הייתי צריכה לצאת מאולן בטור, עיר הבירה הקרה ביותר בעולם, שנחנקת מאבק פחם בחורף ומפסולת בנייה בכל עונה אחרת. היה זה קיץ 2016, סיימתי זה עתה ללמד אנגלית וחיפשתי אחר סיפורים כעיתונאית עצמאית. כשחברתי להוראת האנגלית, אנודארי, הציעה שנצא לטיול לטייגה – קפצתי למכונית שלה בלי לשאול שאלות מיותרות.
הטייגה היא יער סיבירי עצום המשתרע מעבר לגבול רוסיה לתוך מונגוליה. חלקו המפורסם ביותר של היער נמצא מעבר לאגם חובסגול, בנקודה הצפונית ביותר במדינה. במקום זה חיים בני הצאטאן, בני מיעוטים ורועי איילים.
אנודארי ניווטה את מכוניתה במומחיות בפקקי התנועה של אולן בטור, ועלתה עד מהרה על אחד מכבישי האספלט הבודדים במדינה. השמיים נפרשו לפנינו בעודנו נוסעות מערבה, והנוף השתרע לכל הכיוונים. אנודארי, בת לאם אמריקנית ולאב מונגולי, פטפטה בהתלהבות על נסיעותיה עם משפחתה אל האזורים הכפריים, וציינה שתמיד רצתה לבקר את בני הצאטאן. "זו תהיה חוויה קסומה, טיול של פעם בחיים", אמרה.
אני הייתי בתפקיד הציניקנית במכונית. לצד הסיפורים על ציידי הנשרים של האלטאי, בני הצאטאן הם אחד הסמלים התיירותיים ביותר במונגוליה, אולם עבורי רעיית איילים תחת שמי הכוכבים נשמעה רומנטית מדי. יתרה מזאת, חבל הארץ שבו הם חיים כל כך בלתי נגיש, שכל מי שמבקר אותם מקבל מייד בעל כורחו את התואר הרפתקן. לא נוח היה לי עם כל המסחריות הזו, הפטרנליזם, הניצול התיירותי הפוטנציאלי של בני השבט. אבל הכי גרוע, בסתר ליבי הייתי נרגשת למדי.
אל תוך הטייגה
בני הצאטאן רועים איילים בטייגה כבר מאות שנים, בתחילה במחוז טוּבָה שהיה שייך לרפובליקה הרוסית, ולאחר מכן – כשנמתחו גבולות מחדש בהשפעת הסובייטים בשנת 1944 – במונגוליה. מאות בודדות מבני השבט עודם חיים אורח חיים מסורתי, ועם מנועי החיפוש האינטרנטיים שחושפים פינות נסתרות בעולם כולו, הם הפכו בשנים האחרונות לאטרקציה. חברות טיולים מציעות טיולים לטייגה, במהלכם מבקרים יכולים לחוות את חיי היום-יום של הצאטאן: חליבת איילים, גיבון גבינות, איסוף צנוברים, כמו גם לינה באוהלים מסורתיים בצורת טיפי, הנקראים אורץ.
אין זה אומר שמדובר בטיול קל. הטייגה מרוחקת, אפילו במונחים מונגוליים. במרבית המדינה אין כבישים סלולים, הנסיעה אורכת זמן רב, וביער עצמו ניתן להתנייד רק על גבי סוסים. זהו אחד מאותם טיולים שבהם המסע באמת לוקח יותר זמן מהשהות ביעד עצמו; נדרשו שישה ימים כדי להגיע לטייגה, ותכננו להישאר יומיים בלבד עם בני הצאטאן.
לאחר כמה ימי נסיעה הגענו לעיירת האבק והדיקטים מורון, שם השגנו נהג, מדריך ומצרכים, וגם אירגנו סוסים שיחכו לנו בקצה היער; הכול תמורת 150 דולר לאדם. לא נשאלנו אם אנחנו יודעות לרכב. רוב השאלות עסקו במשקל, שלנו ושל תרמילינו העמוסים לעייפה, זאת מאחר שהסוסים המונגוליים קטנים ויכולים לשאת כ-90 קילוגרמים בלבד. כמו כן, הסוסים פראיים למחצה כי הם שורדים בכוחות עצמם בערבה, ומגיבים לפקודה אחת: טשאו, שפירושה 'לך מהר יותר'.
