בין אם אנחנו בישורת האחרונה של מרתון מפרך או עושים סקרולינג חסר תוחלת בסמארטפון, יש מי שעשויה לחלוף בראשו המחשבה: "למה אני עושה את זה"?
בשני המקרים, התשובה היא (בין היתר) דופמין, השליח הכימי של המוח המעורב בעיבוד התגמולים ומניע אותנו לנסות ולהשיגם. כשמשהו מרגיש טוב – בין אם אוכל, סמים או לייקים באינסטגרם – הדופמין דוחף אותנו לרצות עוד, לפעמים עד כדי התמכרות.
בספרה אומת הדופמין: מציאת איזון בעידן של סיפוקים (Dopamine Nation: Finding Balance (in the Age of Indulgence, אנה למקה, פסיכיאטרית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, מכנה את הסמארטפון "המזרק המודרני, המספק דופמין דיגיטלי 24/7", ומסבירה שהוא מאפשר לנו לממש את רצוננו בקלות ובנוחות רבה יותר מאי פעם. אך לפעמים – בין אם זו ריצת מרתון, טיפוס הרים או הרכבת רהיטים – אנחנו בוחרים באתגר על פני הנוחות.
מייקל אינזליכט, פסיכולוג מאוניברסיטת טורונטו, מכנה זאת פרדוקס המאמץ. למרות שאנו נמנעים לעתים קרובות מעבודה קשה, במקרים אחרים אנו מעריכים זאת, ורואים את הדברים שעלינו לעבוד עבורם כיותר יקרי ערך. אנו מטפסים על הרים למרות שיכולנו לראות את אותו הנוף ממסך הטלוויזיה, וחלקנו מעדיפים לבנות רהיט בעצמנו על אף שרהיט מוכן במקרים רבים זול יותר. "נראה ששתי הנטיות דרות בקרבנו בעת ובעונה אחת: אנו נמנעים ממאמץ, אך נראה שגם נהנים ממנו", אומר אינזליכט.
תופעה זו אינה מוגבלת לפעילויות אקסטרים כמו טיפוס הרים או ריצת מרתון בלבד. אנשים רבים מחפשים פעילויות מאתגרות כמו חידות או תשבצים, מכיוון שהמאמץ עצמו מהנה עבורם. הערכה זו למאמץ מושרשת במוחנו, שכן הדופמין מעודד אותנו להעריך משימות הדורשות התמדה ומסירות. "לפעמים מאמץ הוא הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו", אומר אינזליכט.
מה עושה הדופמין למוח?
אותה מולקולת דופמין שמשאירה אותנו דבוקים למסך, מעודדת אותנו גם להעריך דברים שדורשים עבודה רבה.
במחקר של ניר אשל, פסיכיאטר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, למדו עכברים לדחוף את אפם לחור כדי להשיג מיץ. כאשר העכברים נדרשו לדחוף את אפם מספר פעמים רב יותר כדי לקבל מיץ, או שנתנו להם מכות חשמל קלות, השתחרר אצל המכרסמים יותר דופמין בסטריאטום, אזור במוח הקשור למוטיבציה ולחוויה של תגמול.
באופן דומה, ממחקרים על דחיית סיפוקים עולה שהַמְתָּנָה לתגמול גדול יותר מובילה לעלייה מתמדת ברמות הדופמין, ומחזקת את הערך של סבלנות והתמדה. עם זאת, על אף שדופמין יכול להניע אותנו, הוא טומן בחובו גם סיכונים. חיפוש מתמיד אחר תגמולים רוויי דופמין יכול להוביל לשחיקה ולהתנהגויות לא בריאות.
אך בניגוד לתרופות או אפליקציות ממכרות, רמות הדופמין אינן עולות כשאנחנו מבצעים במכוון פעולות מאומצות או כואבות. "העליות והירידות בהורמון הדרגתיות יותר, כך שפחות שכיח להתמכר לדופמין", אומרת למקה.
