אין זה סביר שתיתקלו במורלן כאשר עננים מתקדרים בשמיים. היא בוחרת במזג אוויר נאה בלבד כדי להגיח, ולא תרגישו בנשימתה על צווארכם עד שתגיעה אליכם. מבין 15 הרוחות השונות שאומרים שנושבות מעל אגם סקאדר, מורלן היא הרוח שממנה עליכם להיזהר.
דניק, רוח מזרחית קלה האופיינית לעונות האביב והקיץ, נושבת רק בשעות היום; נוצ'ניק נושבת בלילה על פני שפת האגם מכיוונים שונים ומעניקה לכרמים ולשדות החיטה פוריות – או כך לפחות מספרות אגדות מקומיות. לעומת זאת מורלן המפחידה מגיחה מעל אגם סקאדר ושולחת גלים פתאומיים המורידים סירות למצולות. "היא כמעט תמיד מגיעה אחר הצהריים, אז כדאי שנמהר", אומרת המדריכה שלי, שרה יוביצ'ביץ'.
זהו אמצע הבוקר כשהסירה הקטנה שלנו שטה דרך קנים המגיעים עד לראשינו, והאגם מברך את פנינו ללא גלים. קפטן איוון גאורג'ייב הביא לשיט כדורי בצק מטוגנים שהכינה אימו, המוגשים עם דבש מקומי, עם גבינת פרליו דמוית פטה ועם זיתים שנקטפו ממטעי הכפר מוריצ'י השוכן על שפת האגם.
סקאדר היא ביתם של יותר ממחצית מיני הציפורים באירופה, אזור חורף חיוני לעופות נודדים. זהו גם אתר הקינון של השקנאי המסולסל הנמצא בסכנת הכחדה, שמוטת כנפיו המגיעה לשלושה מטרים הופכת אותו לאחד העופות הגדולים ביותר על פני כדור הארץ.
לא חולף זמן רב ואנו מבחינים בשקנאי מתעופף מעל מבצר עות'מאני הניצב על אחד האיים. מלבד מבצר זה ומעט מנזרים מימי הביניים שנבנו על כמה מאיי סקאדר, אין כל סימן להתערבות אנושית באגם. "סקאדר הוא באמת אוצר הטבע שלנו", אומרת שרה כשאנו שטים בין חבצלות מים לבנות המעטרות את מי האגם. סקאדר הוא הגדול מבין חמשת הפארקים הלאומיים של מונטנגרו, ובו מגוון ביולוגי הכולל כ־800 מיני אצות ו־48 מיני דגים, 18 מהם אנדמיים לאגם.
"תיירות הטבע פרחה כאן ב־10 השנים האחרונות", אומרת שרה. "המשפחה שלי עובדת כאן כבר עשרות שנים, ואבי זיהה את הפוטנציאל של האגם כמוקד משיכה לתיירות אקולוגית. הוא היה אחד מהוגי הרעיון של 'מונטנגרו כמדינה אקולוגית'". לדברי שרה, לאחר פירוק יוגוסלביה בשנת 1991 הכריזה על עצמה מונטנגרו כמדינה הראשונה בעולם המחויבת לשמירת הטבע, הבטחה שאושררה בחוקה החדשה שלה.
מההרים הסלעיים המתנשאים מעל החוף, סקאדר נראה כמו רצועת טורקיז גדולה המשתרעת עד אלבניה – שם הוא נקרא שקודרה. כאן למעלה, אני מוצאת את מבצר בסאק, תצפית עות'מאנית המשמשת בשנים האחרונות מסעדה מסוגננת, ולצידה מוזיאון היסטורי. אני אוכלת קרפיון מעושן, פורל טרי ובולאק – דג אנדמי המזכיר סרדינים, שלפי אגדות מקומיות שומר על בריאותו של האגם. הדגים הטריים והטעימים להפליא הוגשו לי בצלחות שעוטרו בציוריו של הצייר המקומי שימפו.
הפולקלור המקומי נוכח במוזיאון של בסאק, בו מוצגים סיפורים המייחסים את מימי סקאדר לפֵיָה דומעת שאלוהים עיוור בשל יהירותה. דמעותיה יצרו אגם שיופיו כה הרשים את האל עד שהוא השיב לה את מאור עיניה, והעניק לה את העיניים הכחולות־צלולות שלהן ייחלה.
