הבירה ההולכת וגדלה של קזחסטן לא חסרה מבנים 'אקזוטיים', שלחלקם דבקו כינויים ההולמים במידה רבה את מראם: הבננה (מגדל משרדים צהוב בוהק), שבע החביות (מקבץ של מגדלי דירות) או מצית הסיגריות (משרד התחבורה). אך לאחד המבנים – אנדרטה לאומית הנקראת בייטרק (Baiterek) – אין כל כינוי, מהסיבה הפשוטה שהוא לא נראה כמו שום דבר אחר המוכר לנו, לא על הפלנטה הזו בכל מקרה.
כשם שהצאר פיטר הגדול מהמאה ה־18 הביע עניין בחלקה ביצתית לחוף הים הבלטי, כינה אותה סנט פטרסבורג והכריז עליה כבירת רוסיה, כך גם נשיא קזחסטן לשעבר, נורסולטן נזרבייב, בחר במקום נידח למדי לקבוע את מקום מושבה של בירת המדינה החדשה. לא היה זה משנה שהבירה הקודמת, אלמטי (Almaty), היא עיר ממוזגת ונעימה שמעטים מלבד הנשיא רצו לעזוב. בסוף 1997 עברו מרכזי השלטון לאסטנה הקפואה, הנמצאת 965 קילומטרים צפונית לבירה הקודמת, בערבה סחופת רוחות האופיינית למרכז אסיה.
קזחסטן, העשירה בנפט ומשאבים מינרלים אחרים, השקיעה מיליארדים בבירה החדשה. היא הזמינה כמה מהאדריכלים המובילים בעולם להציג את עבודתם בגדה השמאלית של נהר האסיל (Esil), המפריד בין 'העיר החדשה' והמנהלית לעיר הישנה בסגנון סובייטי שבגדה הימנית. התוצאה הייתה אקלקטית בעיקרה, ייחודית מבחינה ויזואלית, ולא לטעמם של כולם. אך בין תאהבו או תשנאו אותה, אסטנה כאן כדי להישאר, וביטוי לכך ניתן למצוא באוכלוסייתה שגדלה מ־300,000 ליותר מ־ 700,000 תושבים בתוך עשר שנים בלבד. אגב כך היא הפכה למעין שלט חוצות של שאיפות לאומיות לא פחות מאשר עיר.
לבירות אחרות יש היסטוריה, כולל, כמובן, סנט פטרסבורג, שפיודור דוסטוייבסקי תיאר פעם כ"עיירה התיאורטית ביותר בעולם". התיאור אמנם לא נועד להחמיא לה, אך העיר הרוסית קיבלה לבסוף חיים משלה, החזיקה מעמד ושגשגה. האם העתיד יזמן לאסטנה גורל זהה?
לינרר ז'רקשוב, תושב העיר, אין כל ספק בכך. הצעיר המבטיח, לבוש במכנסיי חאקי וחולצת פולו, פוגש אותי לארוחת צוהריים במסעדה יוקרתית בשדרות נורז'ול (Nurzhol), המקבילה של אסטנה ל'מול' (Moll), השדרה המרכזית של וושינגטון הבירה. מלווה אותו צעירה מקסימה בשם מישל, שהגיעה לעיר ממולדתה סינגפור, שם השלים ז'רקשוב לאחרונה תואר שני במדיניות ציבורית. הוא מזמין נקניקיית בשר סוס וקומיס – חלב סוסה מותסס ואלכוהולי המשמש כמשקה הלאומי של המדינה – צופה בשעשוע במישל לוקחת כמה לגימות לפני שהיא מעבירה את הכוס הלאה.
העדפותיו הקולינריות של ז'רקשוב אינן מקריות. הוא בנו של פקיד לשעבר במפלגה הקומוניסטית ושייך לקבוצה האתנית הקזחית המהווה יותר מ־70 אחוזים מ־20 מיליון תושבי המדינה. הקזחים, המפורסמים בשל יכולות הרכיבה שלהם, חיו כנוודים במשך מאות השנים, בטרם מולדתם העצומה והריקה – בערך בגודל של כל מערב אירופה – סופחה לאימפריה הסובייטית. אולם משפחת ז'רקשוב הצליחה לשמר את המסורת הקזחית. הם החזיקו משק חי בכפר השוכן דרומית־מזרחית לאסטנה, שם ירנר רעה את עדר הכבשים שלהם מעל גב סוסו, והכין קומיס במחבצה העשויה עץ ליבנה עם עשבי תיבול מעושנים הצומחים בר בערבה.
