בירטה קאופמן טיילה עם חבריה באזור הכפרי של אירלנד כאשר נתקלה לראשונה בנוודים האיריים. ליד השביל שבו צעדו היא ראתה לפתע ילדה רצה עם אחיה הקטן אל עבר מחנה בצד הדרך. כשראתה קאופמן את הקרוואנים ואת הסוסים היא מייד נזכרה במחנות הצוענים שראתה במקומות אחרים באירופה ובארץ מולדתה גרמניה. אולם האנשים הללו נראו שונים מצוענים, ועוררו את סקרנותה.
מי הם היו, תהתה, וכיצד תוכל להכיר את תרבותם?
"אנשים אמרו לי: לעולם לא תוכלי להיכנס אל תוך הקהילה הזאת – שכחי מזה", מספרת קאופמן בעודה נזכרת כיצד הגיבו חבריה האיריים כשסיפרה להם על תוכניותיה לצלם את הנוודים.
הנוודים האיריים הם קבוצה אתנית נבדלת שחיה באירלנד ובבריטניה במשך מאות שנים. מקורם אינו ברור לחלוטין, ונחקר רבות בשל היעדר תיעוד כתוב. ההיסטוריה והמסורת עוברות בעל פה בקהילה – דרך סיפורים, פולקלור, ושפה ייחודית בשם שלתה (Shelta).
חוקרים הציעו תיאוריות שונות למוצאם: חלקם רואים בהם צאצאים לקבוצות נוודיות שחיו באירלנד טרם הכיבוש האנגלי, ואילו אחרים סבורים שמדובר בצאצאי איכרים שגורשו מאדמותיהם במהלך כיבושי קרומוול במאה ה־17. מחקרים גנטיים שנערכו בשנים האחרונות אישרו שמדובר בקבוצת מיעוט אתני נפרדת, שהתפצלה מהאוכלוסייה האירית הכללית לפני כ־360 שנה.
בשנים האחרונות נקטה ממשלת אירלנד צעדים כדי לשכן את הנוודים בדיור ציבורי ולאכוף על ילדיהם את חוק חינוך חובה הנהוג במדינה. אך גם לאחר שהתיישבו בבתי קבע הנוודים מתמודדים עם אפליה מתמשכת מצד האוכלוסייה הכללית.
קאופמן מתארת את עולמם של הנוודים האיריים כעולם מקביל שבו תפקידי מגדר מושרשים עמוק בתרבות, וכן אורח חיים שהושתו עליו במרוצת השנים יותר ויותר מגבלות.
כדי להתערות בקהילת הנוודים האיריים ניסתה קאופמן בתחילה להיעזר בקבוצות זכויות אדם שעובדות עימם, אך ללא הועיל. או אז היא החליטה "לעשות זאת בדרך הקשה", היא מספרת. היא שמעה ממקומיים כי הנוודים האיריים נוהגים להתקבץ סביב כמה אתרי חנייה – אזורים מוקפים חומה בפאתי עיירות גדולות ובהן בתים וחניונים לקרוואנים – ובטיולה הבא לאירלנד היא פשוט הגיעה לשם.
היא נתקלה בכלבים נובחים, ואחד מהם אף נשך אותה. אישה צעירה ניגשה אליה, ודיברה איתה באנגלית עם מבטא כה כבד עד שקאופמן התקשתה להבין את דבריה. אולם קאופמן לא נרתעה מהמשוכות הללו, והחליטה לדבר עם האישה בגילוי לב.
"הייתי ממש כנה. אמרתי לה שאני מגיעה מגרמניה, והסברתי שאין לנו במדינה נוודים. אמרתי גם שלמדתי על קיומם רק לאחרונה ושאני מתעניינת באורחות החיים שלהם", היא מספרת.
"האישה הצעירה הופתעה לחלוטין, אבל לבסוף הזמינה אותי לכוס תה. ישבתי בקרוואן עם סבה. שאלתי אותם אם אני יכולה לחזור ולהתארח אצלם". קאופמן נזכרת שהם צחקקו למשמע השאלה, "כאילו כדי לומר, כן, בטח", היא אומרת.
כשחזרה לאירלנד כעבור מספר חודשים, היא הגיעה עם קרוואן משלה כדי לשהות בסמוך לקהילה הנוודית שתעמוד במוקד פרויקט הצילום שלה. "ידעתי שאני מסתכנת, אבל נתתי להם כמה תמונות שצילמתי בקרוואן של הסבא. הם אמרו, 'אוקיי. עכשיו את כאן. יש לנו את התמונות. תשתי כוס תה אחת ולאחר מכן לכי – אנחנו עסוקים'".
קאופמן, אישה וצלמת במקצועה, הייתה תופעה מוזרה בעיני הנוודים, הרגילים לתפקידים מגדריים מוגדרים: הגברים מטפלים בסוסים ובבהמות והנשים נשארות בבית עם המשפחה. בנות הקהילה מתחתנות בגיל צעיר לאחר שקיבלו את ברכת הוריהן, וגברים בדרך כלל לא מדברים עם נשים בפומבי.
אט אט רכשה קאופמן את אמונם של בני המשפחה, עד כדי כך שאחת מהנשים – אם צעירה שהצלמת הזרה התחבבה עליה בשל מאמציה להבין את שיחותיה עם חברותיה – החלה ללמד אותה שלתה – שפתם הלא כתובה של הנוודים.
"היא ניסתה ללמד אותי כיצד לומר לגברים שהם מתנהגים בגסות רוח", היא אומרת. "ואז האב התחיל גם כן ללמד אותי מה אני צריכה להגיד. הם ניסו לגרום לי להרגיש יותר בנוח". היכרותה של קאופמן עם שפת הנוודים, בה הם נוהגים לדבר רק לעיתים נדירות על יד זרים, הוכיחה לבני הקהילה שהיא 'אחת משלהם' ושאפשר לסמוך עליה.
הבנת השפה גם סייעה לקאופמן להבין טוב יותר את תרבותם. "בהתחלה השיחה שמנהלים בני הקהילה נשמעת ממש גסה", היא אומרת. "ואז הגיעה הנקודה שבה הבנתי שהם לא באמת קוראים לאף אחד בשמם. הם אומרים 'האישה שם', 'הגבר שם', 'הילד'", היא מסבירה.
קאופמן ביקרה את קהילת הנוודים מספר פעמים במהלך ארבע שנים, ובסופו של דבר גרה איתם. הגברים החלו להתרגל אליה ואפשרו לה לצלם אותם צדים וסוחרים בסוסים ביריד. היא הצליחה להשתלב ולצלם אותם כצופה לא פולשנית בחיי היום־יום שלהם. "החיים הללו מלאים בהרבה בטלה", היא אומרת ומוסיפה שככל שאירלנד הופכת פחות חקלאית, עבודתם המסורתית של הנוודים – סוחרי סוסים, פועלי חווה, פחחים ובדרנים – הופכת נדירה יותר.
"הדורות המבוגרים לא יודעים קרוא וכתוב", אומרת קאופמן, "אבל יש להם אינטליגנציה משלהם. מצד אחד הם מרגישים אבודים, כי כל מה שהם היו מורגלים בו כבר איננו, ומצד שני היה להם את החופש הזה – לחיות את חייהם בדרכם".
בשלב מסוים, היא מספרת, היא הפסיקה לצלם את בני הקהילה. "אחד הבנים שלא ממש אהב להצטלם אמר, 'אתם יודעים מה באמת מוזר עם בירטה עכשיו? היא כאן, והיא כבר לא באמת מצלמת'".
ואז היא ידעה שהפרויקט שלה נגמר.