סיפור המהפך הזה מבלבל במידה מסוימת, שכן הכינוי המקומי לסקאדר הוא 'בוץ גדול'. כינוי זה נתמך על ידי ממצאים מדעיים המראים כי האגם הגדול ביותר בבלקן היה פעם בריכה עכורה שהצטללה במרוצת השנים בעקבות סערות גדולות.
כמה מזני הענבים של מונטנגרו אינם גדלים בשום מקום אחר בעולם, ומשפחות רבות עדיין מייצרות יין במרתפי הבתים. אולם פלנטאז'ה, יצרנית היין הגדולה ביותר של מונטנגרו, רחוקה מלהיות עסק ביתי לייצור יין. הכביש מסקאדר לבירת מונטנגרו, פודגוריצה (Podgorica), עובר לצד כ־11.5 מיליון גפנים של חברת פלנטאז'ה, המשתרעות על פני 23 קילומטרים רבועים – מה שהופך את המדינה הקטנה הזו לבעלת הכרם הרציף הגדול ביותר באירופה.
מהשערים של שיפּצ'אניק – המטה הראשי של פלנטאז'ה בפאתי פודגוריצה – נדרשות עשר דקות נסיעה לאורך מסלול טיסה צבאי לשעבר, עד שמגיעים אל 'המרתף': מנהרה באורך 356 מטרים בתוך בונקר, שבעבר הייתה האנגר סודי למטוסים ביוגוסלביה. במנהרה שיורדת כ־30 מטרים מתחת לאדמה יש חדרי טעימות, שבהם אני טועמת יינות אדומים. הפצצה של נאט"ו בשנת 1999 הותירה את ההאנגר נטוש, והוא שופץ שנים לאחר מכן על ידי פלנטאז'ה כדי שישמש מקום לאחסון יינותיה עטורי הפרסים.
צפונה
איוון, המדריך הבוטני שלי, מחפש סחלבים – אולם עד מהרה מושך בכתפיו וממלמל "יש כאן רק שום בר". הוא מסביר לי שבשפת המקום הצמח נקרא 'שום דוב', שכן הדובים אוכלים אותו באביב כדי לנקות רעלים שהצטברו בגופם במהלך שנת החורף. איוואן מביט בחיבה על סביבות הפארק הלאומי ביוגרדסקה גורה. "יש לנו מעל 160 מיני סחלבים, אבל אתם צריכים לבוא בתחילת יוני – תקופה שבה יש מרבדים של פרחי בר". הפארק הלאומי הקטן ביותר במונטנגרו אוצר בתוכו מגוון ביולוגי רחב היקף, מהסחלב הזעיר ביותר ועד למילה, לאשור ולבוקיצה – עצים שחגגו לאחרונה שלוש מאות שנים ומאכלסים את אחד היערות העתיקים האחרונים שנותרו באירופה.
ביוגרדסקה גורה, השוכן בין פסגות הרים בגובה של כ־2,150 מטרים בצפון מונטנגרו, הוא אחד מאותם מקומות שבהם אתה נושא מבטך אל האופק, אך מגלה שהוא יותר גבוה ממה שחשבת ושעליך למתוח את הצוואר כדי לראות אותו. אני עוקבת אחרי איוון לאורך שבילים העוברים בין פסגות מיוערות ומושלגות, שכמו מנסות להימלט מהאטמוספירה של כדור הארץ.
אנחנו מקיפים את ביוגרד, אגם שאליו זורמים מי שלגים מופשרים, וחוקרים את שוליו הביצתיים בשבילים מכוסים בשרכים. "את יכולה ללעוס את הצמח הזה – הוא נותן אנרגיה", אומר איוון ואחר מביט אל עבר צוק מושלג. "תחשבי כמה קשה לטפס לשם ולהביא איתך את כל מה שאת צריכה כדי לשרוד בקיץ – כולל עדר פרות".
מעלינו משתרעים שדות שלצידם יקימו בקרוב חקלאים בקתות עץ דמויות אוהל, בהן יחיו בסמוך לצאן ולמקנה שלהם במהלך עונת המרעה. "אין חשמל ומתרחצים ממים בשוקת, אבל ישנים שנת ישרים", אומר איוון. "אלא אם כן חושבים בטעות שאחת הפרות שמתרוצצות סביב הבקתה בשלוש לפנות בוקר היא דוב", הוא מחייך בביישנות. "זה קורה לפעמים".