עמדו לרשותי יומיים להרהר בניסיון הרכיבה המועט שלי, בזמן שנסענו צפונה ממורון. ירד גשם זלעפות, והוואן החבוט שלנו היטלטל באדמה הבוצית בזמן שהתכווצתי מאחור וניסיתי להעמיד פנים שאינני סובלת מבחילה.
כשעלינו לטייגה השמיים החלו להתבהר, ומעט כחול נראה ברקיע. היער, חומה צפופה של אורנים ועצי ארזית, הופיע בפתאומיות. בתוכו חיכה לנו המדריך שלנו משבט הצאטאן, דלגרמנגאי אנכבאטאר, שכבר אסף את הסוסים.
למרות שההרים הסמוכים היו מושלגים, הנתיב שלנו עבר ברובו דרך ביצות, והסוסים התנדנדו כמו שיכורים. עם רדת החשכה, לאחר שעות של ניווט בבוץ חלקלק ובנהרות שוצפים, הגענו למחנה. אור הירח השתקף בפני האגם הסמוך. איילים דקיקי רגליים עמדו סביב האורץ של המשפחה. השמיים נצבעו במטאורים.
“לעזאזל”, חשבתי. "אולי זה באמת קצת קסום.”
בבית עם הצאטאן
“הצאטן אינם ‘אוף-דה-גריד”, נכתב באתר של קהילת הרועים. כן, הם מכירים אתרי אינטרנט (למרות שהאתר שלהם כרגע לא פעיל). ו'צאטאן' פירושו 'אנשים עם איילים' במונגולית, לא בשפתם המקורית – הרועים קוראים לעצמם דוחה.
“אתם לא תהיו האנשים הראשונים וגם לא האחרונים שהם מארחים", נכתב באתר. “הם עם מודרני שמקבל בברכה מבקרים מכל רחבי העולם.”
פגשנו כמה מהמבקרים האלה בדרכנו למחנה של אנכבאטאר, מעילי הגשם שלהם זוהרים ביער המחשיך. המדריך שלנו והמדריך שלהם החליפו ברכות חמות. אנחנו מצידנו החלפנו עם התיירים הנהוני ראש מנומסים; כנראה שהם ראו בנו, כפי שאנחנו ראינו בהם, פולשות לסביבה לא להם. ואז רכבנו הלאה, מעמידות פנים שהמפגש כלל לא התרחש.
כשהגענו למחנה הבנתי במהרה: השבט האבוד היחיד בטייגה היינו אנחנו, התיירות. הבאנו איתנו מפות וGPS- כדי להתמודד עם המרחק הפיזי, אבל שום טכנולוגיה לא יכלה לגשר על תחושת הניכור התרבותי.
זה לא היה רק מביך, אלא גם מסוכן: הטייגה היא מקום קשוח וחסר רחמים, עד כדי כך שאפילו באוגוסט אפשר לסבול מהיפותרמיה. אנכבאטאר הציג לראווה לעיננו המשתהות שיני דוב וזאב ששמר בתרמילו, וחיילי משמר הגבול הרוסי חלפו מדי פעם על פני המחנה בחיפוש אחר אסירים נמלטים.
ממדיו העצומים של המרחב הפראי עוררו בי תחושת איום מוחשי, שכן הדרך היחידה לצאת או להיכנס הייתה ברכיבה על סוס דרך ביצות חסרות כל שביל. באותו רגע הבנתי עד כמה אני חסרת אונים, ושכל הידע התיירותי שצברתי לא היה שווה הרבה מול מציאות זו. הדבר היחיד שהבאתי איתי באמת היה גישה נאיבית של "אני אצליח איכשהו".
