עד לפני זמן לא רב מטפסי מצוקים מקצוענים טיפסו על מצוקים מרהיבים הרחק יחסית מתשומת הלב הציבורית. אבל שניים מהטובים ביותר בענף שינו את המצב; בעשור האחרון הגיעו טומי קולדוול ואלכס הונולד לסדרת הישגים חלוציים, כיכבו בסרטים תיעודיים מוצלחים והביאו את הטיפוס על מצוקים אל מרכז הבמה. בזכות כך יצא שמם של שני הגברים למרחוק.
רגע הפרסום של קולדוול הגיע ב־2015, כשהוא ושותפו השלימו את מה שנחשב באותה עת לטיפוס הקשה ביותר בעולם — טיפוס שנמשך 19 ימים על מצוק דאון (Wall Dawn) בפארק הלאומי יוסמיטי (Yosemite) בקליפורניה. כעבור שנתיים הפך המונח 'סולו חופשי' (Free Solo, טיפוס בלי אבטחה וליווי) לשגור כשהונולד כבש את פסגת אל קפיטן (Capitan El) האיקוני בפארק יוסמיטי ללא חבל אבטחה. הטיפוס תועד בסרט והסרט זכה בפרס האוסקר.
קולדוול והונולד עדיין מטפסים נלהבים וכל אחד מהם פעיל גם בנושאים סביבתיים. בקיץ 2023 הם חברו יחדיו כדי לנסות לקדם מיזם סביבתי חדש. קולדוול החל להתעניין ב'אקופוינטינג', מונח שהוכנס לשימוש נרחב על ידי מטפסים אירופאים כדי לתאר מסע טיפוס עם אפס פליטות מדלק מאובנים, כלומר בסיוע מזערי של כלי רכב ממונעים בדלק. הוא שאל את עצמו מה יוכל להיות המסע הירוק האולטימטיבי. הצמד שמו לעצמם מטרה לטפס על דווילס ת'מב, הר מבודד באלסקה בגובה2,700 מטרים שרבים סברו כי אינו ניתן לטיפוס.
כדי שהמסע יהיה מאתגר ואינטנסיבי יותר אך גם ידידותי לסביבה, יצאו השניים ברכיבה על אופניים מביתו של קולדוול בקולורדו למסלול של 4,200 קילומטרים דרך נופים מהמרהיבים ביותר בצפון אמריקה. המשך המסע היה כרוך בהפלגה בסירה, בחתירה בקיאקים בים ובסירות גומי מתנפחות באגמים, וכן בצעידה ביער גשם בראשיתי שבו פילסו את דרכם בסבך, וכל זאת נוסף על טיפוס מצוקים ברמה עולמית.
לחצות אותו בחתירה בסירות גומי מתנפחות בדרכם הארוכה לטפס על דווילס ת'מב.
הכתב מרק סינוט, מדריך טיפוס הרים מקצועי, שוחח עם קולדוול בן ה־46 ועם הונולד בן ה־39 על אודות הדברים שנתקלו בהם בדרכם, על האתגרים הנסתרים של אקופוינטינג, על איזון נטילת סיכונים עם אחריות כאבות לילדים קטנים ועל צילום מסוכן על פסגה שגודלה כקופסת פיצה.
מרק סינוט: מאין הגיע הרעיון למסע?
טומי קולדוול: תמיד רציתי לצאת למסע אופניים ארוך ובכלל, רציתי הרפתקה ענקית, אבל הקורונה שיבשה את תוכניותיי. המסע הזה חשוב מאוד, זו הזדמנות להעלות את המודעות לצורך בהגנה על היער הלאומי טונגס (Tongass) יער הגשם הממוזג הגדול בעולם שמשתרע על פני כמעט כל החלק הדרום מזרחי של אלסקה. ניסיתי לחשוב על דרכים שיעלו את סוגיית ההגנה עליו למודעות. על אודות הר דווילס ת'מב קראתי בספרו של ג'ון קרקואר שבו הוא תיאר את הניסיון לטפס עליו, וגם קיבלתי השראה ממסע הדרכים לפטגוניה שערכו דאג טומפקינס ואיבון צ'ואינרד ב־1968. במקור רציתי לרכוב על אופניים לאלסקה לבדי, אבל הבנתי שיהיה מהנה יותר לעשות זאת עם חבר, אז התקשרתי לאלכס. בהתחלה הוא סירב..