זהו אזור פראי שבו שבילי הרים משתרעים עד האופק, ובו ניתן להיתקל בדובים חומים, בזאבים, בשונרים ובחתולי בר – כולם רואים בפארק את ביתם. "אם ממשיכים מעט צפונה אל ויה דינאריקה, ניתן לראות את כל הבלקן", אומר איוון. מסלול זה, העובר בשמונה מדינות בלקניות לאורך 2,000 קילומטרים, החל את דרכו כאן במונטנגרו בשנת 2010 והושלם שבע שנים לאחר מכן.
צפון מונטנגרו הוא שטח שעדיף לחקור ברגל, ובמקומות מסוימים ברכב לאורך כבישי טבע הנקראים כבישים פנורמיים. כ־80 קילומטרים מזרחית לביוגרדסקה גורה, מסלול בשם טבעת דורמיטור מקיף את הרכס האדיר שממנו הוא קיבל את שמו. כאן, 50 פסגות מגיעות לגובה של 1,800 מטר, ומתנשאות לגובה של 2,740 מטר בובוטוב קוק – ההר הגבוה ביותר במונטנגרו. הכביש, שלא ניתן לעבור בו במשך חצי שנה בשל שלגים כבדים, מטפס דרך קניונים צרים ומתפתלים.
קאזה די פינו, השוכן למרגלות הדורמיטור, הוא בית הארחה עירוני למדי. יש בו סאונה אינפרא אדומה, בר תה ובו צמחים שונים הגדלים במקום, וכן אופניים חשמליים להשכרה. במלון אקולוגי זה, השוכן בעיירה הקטנה ז'אבליאק, יש חדרים העשויים מעץ אורן מקומי, עם בידוד חסכוני באנרגיה ומשאבת חום. "התחלנו לבנות את המקום בתקופת הקורונה, אז עדיין לא סיימנו", אומרת המנהלת דניקה ברנין. "אנחנו שואפים לקיימות מוחלטת, עם תאים פוטו־וולטאיים בגג לייצור חשמל".
ארוחת הבוקר מגיעה מחוות המלון: ביצים, זיתים, פירות יבשים ומלפפונים, יחד עם גבינות תוצרת בית, שרקוטרי מעושן ולחמים. הבית, שנבנה על ידי רופא מקומי המתגורר כעת במדינה אחרת, הוסב למלון. "במקום להשאיר אותו ריק, המשפחה רצתה להחזיר משהו לעיר הולדתה", אומרת דניקה. "אין שום בית הארחה דומה בסביבה".
בז'אבליאק מוצעות בקתות סקי בחורף, ולאחר שהשלגים נמסים הן מוצעות גם למטפסי הרים. מונטנגרו משקיעה כעת משאבים רבים כדי להרחיב ולשדרג את קומץ עיירות הסקי הקטנות הפזורות בצפון המדינה. לאחרונה היא השקיעה 50 מיליון אירו בקולאסין 1600, שהפך לאתר הנופש החדש הראשון במדינה מזה 30 שנים. המדינה גם מעודדת יוזמות לחידוש המלונות הקיימים באזור, כמו אוסף המגרשים המגליתים והזוויתיים שבהם נערכו משחקי חורף בתקופה הקומוניסטית. אתרי הסקי הנוצצים היו חלק בלתי נפרד מאורח החיים המפואר והידוע לשמצה של יוסיפ ברוז טיטו, האדריכל המהפכני של יוגוסלביה.
אני מוצא עקבות של טיטו בפארק הלאומי דורמיטור. בין עצי האורן בני 400 השנים המקיפים את האגם השחור (Crno Jezero), חבויה מערה זעירה שבה טיטו התמקם במשך שבוע בשנת 1943 ותכנן קרב שיוביל את מדינות בעלות הברית להכיר בו כמנהיג ההתנגדות היוגוסלבית. שנה לאחר מכן הפכה מונטנגרו לחלק מיוגוסלביה, פדרציה של מדינות הבלקן שהתקיימה ממלחמת העולם השנייה ועד 1992.
כיום, רק לוח חלוד מספר את סיפורו של המקום. אני מטפסת חזרה אל קו החוף דרך עצי האורן השחורים המעניקים לאגם את שמו. אולם העצים לא עושים את עבודתם היום: המים זוהרים בטורקיז, ואני עוצרת לשתות מאחד הנחלים הקטנים המזינים את האגם. לעת עתה, הכול שקט מלבד קרקור הצפרדעים המבשרות על בוא הקיץ.
