שומרי הלהבה

בשעת בוקר מוקדמת בדצמבר האחרון, בבית הארחה בעיירת החוף הקטנה אודוודה (Udvada) שבהודו, קמה אַרְיסָה בומלה ממיטתה, מיטה נוקשה שאינה דומה למיטתה הרכה בביתה שבפונה (Pune), המרוחקת שבע שעות נסיעה משם. היא התלבשה והברישה את שיניה, מקפידה לצחצח היטב סביב שתי שיניה הקדמיות החסרות בעודה משננת בדממה את פסוקי כתבי הקודש, כפי שעשתה במשך חודשים. אריה בת השבע, הבכורה משני ילדים, עומדת להצטרף אל משפחתה  כחסידה של אחת הדתות העתיקות ביותר בעולם.

השמש עלתה חמה ומעורפלת בשעה שאריה, בני משפחתה וחבריה הלכו לאורך דרך העפר אל אירנשאה אטאש בהראם (Atash Iranshah Bahram). זהו מתחם גדול שסביבו חומות גבוהות ובתוכו מקדש בנוי אבנים לבנות ועץ. לצידי שער הכניסה ניצבים שני פסלים עצומים של שוורים מכונפים בעלי פני אדם, ומופקד עליו משגיח שמוודא כי רק  מי שטהור דיו מבחינה טקסית ייכנס לאחד המקומות הקדושים ביותר בהודו כולה.

על פי המסורת, אבותיה הזורואסטרים של אריה הגיעו אל חוף גוג'אראט (Gujarat) לפני 1,300 שנים כדי למצוא מקלט מרדיפות הדת של המוסלמים הערבים הפולשים. שם בגוג'אראט, לחופי הים הערבי, הם החיו את האמונות והטקסים של דתם, לרבות אש שמקורה ב־16 סוגי אש שונים, שהוצתה מכל דבר — מתנור נפחים ועד ברק. האש הזאת בוערת ברציפות מאז 721 לספירה ועד היום, בהשגחתם הקפדנית של כוהני דת עוטי רעלה לבנה המכונים 'מֹובֵּדים'. ואולם עדת המאמינים של הקהילה הולכת ומידלדלת.

בתוך מתחם המקדש טבלה אריה במים קדושים, לגמה שלוש לגימות משתן מטוהר של שור, קיבלה מערכת חדשה של בגדים לבנים והצטרפה אל כוהני הדת. כעת התאספו הכוהנים סביב אש בוערת בתוך כד כסף. המתפללים התרוממו ממקומם ונשאו תפילה באָוֶוסְטית עתיקה, שפה שהייתה בשימוש יומיומי עד לפני 3,500 שנים. "פרווראנה מזדייסנו זרתושטריש וי־דוו אהורה־טקשו", דקלמה אריה: "אני מצהירה שאני סוגדת לבורא אהורה מזדה כחסידה של הדת שהתגלתה לנביא זרתוסטרא".

אריה ומשפחתה נמנות עם מספר קטן ומצטמצם של מאמינים אדוקים בדת הזורואסטרית. הם חיים בפינת העולם שבה הופיעה הדת לראשונה, ושממנה התפשטה. פחות מ־100,000 מאמינים זורואסטרים נותרו בקצות האימפריה הפרסית לשעבר וכן באיראן, הודו ופקיסטן. אבל במאה הקודמת הרחיקה הדת ממקורותיה אל מחוזות כמו לוס אנג'לס, מקסיקו סיטי וסטוקהולם, והביאה ליצירת קהילות מתקדמות חדשות שבהן כל מי שנוהג על פי האמונות של הנביא הקדום זרתוסטרא יכול להיחשב זורואסטרי.

רבים בעולם רואים בזורואסטריות משהו קדום, ואולי מעט אקזוטי, אבל האמונות המונחות ביסודה של דת זו משותפות בבסיסן לאנשים בכל מקום: הטוב נגד הרע, תחיית המתים והעולם הבא. הדת מושתתת על עקרונות הליבה הומאטה, הוחטה, ורשטה: "מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים".