והונולד יוצאים למסעם מהעיירה אסטס פארק (Park Estes) שבקולורדו, ארצות הברית.
אלכס הונולד: שיהיה ברור, סירבתי כי הרעיון המקורי של טומי כלל חתירה בקיאק בים לאורך כל חוף אלסקה. לפי התכנון המקורי, המסע היה אמור להימשך חודשיים וחצי, זמן ארוך מדי להיות הרחק ממשפחתי. תחילה שקלתי להצטרף אליו בדרך רק לטיפוס בחלק מהמצוקים, אבל נראה לי טיפשי להפסיד את המהות של המסע. היו לי בעבר כמה הרפתקאות מגניבות של רכיבה על אופניים ותמיד הרגשתי שזאת דרך נהדרת להשקיע את עצמי בנוף, לכן קיוויתי לחוות בהרפתקה הזאת טרנספורמציה אישית או משהו כזה.
סינוט: ומה שציפית לו קרה?
הונולד: לא ממש. הייתה הרפתקה מדהימה והיו לנו הרבה טיפוסי מצוקים נפלאים, אבל למען האמת, הרכיבה על אופניים לאורך מערב ארצות הברית הייתה מייגעת, והדברים שראיתי בדרך העציבו אותי. ראינו את השפעת בני האדם על הטבע באופן שלא הייתי חשוף אליו קודם לכן. רכבנו לאורך 3,800 קילומטרים, ובעצם המקומות היחידים שהרגשתי בהם חופשי ומשוחרר היו הפארקים הלאומיים. בכל מקום אחר הייתה תחושה שנכרתו עצים או רוקנו משאבים, ורבות מהקהילות שעברנו דרכן ברכיבה על אופניים פשוט לא נראו משגשגות. כורתים עצים כדי לאפשר לעיירה לגדול, אבל כתוצאה מכך, המקום והקהילה קורסים.
קולדוול: הצפייה בהשפעת האדם על הסביבה הייתה למעשה הסיבה למסע מלכתחילה, והיא רק הדגישה את העובדה שכבר הרסנו חלק גדול מהעולם. היא המחישה לנו עד כמה חשובים הפארקים הלאומיים מפני שהם המקומות היחידים הבראשיתיים באמת.
הונולד: כשיצאתי למסע לא הכרתי היטב את אזור פנים הארץ של קולומביה הבריטית, ורק שיערתי שככל שנרחיק צפונה יהיו יותר ויותר יערות פראיים ובראשיתיים. מתברר שכולם נכרתו במאה השנים האחרונות. מובן שיש שורת עצים קטנה לאורך הכביש, וכשחולפים על פניה במכונית ב־120 קילומטרים לשעה רואים רק אותה. אבל כשרוכבים על אופניים יש זמן לראות מעבר לשורת העצים, ואז התחושה היא 'וואו, אין שם עצים'. כמטפסי מצוקים אנחנו שוהים זמן רב כל כך בטבע פראי, על רכסי הרים ובמקומות הכי נידחים, ולכן חשבתי שיש עדיין בעולם הרבה טבע בראשיתי. אני משער שהמסקנה העיקרית שנובעת מכך היא שהמקומות היחידים בעולם שלא ניכרת בהם השפעה אדירה של בני אדם הם אלו שפשוט קשה מדי להגיע אליהם או שהם נעדרים ערך כלכלי.
קולדוול: בהחלט. חברות הכרייה תמיד מצדיקות את מעשיהן בטענה שהן יביאו שגשוג כלכלי, אבל שגשוג כזה לעולם אינו נמשך לאורך זמן, והקהילות משלמות את המחיר. באזור פנים הארץ של קולומביה הבריטית ראינו אנשים שמעשנים קראק, ראינו התעללות בתוך משפחה והיינו עדים לאירוע אלים שכלל ירי. רכבנו לאורך כביש שמכנים אותו 'הכביש המהיר של הדמעו', שם נעלמו או נרצחו נשים ילידיות רבות. אני סבור שהכול נובע מהעובדה שפגענו קשות בנוף והקהילות פשוט ממשיכות את הדפוס הזה. קיבלנו תזכורת טובה לכך שעלינו למצוא את הדרך לשלוט במצב, מפני שאם נמשיך בדרך זו, בסופו של דבר גם במקומות הנידחים ביותר ירוקנו את המשאבים.