שש שנים לאחר התפרקות ברית המועצות, עבר ז'רקשוב עם הוריו וארבעת אחיו לבירה החדשה, שם עבד אביו בחברת ביטוח ולאחר מכן הפך לבעלים של בית מרחץ. ז'רקשוב גדל ודיבר קזחית, אך עד גיל 15 הוא שלט הן ברוסית – כיום השפה השלטת באזורים העירוניים של קזחסטן – והן באנגלית. בסופו של דבר הוא זכה במלגה ממשלתית ללימודים בבריטניה, שם רכש את התואר הראשון שלו לפני שנסע לסינגפור. הוא הגיע הביתה לאסטנה כדי לחפש עבודה.
נקל לזהות כי ז'רקשוב נפעם מהבירה החדשה וממה שהיא מבטיחה, הן עבורו והן עבור מדינה שלפי השקפתו מזוהה יתר על המידה עם שכנותיה המקרטעות מבחינה כלכלית. "יש בעיה בלהיות 'סְטָן'", הוא אומר ומציין שמספיק לצפות בסרט 'בוראט' כדי להבין מדוע. "אך אסטנה", אומר ז'רקשוב, "היא הפנים החדשות של קזחסטן. זה מדהים להיות חלק מהתהליך הזה".
ימים ספורים לאחר שהכרנו, הוא זכה בעבודה נחשקת ככלכלן ממשלתי, והצטרף לאלפי צעירים אחרים (הגיל הממוצע בעיר הוא רק 32) שאסטנה הפכה עבורם למגדלור של הזדמנויות. כמו ז'רקשוב, מרבית תושבי העיר החדשים הם קזחים אתניים – בניגוד לרוסים, הגרמנים או האוקראינים המרכיבים אף הם את אוכלוסיית קזחסטן. הדומיננטיות שלהם משקפת את ההעדפה של הממשלה להעסיק אנשים השולטים בשפה הקזחית, מדיניות שאינה מוצאת חן, בלשון המעטה, בעייני המיעוטים במדינה, שרואים בכך עדות נוספת לירידה במעמדם בקזחסטן הפוסט־סובייטית.
הדגש שמושם על השפה הקזחית מהווה חלק ממגמה רחבה יותר שיש המכנים 'קזחסטניזציה', שההוגה הנלהב שלה הוא נזרבייב, נשיאה הקודם של המדינה. נזרבייב, המשתייך לקבוצה האתנית הקזחית, נולד ב־1940 לזוג רועים בכפר בדרום־מזרח המדינה, סמוך לגבול קירגיזסטן. הוא עבד במפעל ברזל לפני שהצטרף למפלגה הקומוניסטית, שבה כיהן בתפקיד בכיר בתקופה שבה ברית המועצות התפרקה. זמן קצר לאחר שנבחר לנשיא, הוא החל להניח את היסודות להעברת הבירה מאלמטי לאקמולה (כיום אסטנה), בצפון מרכז קזחסטן.
רבים היו מבולבלים מהבחירה. אקמולה (Aqmola), שנוסדה ב־1830 כמבצר צארי, התפתחה כצומת מסילות ברזל. בשנות ה־50 וה־60 הייתה במוקד של יוזמת האדמות הבתוליות של נשיא רוסיה ניקיטה חרושצ'וב, שביקש להפוך את האזור לאסם הדגנים של האימפריה הסובייטית. עם זאת, בשנות ה־90 חוותה העיירה דעיכה כלכלית שהבליטה את תכונותיה הלא מחמיאות: טמפרטורות הצונחות למינוס 60 מעלות מתחת לאפס בחורף, ענני יתושים בקיץ ורוחות עזות היוצרות סופות חול משדות סמוכים שעובדו יתר על המידה.