אמנם יש אנשים המתמכרים לגירויים כואבים, אך תופעה זו פחות נפוצה ולעתים קרובות נתונה להשפעות חברתיות; רק מקרים קיצוניים של התמכרות לפעילות גופנית או לעבודה מופנים לטיפול קליני.
מדע המוטיבציה
קנת' קרטר, פסיכולוג מאוניברסיטת אמורי ומחבר הספר באזז! בתוך מוחם של מחפשי ריגושים, הרפתקנים פזיזים ומכורים לאדרנלין (Buzz!: Inside the Minds of Thrill-Seekers, Daredevils, and Adrenaline Junkies) אומר שוויל גאד, האדם הראשון שטיפס על מפלי הניאגרה הקפואים, היה זה שעזר לו לעמוד על ההבדל בין אדרנלין לדופמין.
גאד אמר שבמידה ורצה לחוות פרץ אדרנלין הוא פשוט היה יוצא לריצה על הכביש מהיר, אך עשה אבחנה ברורה בין חוויה זו לתחושה שמתעוררת בו בעת הטיפוס. "היכולת להבחין בין הקולות השונים שהקרח משמיע בזמן הטיפוס כדי להעריך אם הוא יחזיק אותו – נשמעת כמו מיומנות מאוד גדולה" אומר קרטר, ומוסיף: "הוא עשה את זה בשביל האתגר, לא בשביל הסיכון".
עוד אומר קרטר ש"כשמחפשי ריגושים אלה נמצאים בסביבות מאתגרות הם נוטים לייצר רמות גבוהות יותר של דופמין", ומוסיף שיש להם גם רמות נמוכות יותר של קורטיזול, הורמון לחץ שמפעיל את תגובת "הילחם או ברח", וכי השילוב בין השניים הוא זה שהופך את החוויה לכה מרגשת עבורם.
מי שלא רווה נחת למראה גרזן קרח וצוקים קפואים, יכול במקום זאת להתיידד עם ערך המאמץ. אינזליכט גילה שאנשים החווים חווית תגמול בעקבות ביצוע משימה קשה (בניגוד לתגמול על ביצוע טוב) בוחרים בפעם הבאה בגרסה הקשה יותר, גם אם היא כבר לא מגיעה עם תגמול. בעקבות זאת, ההערכה לעבודה קשה עוברת לכל תחומי החיים, החל מלימודים, המשך בהתעמלות וכלה בעבודה ובהורות.
אך בכל זאת, דיבורים לחוד ומעשים לחוד; להשאיר את הטלפון מאחור ולצאת לקראת אתגר חדש אינו דבר של מה בכך. למקה מציעה לצאת לאתגר למען מטרה טובה, כמו ריצת מרתון לזכרו של אדם קרוב או רכיבת אופניים כדי לחסוך בדלק.
במחקריו, אינזליכט זיהה שאנשים מעדיפים משימות מאתגרות על פני אי־עשייה. "אנחנו לא רוצים להתאמץ מאוד, אבל אנחנו גם רוצים לקבל גירוי… והמאמץ יכול להיות מעניין", הוא אומר. עם זאת, אותו מאמץ יכול להיות גם מייגע, ולכן אינזליכט ממליץ לשמור על רעננות בזמן ביצוע האתגר: "מצאו פארק חדש ללכת בו או הקשיבו לתוכנית או פודקאסט מעניינים בחדר הכושר", הוא אומר.
על ידי הכרה בכוחו של דופמין בהנעת ההתנהגויות שלנו, אנו יכולים לשאוף לאיזון בריא יותר בין חיפוש אחר הנאה לבין אימוץ אתגרים, או כפי שמגדירה זאת למקה: "אנחנו מחווטים לעשייה, אך זה תלוי בנו אם נצליח לתעל זאת לפעולות מספקות וברות קיימא".
