לילה שקט במדבר יהודה. רוח קייצית קלה נושבת בין גבעות הקירטון המוארות באורו החיוור של הירח. לפתע נשמעת יללה ארוכה ורחוקה הנענית ביללות נוספות. זוהי להקת זאבים מקומית, שהצליחה לשרוד באזור זה ובאזורים אחרים בארץ גם כאשר טורפים גדולים יותר דוגמת הנמרים נעלמו ממחוזותינו.
הזאב המצוי חי במרבית חצי הכדור הצפוני. בישראל קיימים שני תתי-מין עיקריים: זאב הודי שנפוץ בצפון הארץ ובמרכזה, והזאב המדברי הקטן וקל הרגליים הנפוץ בדרום. הזאבים חיים בלהקות נודדות, שצדות יחד ומשתפות פעולה בגידול הגורים. בתנאים טבעיים טרפם של הזאבים כולל ארנבות, צבאים, יעלים ומיני פרסתנים אחרים, והם ממלאים תפקיד חשוב בשמירה על האיזון האקולוגי.
בעבר נרדפו הזאבים בארץ בעקבות טרף של מקנה, כאשר ירי, הרעלות וציד מאורגן צמצמו את אוכלוסייתם כמעט עד הכחדה. היה זה בשנות ה־90, כאשר החלה החקיקה לשמירת הטבע ולשיקום אוכלוסיות הטרף, שהחלה אוכלוסיית הזאבים להתאושש. בגולן, איסוף פגרי בקר מהשטח במסגרת פעולות סניטציה צמצם את משיכת הזאבים לאזורי המרעה, הפחית את הטרף בעדרים, והקטין את שיעורי הטרף של צבאים – מה שאיפשר לאוכלוסייתם להתאושש.
המצב בדרום שונה. מחקר שנערך בנגב בין השנים 2010–2015 גילה שכמעט כל פעילותם של הזאבים באזור מתרחשת בטווח של עד חמישה קילומטרים מיישובים או מתשתיות, ושחלק ניכר מתזונתם מבוסס על מזון שמקורו באדם – פגרי בקר, פירות, ירקות ופסולת. זמינות מזון זו משנה את התנהגותם: במקום להתרחק מבני אדם, הזאבים מתקרבים לבני אדם לעיתים קרובות והם אף נצפו בתוך יישובים. התופעה החריפה עד כדי כך, שבשנת 2017 התרחשו מספר מקרים במהלכם זאבים תקפו מטיילים באזור עין גדי ומצדה.
כדי להתמודד עם התופעה, רשות הטבע והגנים נקטה שורה של צעדים: חסימת גישה לאתרי פסולת, איסוף פגרים, מיגון משקים, הרחקה באמצעים לא פוגעניים כמו ירי כדורי פלפל וסימון פרטים בקולרים לצורכי מעקב. המטרה היא לצמצם את התלות במזון שמקורו באדם ולסייע לזאבים לחזור ולהישען על מקורות טבעיים.
"כשזאב לומד למצוא מזון בסמוך ליישובי אדם, הוא מאבד את הזהירות הטבעית שלו", אומר אלון רייכמן, אקולוג טורפים ברשות הטבע והגנים. "המשימה שלנו היא להחזיר לו את החשש הזה, לא כי אנחנו רוצים לפגוע בו, אלא כדי להגן עליו ועלינו כאחד".
מעבר לחשיבותם האקולוגית, לזאב יש מעמד ייחודי בתרבות האנושית. בתרבויות מסוימות הוא מסמל אומץ, חופש ונאמנות, ובאחרות ערמומיות וסכנה. בסיפורי עם ומיתולוגיות – מהזאבה שהניקה את רמוס ורומלוס מייסדי רומא ועד לסיפורי פולקלור כמו כיפה אדומה – הזאב מוצג כדמות מרכזית המגלמת את המתח שבין הפראי למבוית.
בישראל של היום האתגר הוא כפול: לשמור על בטיחות הציבור מצד אחד ועל אוכלוסייה בריאה של טורפים מצד שני. הזאב הוא חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית בישראל, והמשך קיומו כאן מותנה ביצירת מרחב שבו יוכל לחיות כטורף בר בלי להסתמך על מה שהאדם מותיר אחריו.
זאב ערבי צמא בנגב הדרומי. צילום: שלמה וולדמן
סדרת צילומים זו המוצגת בכתבה היא פרי שיתוף פעולה של נשיונל ג'יאוגרפיק בישראל והאגודה הישראלית לצילום טבע. האגודה נוסדה על מנת לקדם את צילום הטבע בישראל, לסייע בשימור המערכת האקולוגית בישראל, לתרום לחינוך לשמירת הטבע ולהעלות את המודעות לנושאים סביבתיים. בכל חודש ייבחר נושא חדש שיעמוד במרכז צילומיהם של חברי האגודה, והצילומים הנבחרים יוצגו באתר נשיונל ג'יאוגרפיק בישראל.
לעמוד הפייסבוק של האגודה