כַּנֶּרֶת שהוכשרה במוסקבה בשם איימן מוסחאג'אייבה, הייתה בין הספקנים. היא גדלה באלמטי ופגשה את נזרבייב לאחר אחד הקונצרטים שלה אי אז באמצע שנות התשעים. הנשיא, שהתרשם מההופעה שלה, שאל אם ברצונה להקים אקדמיה לאומית למוזיקה. היא שמחה על ההצעה והניחה שהאקדמיה תוקם באלמטי. כאשר נזרבייב חשף את תוכניתו, היא חשבה לעצמה כי הוא בוודאי מתלוצץ. אך למרות שהייתה אכולת ספקות, היא הלכה בעקבות הנשיא לבירה החדשה. כיום, היא משמשת כמנהלת האוניברסיטה הלאומית לאומנויות השוכנת בבניין מואר ורחב ידיים באסטנה, המכונה בפי המקומיים 'קערת הכלבים'. כשסיימנו את פגישתנו במשרדה, היא ביקשה ממני לחכות רגע. "אתה רוצה לראות את הסטרדיוואריוס שאני מנגנת בו?" שאלה.
נזרבייב תלה את בחירתו להעביר את הבירה מאלמטי במספר גורמים, לרבות פגיעותה לרעידות אדמה וכן קרבתה להרי טְייֵן שָׁאן (Tian Shan), שבהם ראה גורם המגביל את מרחב הצמיחה שלה. אך יש הטוענים כי גם לגיאופוליטיקה היה תפקיד חשוב בבחירה. הסברה הרווחת כיום היא שנזרבייב חשש מניסיון התפשטות טריטוריאלי רוסי בצפון קזחסטן, אזור הגובל ברוסיה ובו חי חלק גדול מהאוכלוסייה הרוסית האתנית של קזחסטן. בכל מקרה, מעטים יכלו לקרוא תיגר על המנהיג האוטוריטרי, שנותר פופולרי חרף השחיתות שפשתה בממשל ונטייתו להפר זכויות אדם.
כדי לבנות את עיר חלומותיו, נזרבייב גייס לצידו משקיעים זרים שהיו להוטים לעשות עסקים עם קזחסטן – בהם קטאר שמימנה בניית מסגד היכול להכיל כ־7,000 מתפללים (האסלאם הוא האמונה השלטת בקזחסטן, למרות שמבחינה רשמית המדינה חילונית). הוא הביא לעיר גם אנשי מקצוע בעלי שם עולמי, כמו האדריכל היפני המנוח קישו קורוקאווה, שהיה זה שתכנן את תוכנית האב של אסטנה. אולם נזרבייב מעולם לא הותיר מקום לספק מיהו הבוס. סרסמבק ז'ונוסוב, האדריכל הראשי של העיר, נזכר בחשש של יועציו וסגניו כאשר הכריז נזרבייב לפני כשני עשורים כי הוא מעוניין לבנות פירמידת ענק בעיר.
"האדריכלים שלנו אמרו לו שיש כבר פירמידות בעולם", אמר ז'ונוסוב. "כולם פחדו, כי אתה צריך להיות אדריכל גדול כדי לבנות עוד פירמידה". מלאכת בניית הפירמידה, שנקראה לימים 'ארמון השלום וההתפייסות', הועברה בסופו של דבר לנורמן פוסטר, האדריכל הבריטי שאחראי גם לתכנון 'חאן שאטיר' (Khan Shatyr), מרכז קניות ובילויים ענק הבנוי בצורה של אוהל מחודד ומזכיר באופן מעורפל יורט מסורתי.
נזרבייב לא היה מעורב אך ורק בתכנון הבניינים המיוחדים, אלא היה מצוי בכמעט כל פרט ופרט בעיר, לרבות בבחירת הפרחים – צבעונים, דורבנית, אירוסים – שנשתלו בה. נראה כי המקום המשקף בצורה הנאמנה ביותר את מידת שאפתנותו של נזרבייב – ויש שייטענו שאת האגו שלו גם כן – הוא גג הבייטרק. לצד מרפסת עם תצפית של 360 מעלות ובר המגיש בירה טורקית קרה, ניצבת לוחית המכוסה בלוח זהב אמיתי שמשקלה כשני קילוגרמים ובמרכזה טביעת היד של הנשיא לשעבר. המבקרים מתבקשים להביע משאלה כשהם מניחים את כף ידם על הלוחית, לעיתים לצלילי ההמנון הלאומי שאת מילותיו כתב נזרבייב.