חופים
בדרום המדינה, במקום בו מונטנגרו פוגשת את הים האדריאטי, הקיץ כבר הגיע. אני מביטה בדיונון שמנמן וברקודה בעלת שיניים מפחידות. "השלל של היום", מחייך מישקו רדנוביץ'. "אני בדרך כלל קם בארבע לפנות בוקר כדי לצלול ולדוג. אני אוהב להתחיל את היום במים". אנחנו יושבים במרפסת ביתו של מישקו, משם הוא מנהל את בלו מדיטרניאן – בית הארחה עם דירות להשכרה. הוא משקיף על רצועת הים של פרז'נו, כפר דייגים לשעבר המוקף בעצי זית. מישקו ומשפחתו מציעים ארוחות בוקר וארוחות ערב בהזמנה מראש של מטבח חוף מסורתי, עשיר בדגים טריים, בפסטות שמכינה חמותו ובגבינה דמוית ריקוטה אותה הם מעשנים בסלים התלויים סביב המרפסת. אין זה פלא אפוא שבסצנה ים תיכונית זו משבצים בשיחה ביטויים רבים באיטלקית. "באזור החוף אנחנו משתמשים בהרבה מילים באיטלקית", אומר מישקו. "הוונציאנים היו כאן במשך מאות שנים וכל הסבתות שלנו מדברות איטלקית".
השלגים והצלילים הסלאביים של צפון מונטנגרו מרגישים מרוחקים כאן בפרז'נו, אולם בהתחשב בכך שהמדינה קטנה פי 18 מבריטניה, הקצוות שלה נמצאים בהישג יד לטיולי יום. אלמלא השטח ההררי והפראי, ניתן היה להקיף את המדינה בתוך מספר שעות. אבל עם נוף עוצר נשימה שכזה, טיול בזק הוא אינו המטרה כאן.
אני נוסעת אל הבירה העתיקה של המדינה, צטיניה, ומשם אל המערות העצומות של ליפה המלאות בנטיפים, בזקיפים ובעמודים. משם, הדרך תלולה כלפי מטה: עיקולים בולטים מעל הר נישא מסתיימים בעצירה דרמטית במפרץ קוטור, עיר החומה הוונציאנית של מונטנגרו ואתר מורשת של אונסק"ו.
כשאני ממשיכה הלאה אני מגלה שרשרת של כפרים השוכנים בין אגם סקאדר ובין הצוק סטארי בר, המאוכלסים בתושבים אלבנים. תרבויות איליריות, הלניות, רומיות, ביזנטיות, סלאביות, ונציאניות ועות'מאניות התיישבו בצוק זה, המסמל את הטופוגרפיה ההררית של מונטנגרו. במלון סטארה צ'ארשיה, הממוקם ברום הצוק, אני נהנית מאירוח טורקי מסורתי, הכולל שולחנות עמוסים במחבתות של כבש צלוי, פלפלים ולחמים מעושנים. בחדרי הצנוע אני שותה תה שהגישו לי על שטיח קטן ארוג ביד.
אני ממשיכה אל הכפר גורניה לאסטבה, שם רצועת החוף פוגשת מטעי זיתים עתיקים וכרמים. ביישוב זה – הבנוי בתי אבן מהמאה ה־19 – חיו בעבר יותר מ־500 תושבים, אולם כעת נותרו בו עשרים משקי בית בלבד. "בהדרגה, אנשים עברו לעיירות החוף כדי למצוא עבודה", אומרת דג'אנה סטיפצ'ביץ'. "אבל אנחנו כובשים מחדש את הכפר". דג'אנה משפצת את ביתו של סבה כדי שישמש בית הארחה למטיילים, והיא מדריכה מבקרים סביב האתרים המרכזיים בכפר.
אני טועמת מיץ מרימונים שנקטפו ממטעים שחודשו לאחרונה, הפרי שנבחר כסמל לכוח הקולקטיבי של הכפר: "שפע של זרעים המוגנים בתוך קליפה קשוחה ועמידה", אומרת דג'אנה. בבית סמוך אני מכינה קפה טורקי על תנור שיוצר בשנות ה־20 של המאה שעברה. "יש לנו כל כך הרבה דברים כאן", צוחקת דג'אנה. "רהיטים, תצלומים, מדליות מלחמה מתקופת יוגוסלביה, ועוד הרבה לפני כן… כולם מספרים את סיפורה של מונטנגרו, וזה סיפור שאנחנו מבקשים לשמר".
