקסם הנושן של ימים עברו.
כבר בקרון המסעדה של הרכבת מקבלים טעימה מקדימה מסקוטלנד. בתפריט: האגיס סקוטיים מסורתיים, אצבעות קרמל של חברת Tunnock’s ושבעה סוגי וויסקי מסוג סינגל מאלט בבר. יש בקרון קהל מגוון של לקוחות – סוחרי נפט בדרכם לעיר הנמל אברדין, מטיילים ששמים פעמיהם אל "בן נוויס" [ההר הגבוה ביותר בבריטניה], ואדם אחד שנוסע לבדו עם החתול הג'ינג'י שלו.
הרכבת יוצאת ממפלצת הבטון ששמה תחנת יוסטון. מצנפות הלילה מוגשות כאשר הרכבת חולפת על פני מדרונות האחו הירוקים. רוב הנוסעים כבר נוחרים כשהרכבת חולפת על פני קרו ((Crewe שבמחוז צ'שייר (Cheshire). ההתרחשויות במסלול הרכבת משתלבות באופן הרמוני בחלומותיהם של הנוסעים: שאון רכבת משא בפנרית' (Penrith), הדממה הפתאומית המשתררת בעודנו חולפים על פני מרחבי הלילה הפתוחים. בחצות אני מתעורר לפתע ורואה ירח מלא עולה מעל לרכס גבעות הפניין הוולקניות. אני חושב על שירו של ויסטן יו אודן 'דואר לילה' המתאר רכבת לילה בדרכה לסקוטלנד, ובו הוא מהגג על קווי התקשורת המחברים את האנושות: "זהו דואר הלילה שחוצה את הגבול, מביא עימו את הצֶ'ק ואת המחאת הדואר… '
במובן מסוים, נסיעה ברכבת הלילה מעוררת זיכרונות ילדות ישנים. אתה מטפס לדרגש שלך, מתוך ביטחון שתגיע מחוסר הכרה ליעדך, כמו תינוק מנומנם בעגלה, כאשר גופך מטלטל למקצב שיר הערש של המסילה. אך הפלא הגדול ביותר מגיע כשאתה מתעורר ומפריד את וילונות התא, כמו פתיחת עטיפת הנייר ביום ההולדת שלך. סאון העיר לונדון מתחלף בדממה. לוכים [כינוי נפוץ בשימוש בסקוטלנד למאגרי מים] מנצנצים באור הראשון של היום. פסגות הרים גבוהים מתנשאות מעל הרכבת, על מדרונותיהם התחתונים צומחים אברשים עטורי קרח ומדרונותיהם העליונים עוטים שכבת שלג עבה. ההמולה הלונדונית התחלפה בפעיות כבשים, בעודך עובר מאחד המקומות המאוכלסים ביותר באירופה לאחד מהאזורים דלילי האוכלוסין באי – בעצימת עיניים בלבד.
זמן קצר לאחר ארוחת הבוקר, היעד שלנו, תחנת הרכבת קורור, מגיח לפתע מתוך מעטה הערפל. את תחנת קורור פוקדים כ־12,000 נוסעים בשנה – שזה בערך מספר המבקרים שפוקדים את תחנת יוסטון בלונדון בשעת בוקר עמוסה. זוהי גם תחנת הרכבת הגבוהה ביותר בבריטניה, והיא אינה נגישה לכבישים ציבוריים. בבניין התחנה שוכן בית קפה המשרת את עוברי האורח, אך כשמתקרבים למקום רואים שהוצב בו שלט על יד דלת הכניסה, ובו נכתב: "סגור לעונה".
ברכבת לילה אתה שוהה בממלכה של נוחיות טהורה עם מקלחות חמות, אוכל מעורר תיאבון, מיטות רכות ומלצרים המגיחים בלחיצת כפתור. לאחר פסיעה אחת בלבד על הרציף של תחנת קורור אתה מתחיל להרגיש שהצלחת להימלט ממלכודת המודרניות בהיכנסך לחבל ארץ שבו האנשים מועטים, משאיר מאחוריך את קווי הרכבת, את הקליטה הסלולרית ואת רשתות החשמל. המעבר הוא פתאומי, אך אתה חייב לעמוד על שתי רגליך.
