ממספר מחקרים מדעיים עולה כי ההשפעות של טראומה – ממלחמה ורצח עם ועד התעללות וגורמים סביבתיים – עשויות לעבור גנטית מדור לדור.
מחקרים אלו מבוססים על תחום בביולוגיה המכונה אפיגנטיקה, החוקר את האופן שבו גנים נדלקים ונכבים. התהליך המולקולרי מגביר את הפעילות של גנים מסוימים ומשתיק אחרים על ידי הוספה והסרה של קבוצות מתיל לגנים.
תחום האפיגנטיקה "נוגע בכל השאלות שהאנושות שאלה משחר ההיסטוריה, כגון האם הגורל נקבע מראש ומהי מידת השליטה שלנו בו", אומר משה שיף, פרופסור לפרמקולוגיה באוניברסיטת מקגיל שבקנדה.
עבור חלקנו, התפיסה לפיה אנו יכולים "לרשת" טראומה הינה הגיונית למדי, מכיוון שהיא מאמתת תחושה הרווחת בקרב אנשים רבים החשים שהם יותר מסך החוויות שלהם.
"אם אתם מרגישים שהושפעתם מחוויה מאוד טראומטית, קשה ומשנת חיים שחוו אימך או אביך, יש בכך מן האמת", אומרת רחל יהודה, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי המוח של הטראומה בבית החולים מאונט סיני שבניו יורק.
על מנת להסביר מהי אפיגנטיקה, איזבל מנסוי, פרופסור לנוירואפיגנטיקה באוניברסיטת ציריך, משתמשת בהבחנה שבין חומרה לתוכנה. "אנו זקוקים ל'חומרה' של הגנום כדי לתפקד, אך למעשה זוהי ה'תוכנה' האפיגנטית שמנחה את הגנים שבגנום כיצד להתנהג", היא אומרת.
"האפיגנום משתנה כל הזמן, בכל תא, בכל רגע. הוא מגיב לכל מיני גורמים סביבתיים, מחשיפה כימית ועד לחוסרים תזונתיים. האפיגנום קובע אילו גנים יופעלו ואילו יישארו מושתקים", היא מוסיפה.
בריאות הנפש בראי הדורות
יהודה חשפה השפעות אפיגנטיות בקרב ניצולי שואה וצאצאיהם, לאחר שבחנה בשנת 2015 את הגן FKBP5 – אשר נקשר לחרדה ותופעות נפשיות – של 32 שורדים וילדיהם.
באמצעות בחינה של דנ"א מדגימות דם, הצוות זיהה שינויים אפיגנטיים באותו אזור של הגן אצל הניצולים וילדיהם, בעוד ששינויים אלו לא היו קיימים בדנ"א של קבוצת הורים יהודים שלא חוו את השואה וצאצאיהם.
במחקר נוסף שפורסם ב־2020, יהודה בדקה קבוצה גדולה יותר של משתתפים, תוך בחינת משתנים נוספים כמו מין וגיל ההורה במהלך השואה, ובחנה את המתילציה של הדנ"א שלהם – אחת השיטות שבהן האפיגנום מפעיל או משתיק גנים.
יהודה מצאה כי היו רמות נמוכות יותר של מתילציה בדנ"א בגן FKBP5 בילדים שאימהותיהם שרדו את השואה, בהשוואה לנבדקים יהודים שהוריהם לא חוו את השואה. התוצאות הצביעו על כך שטראומה נפשית שחוותה האם – גם אם התרחשה בילדות – עלולה להוביל לשינויים אפיגנטיים בדנ"א שבתוך הביציות שלה ובכך להשפיע על הבריאות הנפשית של ילדיה.
עובדה זו הייתה בעלת ערך רב עבור החוקרים, שכן מספר מחקרים בתחום קשרו בין מתילציה מופחתת בגן FKBP5 לסיכון מוגבר להפרעות נפשיות כגון הפרעת דחק פוסט־טראומטית.
מחקר משנת 2019 בו השתתפו יוצאי מלחמת וייטנאם מאוסטרליה מספק רמזים נוספים לגבי האופן שבו טראומה עוברות בתורשה.
חוקרים חיפשו הבדלי מתילציה בדנ"א הנמצא בזרע של חיילים משוחררים הסובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית והשוו אותו לדנ"א של אלה שאינם סובלים מהתופעה. עשרה אזורים שונים של הדנ"א הראו דפוסי מתילציה שונים בקרב אלו שסבלו מההפרעה בהשוואה לוותיקים שלא סבלו. השינויים היו נוכחים בתשעה אזורים שונים הקשורים להפרעות פסיכיאטריות כגון הפרעת דחק פוסט־טראומטית.
במחקר נמצא שדפוסי המתילציה של החיילים המשוחררים שסבלו מהפרעת דחק פוסט־טראומטית היו קשורים למצבים נפשיים שאובחנו בילדיהם.