על פי המסורת, זרתוסטרא היה כוהן שהתפכח מהדת הפוליתאיסטית הקדומה, ולאחר שטבל בנהר, חווה התגלות מאהורה מזדה, הישות העליונה. לא ידוע בבירור היכן ומתי חי זרתוסטרא; חוקרים רבים מוצאים רמזים בכתבי הקודש הזורואסטריים, האווסטה, שלפיהם הוא חי אי שם במרכז אסיה, כנראה באזור אפגניסטן או טג'יקיסטן של היום, בסביבות 1700־1000 לפני הספירה. הם סבורים כי תחילה הנהיג רק חסיד אחד, את בן דודו. במאה השישית לפני הספירה נקשרה הזורואסטריות לאימפריה הפרסית האחמנית, אחת ממעצמות העל הגדולות והעתיקות ביותר בעולם דאז. משם התפשטו בסופו של דבר האמונות הזורואסטריות אל ערי המסחר המפוארות של דרך המשי במערב סין, ולמקדשים זעירים בהרי הבלקן.

אמונה הזורואסטרית בישות עליונה יחידה ובטוב נגד הרע השפיעה עמוקות על הדתות האברהמיות — היהדות, הנצרות והאסלאם. כורש הגדול, המייסד של האימפריה הפרסית האחמנית, שחרר את היהודים מעול שביים בבבל בשנת 539 לפני הספירה והחזיר אותם לירושלים, שם בנו מחדש את בית המקדש. לדעת מלומדים רבים, החשיפה של היהודים לזורואסטריות בבבל ובפרס סייעה לגבש את היסודות הבסיסיים של הדת היהודית, לרבות המושגים 'העולם הבא' ו'יום הדין'. היוונים הקדמונים ציינו את התבונה של החכמים הזורואסטרים, והמלומדים סוברים כי שלושת החכמים המוזכרים בברית החדשה הם כוהנים זורואסטרים. הם גם מציינים את הדמיון בנוהג של הזורואסטרים והמוסלמים להתפלל חמש פעמים ביום, ובמנהג ההיטהרות הטקסית שמתלווה לתפילות הללו.

האל הזורואסטרי אינו נושא ונותן או מעניש, והמושג חטא קדמון שדורש הכאה על החטא אינו קיים בדת זו. במקום זה, האל הזורואסטרי דומה יותר לכוח המשיכה; הוא אדיש באופן כללי לרווחת הזורואסטרים היומיומית; תפקידו של המאמין להילחם למען אשא (אמת, צדק וסדר) ונגד דרוז' (זוהמה, שקרים וכאוס). לאחר המוות נשמת המאמין, הקרויה אּורוָון, מתאחדת מחדש עם הרוח  המנחה שלו, הפְרוָושי, וממשיכה לחיות בעולם של צליל או טוהר. לאחר מכן מגיע המאבק הסופי שבו  הטוב מנצח את הרוע, וכולם קמים לתחייה כדי לחיות בעולם מושלם החופשי ממלחמות, מרעב ומתשוקות ארציות.

תורתו של זרתוסטרא יצרה במובן מסוים את המסגרת למושגים טוב ורע, המצויים באמונות המונותאיסטיות, אומר ג'משיד צ'וקסי, פרופסור ללימודים אירו־מרכז אסייתיים באוניברסיטת אינדיאנה. "מתחילים עם דיון על הטוב נגד הרע, על כך שלבני האדם יש תפקיד נוסף ושעליהם לא רק לצעוד בדרך החיים. הגמול נמצא בקצה האחר. כשהכול יהפוך לטוב הרע יובס".

למי שאינם זורואסטרים, כמוני, הנגישות לקהילה מוגבלת. חוקי הטהרה הקפדניים אוסרים על זרים להיכנס למתחם המקדש אירנשאה ולמקדשי האש האחרים הקטנים יותר באודוודה. בבוקר של טקס החניכה של אריה עצרה זארין בארדה את הקטנוע הלבן שלה מחוץ למקדש אש אחר. בתה, כבת גילה של אריה, ישבה בסירת הקטנוע. בארדה, לבושה כולה בלבן, דחתה בחיוך מתנצל את ידי המיוזעת המושטת ללחיצה. "אילו לחצתי את ידך הייתי חייבת לשטוף את ראשי שוב לפני שאכנס למקדש", הסבירה והצביעה על המטפחת הלבנה הקשורה סביב שערה.