סינוט: בבקשה תגידו שהיו לכם גם חוויות טובות.
הונולד: כמובן. יום אחד רכבתי על האופניים, הסתכלתי למעלה וראיתי עיט זהוב עף מעליי בעודו נושא בטפריו נובחנית שחורת זנב ואמרתי לעצמי, 'ברוך הבא לוויומינג'. היו כל כך הרבה זריחות ושקיעות יפות. אני זוכר שרכבתי בכביש מהיר באלברטה בעת שהתחוללה סערה וקלטתי שאנחנו ממש בטבע תחת כיפת השמיים, וזו בעצם המהות של המסע הירוק הזה, לא?
קולדוול: בדרום ויומינג הרגשתי שהנוף פשוט התעורר לחיים לקראתי. היו קשתות בשמיים וסערות גשמים שניתכו לאורך המסלול וסוסי בר שדהרו מולנו. כשהדרך הסתיימה בחוף, הפלגנו בסירה בקטע האחרון המוביל לדווילס ת'מב במעלה מעבר ימי פנימי. בימי סערה החנינו את הסירה במפרצונים ויצאנו לים בקיאק. היו שם לוטרות שפיצחו קונכיות בעזרת אבנים קטנות. יום אחד חתרתי אל אי שהיו עליו כ־50 כלבי ים, וכשהתקרבתי אליהם הם החליקו כולם אל תוך האוקיינוס.
נתקלנו גם בתופעה בשם 'אכילה בעזרת רשת בועות', שבה לווייתנים גדולי סנפיר צדים בלהקה: הם שוחים מתחת ללהקת דגים, נושפים אוויר ויוצרים מסך של בועות; המסך לוכד את הלהקה ודוחק אותה קרוב אל פני המים ואז הלווייתנים פורצים מעלה יחדיו ואפשר לראות עשרה פיות פעורים. בהליכה לעבר ההר ראינו את נדידת האלתיות והיה נדמה שבנהר יש יותר דגים ממים; בכל מקום היו אלפי פגרי אלתיות והדובים חגגו עליהם.
סינוט: טיפסתם על דווילס ת'מב, הר ידוע לשמצה בטיפוס אקסטרים מסוכן. עכשיו ששניכם הורים, האם העובדה שיש לכם ילדים משנה בכלל את חישוב הסיכונים שלכם?
הונולד: הא! כנראה היית מהמר שלא אגיע לגיל ,40 אבל כמו שטומי אומר לעיתים קרובות, לא רציתי למות לפני שיהיו לי ילדים ועכשיו שיש אותם אני עדיין לא רוצה למות. השינוי הגדול יותר הוא הדרך שבה אני מנצל את הזמן. הילדות שלי הגיעו לגיל שכיף להיות איתן, ואני רוצה לבלות בחברתן ולעשות איתן דברים מגניבים. נראה לי שככל שאהיה יותר זמן בבית כך אקח פחות סיכונים, אבל באותה קלות אני יכול גם לראות שזה ילך לכיוון השני, ושפעם בכמה זמן אצא לפעולות אקסטרים בגלל שאני פשוט אוהב לטפס סולו על מצוקים. ואתה יודע, רכיבה על אופניים לאורך 3,800 קילומטרים לצד כביש מהיר כנראה מסוכנת יותר מהרבה משימות טיפוס על מצוקים שאני עושה.
סינוט: יותר מסוכנת מסולו על אל קפיטן?
הונולד (מחייך): טוב, אולי לא יותר מזה.
קולדוול: כשהייתי מטפס צעיר, אמר לי אבי תמיד להתרחק מטיפוס על קרח ומטיפוס בלי אבטחה. אני לא רוצה למות בהרי ההימלאיה, ראיתי אנשים רבים כל כך שטיפסו על ההרים הגדולים ביותר בעולם ואז התגרשו או נהרגו. ועדיין, אני משער שיש לי עמידות גבוהה יחסית לסיכון, אבל איני משתוקק לסיכונים כמו אלכס. אני מוכן לסבול אותם למשך זמן מה, אבל מנסה להישאר מתחת לקו הגבול של הסיכון שמקובל עליי. אם כבר, כנראה שחררתי אותו קצת במרוצת השנים, ככל שנהייתי בטוח יותר ביכולותיי.