רגע לפני שירדתי מהרכבת, אלק, אחד המלצרים, שאל אותי לאן מועדות פניי. השבתי שבכוונתי ללכת ברגל לתחנת דלוויני, ומשם לעלות על רכבת הלילה בחזרה ללונדון. הסברתי שבתרמיל שלי יש מזון לשלושה ימי צעידה, אוהל שטח לשעות החשכה וגרזן קרח ונעלי שלג כדי לחצות בבטחה מדרונות מושלגים. מספר דקות לאחר מכן אני עומד על הרציף, צופה ברכבת יוצאת לדרכה בחזרה ללונדון. בשתיקה המשתררת לאחר שהרכבת נעלמת מן האופק, דבריו של אלק מהדהדים בראשי: "טוב שאתה יוצא לשם בחור, ולא אני".
רוחות הרפאים של בלאך דוב
אולי ראיתם את תחנת קורור בסרט 'טריינספוטינג' משנת 1996, בסצנה שבה טומי לוקח את הקבוצה להיילנדס.
"עכשיו מה?" שואל סיק בוי.
"אנחנו יוצאים לטייל", אומר טומי.
"אתה רציני?"
הקבוצה מגיעה בערך 100 מטרים מהתחנה לפני שהיא פונה בחזרה לאדינבורו.
הקילומטרים הראשונים של המסע הם חלק ממסלול שעל שפת לוך אוסיאן (Ossian), המתפתל על יד יערות ארזית ואורן סקוטי. השמש החורפית שוטפת לפתע את הגבעות, מברכת בקרניה הזהובות את האדמה בצבע הברונזה. ממזרח מתקבצים עננים אפורים, נושאים עימם שלג כבד, אך זה עדיין אינו יורד. לעת עתה, מזג האוויר מיטיב ורחמן. בז בודד צופה בנו מראש עץ. בצהריי היום אני פוגש בעוברת האורח היחידה במסלול: אישה ושמה ג'סי גויליאט שחיפשה מזון ביערות, וחזרה עם חופן פטריות מסוג שיננית שטוחה.
היא מחצי האי מורנינגטון במדינת ויקטוריה באוסטרליה, והגיעה לסקוטלנד לאחר שמכרה את החווה שלה. לראות את הזוהר הצפוני מרצד בשמי צפון־מערב סקוטלנד, היא אומרת, היה הדבר הכי קרוב לנשגב מבחינתה. "אתה פשוט מרגיש כאן תחושת מרחב" היא אומרת על ההיילנדס. "העובדה שלעולם לא תוכל לראות כאן הכול, אפילו לא בפרק חיים שלם".
מעבר לחופים המזרחיים של לוך אוסיאן, היערות מדלדלים. מעבר לבקתה בקורור, המסלול מצטמצם לשביל צדדי המטפס אל עבר מעבר שומם בשם המעבר השחור (Bealach Dubh), ובו פלגי מים שוצפים. ג'סי ואני חוצים אותם, מנסים לשמור על שיווי משקל בעודנו עוברים מאבן מצופת קרח אחת לשנייה. באמצע הדרך, ג'סי מודיעה שהחליטה לחזור על עקבותיה ולשוב לביתה כדי לבשל את הפטריות שלה עם כוסברה ואטריות.
במעברי הרים רבים בהיילנדס יש רוחות רפאים. במעבר השחור יש יותר מאשר בשאר המקומות. בדצמבר 1942, מפציץ מסוג ויקרס ולינגטון יצא למשימה מבסיס טיסה RAF Lossiemouth של חיל האוויר הבריטי, סטה ממסלולו והתנגש בצלע הר במהלך סופת שלגים. מתוך ששת חברי הצוות היה ניצול בודד – התותחן סמל פיליפ אנדרווד, שבעצמו נפצע קשה. לאחר שבדק סימני חיים אצל חבריו, יצא לדרך בשביל בו אני פוסע כעת – אם כי בכיוון ההפוך, מחוץ למעבר השחור. במשך מספר קילומטרים בודדים השלג השתולל סביבו, כאשר הפציעה שלו ללא ספק החמירה בכל צעד. בנס, הוא מצא עזרה בבקתת הציד בקורור, ומאוחר יותר החלים. אתר ההתרסקות הוא כל כך מרוחק ומבודד, ששברי הוולינגטון מעולם לא נוקו במלואם, כך שניתן לראות גם היום את חלקי המנוע המחלידים לאיטם מעטרים את הגבעות הירוקות.
תשע שנים מאוחר יותר התרחש אסון נוסף. חמישה חברים במועדון טיפוס הרים מקומי נקלעו לסערה ממש לפני ערב ראש השנה ב־1951. רוחות של מאה ושישים קמ"ש נשבו במהלך הלילה, ובזה אחר זה נכנעו ארבעה מתוך חמשת הצעירים לסופה. שוב הייתה ניצולה בודדה – אשתו של אחד הגברים, אשר הצליחה לצעוד את מספר הקילומטרים הבודדים שהפרידו בינם ובין בקתת קורור.