בארדה, מהנדסת לשעבר ממשפחה זורואסטרית בקנדה שעברה להודו, היא כיום מאמנת לרווחת נשים. מאחר שנישאה לכוהן דת במקדש אירנשאה, עליה לקיים את חובות הטהרה הקפדניות ביותר.  בזמן המחזור החודשי, לדוגמה, היא עוזבת את ביתה ועוברת לדירה אחרת בעיירה, עם מערכות נפרדות של בגדים וכלים, "ככה קל יותר". מתפללים נוספים לבושים בבגדים לבנים התקרבו למקדש, ובתה של בארדה משכה בשרוול אימה בחוסר סבלנות. הגיע הזמן להיכנס.

הזורואסטרים ההודים — המכונים פארסים — טוענים שהם משגיחי הדת האמיתיים. ברפובליקה האסלאמית של איראן, המרכז הקודם של האימפריה הפרסית, הזורואסטרים נרדפו ונאלצו לקיים רבים ממנהגיהם במחתרת. נטען כי בשיאה מנתה הזורואסטריות מיליוני מאמינים; כיום נותרו באיראן אולי 15,000־25,000 מאמינים. הפארסים בהודו מונים בערך 50,000 נפשות, והם מרוכזים בעיקר סביב מומבאי ומדינת גוג'אראט, ופחות מאלף נוספים חיים בפקיסטן השכנה. הפארסים האדוקים ביותר מחשיבים לפארסים אמיתיים רק ילדים לשני הורים זורואסטרים, ואינם רואים בעין יפה נישואי תערובת. המגבלות האלה, בשילוב שיעור ילודה פוחת, הובילו לצמצום מהיר של האוכלוסייה הפארסית.

רמיאר קרנג'יה הוא המנהל של סמינר־פנימייה פארסי במובלעת הירוקה דדאר (Dadar) שבמרכז מומבאי. בסמינר עוברים הבנים של אנשי דת פארסים הכשרה נמרצת בספרות ובטקסים דתיים, לצד שיעורים במתמטיקה ובגיאוגרפיה. קרנג'יה, גבר רזה ורך דיבור, למד באותה פנימייה כילד לפני 50 שנים, שינן את כתבי הקודש ועבר את טקסי הטיהור המפרכים הנדרשים ממובדים עתידיים, ובהם 25 ימי בידוד בתוך מקדש אש, שבהם נאסר על בנים בגיל טרום ההתבגרות לגעת בכל דבר או בכל אחד, ולאכול בין הזריחה לשקיעה.

בכתבי הקודש הראשיים, האווסטה, יש 17 גאתוֹת, מזמורים שנמסרו מאהורה מזדה לנביאו זרתוסטרא. החלק העתיק ביותר של האווסטה, הכולל את הגאתות, כתוב באווסטית עתיקה, שפה שסבורים כי דיברו בה במרכז אסיה בתקופת הברונזה לפני כ־3,500 שנים. הוֶונְדידאד הוא ברובו סיכום של כללי הטהרה הדתיים והחברתיים, וסבורים כי הוא אחד מ־21 הספרים שהרכיבו את קובץ הכתבים הזורואסטרי המקורי. הוונדידאד הוא היחיד ששרד בשלמותו ללא פגע בביזה של האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול, 'אלכסנדר המקולל' כפי שכונה באזורים אלה בשנת 330 לפני הספירה. לדברי קרנג'יה,  אולי עשרה אחוזים מכתבי הקודש הזורואסטריים בשפה האווסטית שרדו עד היום.

קהילות זורואסטריות רואות במובדים שלה מנהיגים. על פי המסורת הפארסית, רק בנים של מובדים יכולים להיות מובדים. לכוהני הדת האלו מותר להרוויח רק 50,000 רופיות בשנה, הסביר קרנג'יה, כ־2,200 שקלים — סכום זעום אפילו במושגים של האזורים העניים ביותר בהודו —  ואין להם ביטוח רפואי או פנסיה. זו הסיבה שרוב המובדים משרתים את הקהילה במשרה חלקית ומשתלבים גם במקצועות אחרים.