Cauldron, קדרת מכשפות) שבאלסקה הונולד לוקח פסק זמן כדי ללגום מים מבריכה קטנה שנקוותה בקרחון.
סינוט: מה יש בטיפוס שמרתק כל כך?
קולדוול: החברות שנוצרת, קהילת המטפסים, ההתמזגות עם הטבע, הצורך בהרפתקה — יש כל כך הרבה דברים שקשה להצביע על דבר אחד.
הונולד: אני פשוט אוהב את התנועה של הטיפוס ואת האפשרויות הרבות שטמונות בו כדי לנסות להשתפר ולהתמודד עם אתגרים חדשים.
סינוט: מה הרשים אתכם במיוחד בטיפוס בדווילס ת'מב?
הונולד: עשינו את דיאבולו טראוורס (Diabolo Traverse), טיפוס לחמש הפסגות של גוש ההרים דווילס ת'מב ביום אחד בטיפוסי סולו. אומנם זה לא פריצת דרך, אבל היה מרגש ומעניין.
קולדוול: אולי הפסגה המטריפה והמיוחדת ביותר שהייתי עליה אי פעם בקריירה שלי כמטפס מצוקים הייתה קאטס אירס ספייר. הנוף משם כל כך מפחיד, ההרים ממש חדים. כל הזמן היו נפילות של גושי קרח ומפולות שלג בצד הצפון מערבי של מדרון ההר, ושומעים את רעמי ההתמוטטויות של הקרח והשלג.
הונולד: פסגה אחת הייתה בגודל של קופסת פיצה. אילו היינו מצטלמים על המקום הזעיר הזה והייתי אומר לקולדוול 'לך אחורה, אתה לא נכנס לתמונה', היינו שנינו נופלים אל מותנו (צוחק).
סינוט: למה רציתם לעשות מסע אקופוינטינג?
קולדוול: מטפסים אירופאים נלהבים מרעיון האקופוינטינג, שזה אומר באופן כללי להגיע למצוקים בלי מכוניות. חבר בלגי, סבסטיאן ברת, רצה לחזור ולטפס על מצוק דאון, אבל הוא לא טס במטוסים אז הוא הפליג באוקיינוס בסירת מפרש. מסע שתוכנן במקור לחודש התארך לשישה חודשים. פגשתי אותו ואת צוותו בפארק יוסמיטי והרגשתי שהחוויה ממש חיברה ביניהם. כשאתה מציב סביב ההרפתקה שלך תנאים מגבילים מבחינה סביבתית, זה עושה את המסע למשמעותי יותר ומיוחד יותר.
סינוט: המסע של צוות ההפקה שלכם לא היה ירוק כמו שלכם. איך הסברתם את זה?
קולדוול: חשבתי על זה הרבה. במקרה כזה צריך להחליט אם לעשות משהו ידידותי לסביבה על חשבון סיפור מרתק. הרגשתי שכדי להפיץ את המידע על היער הלאומי טונגס היה נכון להתפשר בכמה מובנים אקולוגיים של המסע.
הונולד: קשה לערוך מסע ירוק בעולם שספוג בדלק מאובנים. ניסינו להפליג בסירת מפרש בחלק מהמסלול אבל הרוח והגאות והשפל לא אפשרו זאת, לכן הפעלנו את מנוע הדיזל של הסירה. אילו היינו טסים במטוס קטן כמעט בטוח שהוא היה צורך פחות דלק. זאת הייתה התחושה בחלק גדול של המסע, ההרפתקה מדהימה אבל האם זו באמת הדרך להפחית דלק מאובנים?
קולדוול: אני מבין את מה שאלכס אומר. אקופוינטינג אינו הפתרון הסביבתי לכדור הארץ, אבל המחשבה על פתרונות סביבתיים הפכה את המסע לחודשיים של התמזגות עם הטבע, ובכנות, לאחת החוויות הטובות ביותר בחיי.