"הממצאים זיהו דפוס ייחודי של שינויים בדנ"א שיכולים לעבור בתורשה, במיוחד כאלו הקשורים לתגובת הילחם או ברח", אומרת דיוויה מהטה, עמיתת מחקר באוניברסיטת קווינסלנד לטכנולוגיה באוסטרליה.
תסמיני טראומה בהורים ובצאצאים
בהתחשב בתוחלת החיים הארוכה של בני האדם ובמשך ההיריון האנושי, הרבה יותר קל לחוקרים לחקור טראומה תורשתית בעכברים או בחולדות, שנקבותיהם ממליטות גורים רבים מדי שנה.
בסדרה של ניסויים שביקשה לחקור כיצד בעלי חיים מעבירים טראומות לצאצאיהם, בריאן דיאס, מדען מוח מבית החולים לילדים בלוס אנג'לס המשתתף בתוכנית למדעי המוח והנוירוגנטיקה ההתפתחותית של אוניברסיטת דרום קליפורניה, חשף עכברים לחומר כימי שהריח כמו פריחת דובדבן והצמיד את החשיפה לריח הזה עם שוק חשמלי קל.
העכברים, באופן טבעי, למדו לפחד מהריח. שני הדורות הבאים של העכברים נבהלו כשהריחו את הריח למרות שמעולם לא נחשפו אליו קודם לכן.
מאוחר יותר לקח דיאס קבוצה נוספת של עכברים וחזר על הניסוי עם כימיקל אחר שהדיף ריח של שקדים, אך בהמשך הוא חשף אותם בהדרגה לריח ללא השוק החשמלי. עם הזמן, העכברים כבר לא פירשו את הריח כאיום וגם צאצאיהם לא חששו מהריח.
טראומה תורשתית אינה אומרת שהילדים יסבלו בהכרח מאותם סימפטומים כמו ההורה. עובדה זו התגלתה במספר ניסויים שערכה מנסוי באוניברסיטת ציריך, במסגרתם חקרה את ההשפעות האפיגנטיות הנגרמות כתוצאה מהפרדת גורים מאימהותיהם, שהיו חשופות לגורמי לחץ במהלך הפרידות.
מנסוי אמנם מודה שהאופן שבו גורמי עקה כגון פרידה מהאם עשויים לגרום לשינויים אפיגנטיים אצל הגורים עדיין אינו מובן דיו, שכן המנגנון המקשר בין מתח לבין האפיגנום טרם פוענח, אולם המחקר שלה מצא באופן חד משמעי שהגורים וצאצאיהם הפגינו, בין היתר, דיכאון, ליקויים בזיכרון ונטילת סיכונים מופרזת. בעוד שהדיכאון והירידה בזיכרון השפיעו עד הדור השלישי שלאחר מכן, נטילת הסיכונים החלה להצטמצם רק לאחר הדור החמישי.
"זה מדהים שחלק מהתסמינים נשארים כל כך הרבה זמן", אומרת מנסוי, ומוסיפה שכאשר התסמינים פחתו, היא מצאה שהמתילציה של הדנ"א השתנתה בתאי הזרע ובמוח של העכברים הזכרים.
טראומה מסיבות סביבתיות
טראומה אינה מוגבלת לאסונות כמו תאונות או מלחמה. פגיעה בדנ"א יכולה להיגרם גם מסיבות סביבתיות.
כך למשל, מחקר שנערך ב־2005 בדק האם חשיפה לקוטל הפטריות החקלאי וינקלוזולין יכולה להשפיע על מין הצאצאים בחולדות הרות.
בסופו של דבר נמצא שאין לכך כל השפעה, אך כשלצאצאים הזכרים מלאה שנה הבחינו החוקרים שאחוז גבוה מתאי הזרע של בעלי חיים אלה פגומים או מתים. דבר זהה התרחש עם שלושת הדורות הבאים של הזכרים, על אף שרק האימהות ההרות נחשפו לווינקלוזולין.
זו הייתה "התצפית הראשונה של תורשה לא גנטית" אומר מייקל סקינר, מנהל המרכז לביולוגיית הרבייה באוניברסיטת המדינה של וושינגטון.
מאוחר יותר בדק סקינר את החשיפה של חולדות לקוטל עשבים שנקרא גלייפוסט, ומצא כי הכימיקל לא פגע בצאצאי החולדות. אולם, הדור השלישי והרביעי (הנכדים והנינים) הראו שכיחות גבוהה יותר של מחלות ערמונית, כליות ושחלות, כמו גם השמנה ומומים בלידה. בדיקה של הזרע גילתה שינויים במתילציה של הדנ"א הקשורים לשכיחות גבוהה יותר של מחלות.
המחקר הציע שעל אף שדילגו על דור אחד, ההשפעות של גלייפוסט עברו אפיגנטית לדורות הבאים.