לפני זמן לא רב למדו יותר משני תריסרי תלמידים בסמינר בדדאר. "כרגע יש לנו רק 14 פרחי כהונה", אומר קרנג'יה בצער. בסמינר הפארסי השני אין כלל תלמידים זה כמעט עשור. מספר המועמדים הנמוך לסמינר משקף את הילודה הנמוכה בקהילות הפארסיות. מנהיגי דת וחוקרים מסבירים שגברים ונשים פארסים נוטים להינשא, אם בכלל, בגיל מבוגר יותר מאשר בדורות הקודמים, ומביאים לעולם פחות ילדים מבעבר. מעריכים שעל כל פארסי שנולד בקהילה, ארבעה אחרים הולכים לעולמם. ב־2013 הושקה תוכנית בשם ג'יו פארסי בחסות חלקית של ממשלת הודו, בניסיון להגדיל את המשפחות הפארסיות באמצעות תמריצים פיננסיים, ייעוץ, טיפולי פוריות והסברה.

רוהינטון נרימן, כוהן דת ושופט לשעבר בבית המשפט העליון ההודי, מודה שהדעה הקדומה נגד נישואי תערובת תביא לחורבנם של הפארסים. "צפון אמריקה הוא המקום היחיד כיום שמקבלים בו את שני בני הזוג וגם את הילדים [מנישואי תערובת]", הוא אומר, "ואני בטוח שהזורואסטרים ישגשגו שם".

מחסן הגביעים של בהנם מאבדיאן שוכן בפארק תעשייתי צנוע בגלנדייל (Glendale), קליפורניה. בתוך המחסן גודשים את המדפים גביעי ברונזה, זכוכית ואבץ בוהקים, שמיועדים למנהלי תאגידים,  אתלטים מקצוענים וסיינטולוגים. אבדיאן הוא מהנדס בניין שעזב את איראן ביום שבו פלשה אליה עיראק ב־1980, ובסופו של דבר התחתן עם "אישה מוסלמית בכנסייה קתולית בעיר ניו יורק", כך לדבריו. כיום הוא נאמן של המרכז הזורואסטרי בקליפורניה, ומפיץ ספרי דת נאורים  לאחיו בצפון אמריקה. פרט לספרים, אבדיאן גאה במיוחד בעבודתו האחרונה — פסל ברונזה של כורש הגדול שגובהו שלושה מטרים.

הצטרפתי לאבדיאן ולידידו ארמן אריאן לארוחת צוהריים במסעדה פרסית פופולרית הסמוכה למחסן הגביעים. בתוך המסעדה נשאו המלצרים צלחות עם פיתות ובשרים בגריל,  ותמרנו בין השולחנות המלאים במשפחות לבושות בבגדי חג. זה היה סוף השבוע של הנֹורּוז, ראש השנה הזורואסטרי שתחילתו ביום השוויון האביבי במרץ.

אין לדעת עד כמה כורש הגדול דבק באמונות של זרתוסטרא, אך זורואסטרים מודרניים מצביעים בגאווה על כך שהוא שיקם מקדשים של דתות רבות בחסותה של אחת ממעצמות העל העולמיות הראשונות, ושניתן לראות בה את האימפריה מרובת הדתות הראשונה. "זה הוביל להכרזה הראשונה בעולם על זכויות האדם", אומר אריאן, מעצב אופנה ובעלים של חנות בגדי גברים בקלרמונט (Claremont) הסמוכה.

אריאן, אף הוא יליד איראן, למד בפנימייה באוסטריה בעת שהאייטולה חומייני תפס את השלטון באיראן בתחילת 1979. בתחילה מצא את עצמו בלי בית ועבד כנהג משאית במשך שנה, ולאחר מכן התחיל את חייו מחדש בלוס אנג'לס כשליח פיצה.

הקהילות הזורואסטריות הראשונות הופיעו בצפון אמריקה בשנות החמישים של המאה הקודמת, לאחר העצמאות והחלוקה של הודו ופקיסטן, אך הן חוו גידול מהיר ביותר במהלך שנות השבעים והשמונים של אותה מאה. גידול זה נבע הן מאזרחים איראנים שנמלטו מהמהפכה ב־1979 ומהמלחמה שהתחוללה לאחריה עם עיראק, והן מההגירה הכלכלית של זורואסטרים מדרום אסיה. כיום זוהי קהילה יציבה שמספר מאמיניה אינו פוחת, הואיל והיא משוחררת מעול המגבלות האתניות־דתיות, מציין פרופסור צ'וקסי. למשפחות יש יותר ילדים וצעירים, ונישואי התערובת שגורים יותר. "הפרספקטיבה היא ברובה של קהילה צעירה יותר שרואה לפניה אפשרויות", הוא אומר.