היעד המיוחל של חברי המועדון באותו ערב שנה חדשה היה קוטג' בן אלדר (Ben Alder) – בקתת מטיילים על יד חופי לוך אריכטב (Erichtb). זהו גם היעד שלי, אם כי ביום חורפי פחות סוער. סקוטלנד מלאה בבקתות מטיילים – שהוסבו לעתים קרובות מקוטג'ים נטושים. אין בהם חשמל, מצעים או שירותים עם מיכל הדחה, ואין אף אחד שמתגורר בהם דרך קבע – אלא אם מחשיבים את העכברים השוכנים בהם. הם מציעים אך מעט יותר מאשר קורת גג מעל לראשך – ולעיתים אף זו נוטה לדלוף – ובכל זאת לאחר שעות ארוכות של הליכה בשממת ההיילנדס, המראה שלהם יכול לרומם את הנפש.
בפנתיאון של בקתות ההיילנדס, קוטג' בן אלדר בהחלט מדורג במקום גבוה, בין השאר בגלל הריחוק שלו, אבל גם בגלל שאומרים שהוא הרדוף ביותר מבין הבקתות. לאחר תשע שעות הליכה מקורור אני משליך באפיסת כוחות את התרמיל הכבד על רצפת האבן הקרה, ומתחיל לקושש עצים כדי להסיק את האח. עד מהרה הצליל היחיד שנשמע הוא שריקת הרוח בארובה ופצפוץ האצטרובלים באח. כשאני מכבה את פנס הראש, אני משתתף בסצנה שלא השתנתה הרבה במשך מאות שנים: טייל המסתופף על יד האח, מתבונן כיצד צלליות האש מרצדות על גבי קירות האבן העבים.
יש הרבה סיפורים המשמרים את הדימוי של קוטג' בן אלדר כבקתה רדופת רוחות. אחת מרוחות הרפאים היא אישה שחיפשה כאן מקלט עם בנה בסערה, וכשכבר הייתה מטורפת מרעב – אכלה את צאצאה. רוח רפאים אחרת היא של צייד אשר תלה את עצמו בצריף הבודד הזה. שני הסיפורים מפוקפקים מבחינה היסטורית, ובכל זאת ספר האורחים של הבקתה מלא בדיווחים על קול צעדים לא מוסבר וצמרמורות פתאומיות. זהו גם מקום להיתקל ברוחות העבר בדרכים חיוביות יותר. אחת הרשומות האחרונות היא מאורח שהיה כאן יחד עם בני משפחתו ביום ההולדת שלו, שבאו לחגוג במקום בו הוריו נפגשו 50 שנה קודם לכן, כשעוד היו צעירים ופוחזים, והעבירו יחדיו את הערב בנעימים עם בקבוק ברנדי. השניים נישאו שלושה שבועות לאחר מכן. "[אבא] כבר לא איתנו, אז באנו לכאן להרים כוס ברנדי", נכתב ברשומה "… ולשיר".
השלגים של בן אלדר
אני קם לפני עלות השחר כדי לטפס לפסגת בן אלדר. בכל צעד הטמפרטורה יורדת; ענני אדים נראים באוויר בכל נשימה. ואז אני שומע צלצול – כמו צלצול של פעמונים רחוקים – וחושב שזו אזהרה. הצלצול הולך ומתגבר. כשאני מתיישב לנוח על מחשוף הגרניט, אני מבין מניין הקול מגיע: בקבוק המים בתרמיל שלי משמיע קול שקשוק עם גוש קרח שזה עתה נוצר.
בן אלדר הוא אותו הר בגובה 1,148 מטרים שמופיע במשבצת הריקה שבמפת קווי הרכבת. בעוד שהמעבר השחור הוא מקום שאנשים נמלטו ממנו; הר בן אלדר, בשל היותו כה נידח ומבודד, הפך למקום מקלט. אומרים כי הנסיך צ'ארלס אדוארד סטיוארט, מנהיג מרד היעקוביטים שתבע את כס המלוכה עבור אביו הגולה, התחבא כאן בעקבות תבוסתו בקרב קולדן ב־1746. הצטרף אליו מנהיג שבט הסקוטים הנמלט קלוני מקפרסון, שאיכשהו שרד תשע שנים בהיילנדס מבלי שהרשויות יאתרו אותו.