על אף קוויה האוטוריטריים, חלקים נרחבים בעיר נראים קרובים יותר ברוחם לדיסנילנד מאשר לפיונגיאנג של צפון קוריאה. כך למשל, ברחבה המרכזית של הבירה פסלי ברבורים, סוסים וג'ירפות משקיפים על ילדים מפריחים בועות סבון לצד מזרקה המוארת באורות צבעוניים, כשבצדדיה רמקולים גדולים משמיעים היפ־הופ רוסי. שוטרים הניצבים בקרן הרחוב מביטים באדישות על גולשי סקייטבורד בג'ינס נמוך מבצעים תרגילים על חומת המזרקה, ובית קפה סמוך מגיש יין צרפתי ב־17 דולרים לכוס.
יותר מאשר פרויקט גרנדיוזי של דיקטטור או עיר נופש של עשירי המדינה, אסטנה היא אבן שואבת לצעירים אמביציוזיים כמו ירנר ז'רקשוב או דארחאן דוסאנוב בן ה־25, שניגש אלי ערב אחד בעודי פוסע ברחוב מאחר שרצה לתרגל את האנגלית שלו. "אני ממש שמח לפגוש אותך. האנגלית שלי כמעט נעלמה לי מהראש", אמר לי.
בסופו של דבר קניתי לו ארוחת ערב, אותה הוא טרף כל כך מהר שלא יכולתי אלא לתהות מתי הייתה הפעם האחרונה שבה אכל. רק שישה ימים קודם לכן הוא הגיע לבירה, עם לא הרבה יותר מאשר טלפון סלולרי ומכשיר סוני פלייסטיישן. בעבר הייתה לו גם מצלמה דיגיטלית, אך הוא מכר אותה כדי לקנות כרטיס רכבת מביתו הנמצא 800 קילומטרים ממזרח לבירה. הוא מצא עבודה בתור פיקולו במסעדה איטלקית מפוארת, שם ישן על כיסאות שהצמיד אלו לאלו, לפני שמצא מקום לינה בדירת שלושה חדרים צפופה שחלק עם עשרה צעירים אחרים.
כשראיתי את דוסאנוב בשנית כעבור שבוע בערך, הוא אמר לי שאיבד את העבודה במסעדה בשל ראייתו הלקויה, שמנעה ממנו לפנות שולחנות כראוי. המסעדה סירבה לשלם לו עבור שמונת ימי העבודה, כך שכעת הוא תכנן למכור את הפלייסטיישן שלו. עם זאת, נקבע לו ריאיון עבודה במסעדה אחרת, והוא נותר איתן בדעתו שעשה את הבחירה הנכונה בבואו לאסטנה. "אני יודע שבעתיד אהיה עשיר מאוד", אמר. "זה המקום שבו המזל סוף־סוף ישחק לידיי".
ואכן, נראה כי אנרגיה יצירתית ויזמית רוחשת בכל מקום באסטנה שבו יש ריכוז צעירים. בתיאטרון דהוי על הגדה הימנית של נהר האסיל, ארבעה רקדנים צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם זינקו והסתובבו בתנועות בלט אוונגרדיות תחת מבטו הבוחן של עדיל ארקינבייב, רקדן וכוריאוגרף בן 32.
ארקינבייב מגיע במקור מקירגיזסטן, שם למד בבית הספר הלאומי לבלט. הוא עבר לאסטנה ב־2002 כחלק מיוזמה של ממשלת קזחסטן למלא את הבירה החדשה באומנים ואמנים. באביב האחרון הבלט יצא לפגרה, כך שארקינבייב גייס את ארבעת הרקדנים להפקה עצמאית.