היפוך שינויים אפיגנטיים
על אף שהמחקרים הללו עשויים לעורר דאגה, ראיות ראשוניות מצביעות על כך שניתן למתן ואף לבטל מספר שינויים אפיגנטיים.
מנסוי ועמיתיה שיערו שסביבה עשירה בגירויים חיוביים יכולה להפחית תסמינים הקשורים בטראומה. ואכן, במספר ניסויים העבירה מנסוי עכברים בוגרים שעברו טראומה בשלב מוקדם בחייהם לכלובים עם גלגלי ריצה, צעצועים, מבוך, וכן עכברים נוספים.
במחקר נמצא כי בהשוואה לעכברים שעברו טראומה בסביבה סטנדרטית, עכברים שעברו טראומה ולאחר מכן חיו בסביבה עשירה בגירויים לא הראו סימפטומים טראומתיים וכך גם צאצאיהם.
מנסוי גילתה שהיו הבדלים בגן הקולטן של גלוקוקורטיקואידים – הורמונים העוזרים לווסת את תגובת הגוף ללחץ – בין העכברים שחיו בסביבה עשירה בגירויים חיוביים לבין אלה שלא. בעוד שהמחקר בדק רק את הגן הספציפי הזה, מנסוי הרחיבה את מחקריה לגנים נוספים ומצפה לפרסם נתונים חדשים בקרוב.
שיף מצידו גילה שניתן לתקן את המתילצייה שהתרחשה בדנ"א של חולדות שסבלו מחרדה בשל טיפול אימהי לקוי. לאחר שהגיעו לבגרות, הוא הזריק לחולדות תרופה – טריכוסטטין A – וראה שהן מגלות פחות סימני עקה. כמו כן, שיף גילה שהתרחשה דה־מתילציה של גן הקולטן לגלוקוקורטיקואידים שמנסוי חקרה.
מספר מחקרים מראים שפעילות גופנית יכולה אף היא להשפיע על האפיגנום. סקינר חקר 70 זוגות של תאומים זהים שהסכימו שינטרו את רמת הפעילות הגופנית שלהם וגילה שהתאומים הפעילים יותר מבחינה פיזית חוו שיעורים פחותים של השמנת יתר ומחלות מטבוליות. גם האפיגנום שלהם השתנה; בדנ"א של התאומים שהתאמנו יותר נמצאו תגים כימיים הקשורים לתסמונת מטבולית נמוכה יותר.
"כל הגורמים הסביבתיים, החל מדיאטה, המשך בפעילות גופנית וכלה בשינויי אקלים, משפיעים על האפיגנטיקה שלנו", אומר סקינר.
התמודדות עם מצוקה
יהודה מצביעה על כך שאנו נוטים להתמקד בהיבטים השליליים של הטראומה התורשתית, אך מדגישה ששינויים אפיגנטיים עשויים גם לסייע לדורות הבאים על ידי הפעלת גנים שיעזרו להם להתמודד עם מצוקות.
"זה כמובן תלוי סיטואציה. אם אינך חי במצוקה, אתה עלול להיות דרוך יתר על המידה. אך אם אתה חי במצוקה, ייתכן שהאפיגנטיקה הקנתה לך את המיומנויות הנדרשות כדי להתגבר על המצב", היא אומרת.
עלייתן של טכנולוגיות משוכללות בתחום ריצוף הדנ"א מאפשרות כיום לחוקרים לנתח סוגי תאים ולבחון כיצד הם מגיבים לגורמי לחץ. "אנחנו בתור הזהב של המחקר" אומר דיאס, שנמצא כעת בעיצומו של מחקר המתמקד בהשפעת טראומה על תאי זרע.
ענף המחקר המתמקד בטראומות העוברות בתורשה נמצא עוד בתחילת דרכו, ויש מספר לא מבוטל של מדענים שטרם השתכנעו מהראיות שהצטברו עד כה.
"אני לא סבור שמחקרים שנעשו בתחום הצליחו להוכיח מבחינה מדעית שזה קורה באופן סביר אצל יונקים", אומר ג'ון גראלי, פרופסור לגנטיקה המשמש כראש תחום הגנומיקה במכללת אלברט איינשטיין לרפואה בניו יורק.
יתרה מכך, גראלי חושש שהמחקרים הללו למעשה "מחמירים את הנזק" מכיוון שהם יכולים לגרום לאנשים מקהילות עם טראומה רב־דורית, כמו אינדיאנים, "להרגיש שהם פגומים מהותית ושאין להם מה לעשות בנידון", תוך הסחת דעתם מדרכי טיפול בגורמים האמיתיים של טראומות.
"מה שברור הוא שהמין האנושי למד להתמודד בצורה כזו או אחרת עם השפעות טראומתיות, בין אם בירושה ובין אם לוא, אחרת לא היינו קיימים כאן. חוסן הוא התכונה הדומיננטית ביותר, אחרת לא היינו שורדים כגזע", מסכם שיף.