ב־1996 כיכב בן אלדר בחדשות הלאומיות לאחר גילוי גופה על יד הפסגה. מה שנקרא בזמנו "איש ללא שם" השיל מעל עצמו כל סימן מזהה, הסיר תוויות מבגדיו וטיפס על בן אלדר כדי להתאבד בעזרת אקדח רטרו ישן. מבטו האחרון היה ממחשוף סלע, המשקיף על הלוך הקטן. גופתו שכבה בשלג במשך חודשים מבלי שמצאו אותה; שנה נוספת של תככים עיתונאיים חלפה לפני שהיא זוהתה כגופתו של עובד מועצת המים הצרפתית.
למען האמת, בן אלדר הוא אינו פסגה קונבנציונלית, אלא יותר כמו רמה: ממלכה עילית שבה החורף שולט באופן בלתי מעורער לאורך מרבית השנה. בעודי חוצה את פסגת ההר, אני נתקל בסוגים שונים של שלג. בתחילה זהו שלג רך כנוצה שמנקה את התרמיל שלי ונערם על מפת הדרכים שאני אוחז בידי. על הפסגה: שלג נקמני ניתך על עייני כשצינת הרוח מגיעה ל־10 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. במשך כמה שעות מפחידות, השלג הנערם אינו מותיר כל סיכוי להתמצאות, ואני מגשש את דרכי כמו סומא באפלה.
בעוד החושך יורד אני מוצא את דרכי למטה, מתחקה בעזרת אור הירח אחר שבילים המוליכים אותי במורד ההר, ולבסוף אני מקים אוהל בקרבת יער אורנים דליל. ברחבי בריטניה, נופשים המשוועים לשלג נוסעים בחורף לסקנדינביה או לאלפים; מרביתם בוודאי לא יוכלו לשער בנפשם שיש כרגע אדם שנמצא על גג האי הבריטי באזור ארקטי מובהק, שבו הצעדים היחידים הנראים על השביל הם שלו – אם כי גם אלה נמחקים במהרה על ידי פתיתי שלג חדשים.
אש משלג
למרגלות הגבעות מצפון מזרח לבן אלדר מסתתר גוף מים קטן: לוך Na Doire-uaine. מהלוך, נחל זורם מזרחה לאורך מספר קילומטרים דרך הגבעות, ומספק מים למזקקת הוויסקי דלוויני. ביום המסע האחרון, אני צועד במקביל לאפיק הנחל. בסופו של דבר ארובות המזקקה מופיעות באופק. אני מגיע תשוש אך מרוצה לקו הסיום.
"דלוויני בגאלית פירושו 'מקום מפגש'", אומר מדריך המזקקה פיטר ומיס, כשהוא מוביל אותי דרך מחסנים מלאים בחביות. "זה היה המקום שבו התאספו רועים עם הבקר שלהם לפני שיצאו דרומה. זה תמיד היה מקום שבו אנשים מתאספים".
דלוויני הוא גם המקום שבו השביל פוגש את קו הרכבת – פיטר מסביר שבעבר נהגו לייצא חביות ברכבת מהתחנה הסמוכה. המקום משמש לי מקלט זמני, בעודי פוסע בין מזקקות נחושת לוהטות שמפשירות את הגפיים שלי, טועם סינגל מאלטים שמחממים את בטני. מרגיש את אש הוויסקי בגרוני.
החשכה כבר ירדה כאשר רכבת הלילה הגיעה אל תחנת דלוויני. בעודה שועטת דרומה, אני שוכב בדרגש שלי וחושב על ספרו הקלאסי של ברוס צ'טווין "נתיבי שיר", בו מתווה סופר המסעות האגדי את התיאוריה שלו לפיה האדם, במצבו האמיתי, הוא יצור נודד שנועד ללכת ברגל על אדמת כדור הארץ. אבל המרתקת ביותר היא עדותו של צ'טווין לנוודיות המולדת שלנו. כדי להרגיע את צאצאיהם, הורים מודרניים מחקים את אבותיהם הקדמונים שנשאו את ילדיהם – המטלטלים מצד לצד – על גופם, בעודם מחפשים אחר שטחי מרעה חדשים. להיות בתנועה פירושו שהכול בסדר.
עד מהרה אני שוקע בשינה עמוקה בדרגשי. הקרון מתנדנד מתחת למזרון, הרכבת נעה בסבך קווי הרכבת המקשרים בין חלקי הארץ הזו, בעודי חולם על ההרים והמעברים שנמצאים ביניהם.