לאף אחד מהם לא היה אכפת להתאמן ללא שכר, לפחות עד שארקינבייב הצליח למצוא ספונסר. "הוא משוגע בפן החיובי של המילה", אמרה לי אחת הרקדניות, אינה אופרינה, רוסייה אתנית בת 21 המתפרנסת גם מהוראת אנגלית. היא נזכרת בתקופה שבה פגשה את הכוראוגרף הצעיר לראשונה, לפני כשלוש שנים. "הייתי כמו רובוט. לא יכולתי לבטא כלום. ארקינבייב היה זה שלימד אותי שרגשות חשובים יותר מהטכניקה".
בערב אחר השתתפתי במפגש של אנשי מקצוע צעירים – רבים מהם רכשו את השכלתם בחו"ל – המכנים את עצמם אגודת בוגרי אסטנה. הם האזינו בהתלהבות כאיידן רחימביייב בן ה־38, תיאר את עלייתו המטאורית מסוחר פחם לבעלי אחת מחברות הבנייה הגדולות במדינה.
כשנתבקש לתת עצה כיצד להפוך רעיון לעסק, ענה רחימבייב בקול נמרץ: "רעיון הוא כלום. יש לך כישורים? מה התוכנית העסקית שלך?" הוא דחק במשתתפים לקרוא ספרים מאת גורואי ניהול כמו טום פיטרס, אם כי היה כנה דיו כדי להודות שהתחיל לקרוא בשלב די מאוחר בחייו, שכן היה עסוק מדי בעשיית כסף. "הרווחתי את המיליון הראשון שלי בגיל 29, בדולרים. הרווחתי את עשרת מיליון הראשונים שלי בגיל 32. ואז החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לקרוא ספרים", אמר.
כולם בבירה חיפשו הזדמנויות. לפני שהביקור שלי הסתיים, קיבלתי טלפון מירנר ז'רקשוב, הכלכלן הממשלתי החדש, שביקש ממני לפגוש אותו לקפה. ניהלנו שיחת חולין קצרה לפני שהגיע לסיבה שבגינה נתכנסנו: אביו מקים עסק למשקיעים זרים והוא תהה אם אוכל לתת לו רשימת שמות של לקוחות פוטנציאליים. לאחר מכן מצא ז'רקשוב דרך יצירתית לסיים את הפגישה, באומרו כי עליו לקחת את אחייניותיו ואחייניו לצפות בסרט פיקסאר שהוקרן באותם ימים בבית הקולנוע המקומי.
בשעת אחר צוהריים מוקדמת של אחת השבתות מצאתי את עצמי משתתף בפיקניק, שנערך על ידי חברים מקומיים של ארגון טוסטמסטרס אינטרנשיונל (Toastmasters International). בשלב מסוים פנה אליי בנקאי צעיר בעל השכלה אמריקנית ואמר שאסור לי להתרשם יתר על המידה מאסטנה. "המקום כולו הוא כמו חלום" אמר בחיוך קלוש. "הוא לא מקיים את עצמו. למען האמת הכול תלוי במחיר הנפט. אבל יש לנו כל כך הרבה משאבים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות טיפשים בשלב זה", הוסיף במשיכת כתפיים.
אולם הוא כנראה היה בעמדת מיעוט בקרב חבריו לפיקניקים, שפרשו שמיכה בצל עץ צפצפה וערמו בצלחות הפלסטיק שלהם סלק, תפוזים וכיסונים מלאי בשר. מישהו הוציא בקבוק קומיס; כמה אנשים התחילו לשחק בפריסבי. "כל מי שאוהב את העבודה שלו שירים את היד", פקדה ז'אנה קונשבה, צעירה בת 33 העובדת במשרד המקומי של חברת של (Shell). רובם הרימו ידיים. לאחר מכן חילקה קונשבה עותקים של מילים לשירים של פרנק סינטרה וכוכבי פופ רוסים, והובילה את הקבוצה בשירה מאולתרת.
לאחר כמה שעות הפיקניק הגיע אל סופו, כאשר חלק מהמשתתפים הודיעו שעליהם ללכת לשיעור ריקודים סלוניים. הרוח נשבה בין עצי הצפצפה, ונראה היה שקו הרקיע של הבירה החדשה, ממש כמו הערב, טומן בחובו הבטחה חדשה ומרגשת.