לעומת זאת, נראה שמשפחתו של אנכבאטאר הרגישה בנוח הן עם העולם המסורתי הן עם העולם המודרני. הילדים ידעו להחליק באפליקציות בסמארטפון במיומנות מעוררת השתאות, ולנער צילומי פולארויד עד שהתמונה הופיעה. הם התענגו על מכוניות הצעצוע שהבאנו איתנו, והשמיעו קולות 'וורום, וורום' בזמן שדחפו אותן במעלה עמודי האורץ המשפחתי. אולם רוב משחקיהם חיקו את עבודת המבוגרים: הדלקת מדורות, הבאת מים וטיפול בחיות.
ביום השני הציע אנכבאטאר לקחת אותנו לרכיבה בהרי סאיין המזרחיים. הוא הכין את האיילים בזמן שבתו הפעוטה ניסתה לאבזר את כלב המשפחה בשמיכה ישנה. נאבקתי להרים את עצמי על גב האייל שלי, ואנכבאטאר הראה לי איך לכוון אותו עם חבל בודד. ההסבר נקטע על ידי רצף צלילים בלתי צפוי: רינגטון של לאֶלִיזֶה מאת באך. בלי לומר מילה מסר אנכבאטאר את החבל לילדתו, ונעלם אל תוך האורץ.
“באיינה או?” שמעתי אותו עונה לטלפון, וחשבתי על כך שהטלפון שלי לא קלט אף אות כבר ימים.
באותו רגע חלחלה בי ההבנה שאין לי מושג איך לרכב על האייל הזה: אם הוא יברח, אמצא את עצמי בחצי הדרך לסיביר בטרם אנכבאטאר יחזור. הסתכלתי למטה על הילדה בת השנה וחצי שאחזה ברסן של האייל שלי. "את מחזיקה שם מעמד למטה, נכון?" שאלתי בתחינה.
מיתוס וזיכרונות
סיפורים הם השתקפות. המילים שאנו בוחרים כדי לתאר את הצאטאן — מיסטיים, אבודים, מנוצלים, נכחדים — מרמזות גם על התפקידים שלנו בסיפור. האם אנחנו הרפתקנים נועזים, ספקנים מתנשאים, או אולי סתם הקלה קומית למקומיים? חזרתי מהטייגה עם הדילמה הזו במחשבתי. כמה שנים אחרי כן, אני עדיין חושבת על זה בכל פעם שאני כותבת על המסע לטייגה.
אני מודה שזיכרונותיי מהטיול רומנטיים, אולי אפילו קסומים: אני זוכרת את טעמו של התה עם חלב האיילים; את הבקרים הסגריריים שבהם אפילו מכנסי צמר גמלים לא הספיקו כדי למנוע ממני לרעוד; את ההרגשה המחליקה-מתנדנדת של רכיבה על אייל עם אוכף; את שמי הלילה המנצנצים בצהוב כשעלה ירח מלא.
אני זוכרת את אשתו של אנכבאטאר צוחקת על כישורי הסכין שלי כשבישלנו, ואת הילדים קופצים עליי בבקשה לשק קמח. את חיוכו של אנכבאטאר כשנפרדנו, כשהוא אומר לנו לחזור שוב מתישהו.
הפעוטה שהחזיקה לי את הרסן בוודאי כמעט בגיל בית-ספר עכשיו. היא לא תזכור אותי או את שאר המטיילים שביקרו את משפחתה באותו קיץ. ובכל זאת אני תוהה איך היא הייתה מתארת אותנו, הזרות המסתוריות שהופיעו ונעלמו, כל כך מנותקות שלא ידענו כיצד השירותים עובדים. ייתכן שהייתה בוחרת בכמה מאותן מילים שאנחנו השתמשנו בהן, לפני הטיול, לגבי משפחתה. אני די בטוחה שאחת מהן הייתה “אבודות".
כיתוב תמונה: עזבו את מחנה העונה שלהם, שלושה נערים ואיש יוצאים על גב איילים במזרח הטייגה, מונגוליה.