הפדרציה של האגודות הזורואסטריות בצפון אמריקה (FEZANA) נוסדה ב־1987 כמעין איגוד גג לשני תריסרי קבוצות זורואסטריות ברחבי קנדה וארצות הברית. אריאן ממלא תפקיד במספר ארגונים זורואסטריים בקליפורניה ובמקומות אחרים, ומסייע לנהל קבוצת פייסבוק למומרים. קבוצה זו היא אחת מתוך קהילות זורואסטריות רבות שפורחות ברשת האינטרנט, בהן גרייט ריטרן (Great Return) מנורווגיה שמקיימת טקסי חניכה זורואסטריים ברחבי העולם. צעירים זורואסטרים נוטים לקיים  מפגשים באמצעות היישומונים וואטסאפ ואינסטגרם, מספר ארזן סאם וואדיה, אדריכל מניו יורק והנשיא הנוכחי של FEZANA, שגם מנהל את הארגון 'בחזרה לשורשים' (Return to Roots) שמקשר בין בוגרים זורואסטרים צעירים בגולה לבין קהילות אבותיהם בהודו.

כיום חיים בצפון אמריקה יותר מ־25,000 זורואסטרים. אך קשה לומר באיזו מהירות גדלה אוכלוסייתם וכמה עוד ישנם, שכן  זורואסטרים איראנים שיש להם קשרים עם איראן אינם רוצים בהכרח להיספר, מסביר וואדיה. "הם אומרים לרוב 'הינה דמי החבר שלי, אל תיקחו את מספר הטלפון שלי, אל תיקחו את כתובת הדוא״ל שלי'. הם עדיין חשים פחד כלשהו מהאח הגדול".

בה בעת, זורואסטרים הודים שהגיעו לאחרונה לצפון אמריקה וצאצאיהם מהדור השני והשלישי, נמנעים מלהצטרף לקהילות הזורואסטריות המקומיות מחשש להשפעה המאיימת של הקיצוניות הדתית הפארסית. "הם נוהגים לומר: אבל נישאתי להינדואית, התחתנתי עם בחור אמריקני, אז לא ירשו לי", אומר וואדיה, "ואני משיב להם: מי אמר לכם כך? מרשים לכולם, גם למי שאינם זורואסטרים, להיכנס לאתר האש שלנו ולהתפלל. איננו נוהגים לפי אותם סטנדרטים וכללים שנהוגים בהודו".

כמי שגדל בבית חילוני להורים מוסלמים, אריאן מכנה את עצמו זורואסטרי מבחירה. הוא מוצא נחמה בדגש המושם בדת על רצון חופשי ואחריות אישית. "אנחנו אוחזים בהגה ועלינו לקחת שליטה. אנחנו יכולים לעשות את העולם הזה לטוב יותר בלי שנצטרך לחכות להופעתו של מושיע", הוא מספר. "בדתות רבות ממתינים למושיע שיבוא ויפתור  את כל הבעיות. שוכחים שאנחנו צריכים לעשות את המהלך. קיבלנו שכל וידע", הוא מוסיף, "ואחריותנו להשתמש בהם לדברים טובים".

מבחינת מאמינים נאורים כמו אריאן, הזורואסטריות פתוחה לכולם בלי עול המגבלות והטקסים שהושתו על הדת בכתבים המאוחרים. המוקד של הדת נסמך על הגאתות, המזמורים המשקפים את השיחות בין הנביא זרתוסטרא לבין הישות העליונה, אהורה מזדה, ואין בהן פקודות. התפילה הזורואסטרית היא בעיקרה סדרה של מדיטציות שנועדו לגרום לחשיבה ולהתמקדות במטרה כדי להגשימה. "איך מכנים זאת דור ה–Y"? שואל אריאן, "מחשבה יוצרת מציאות?"

מומבאי היא עיר ענקית שגדלה עוד ועוד. יש בה יותר מ־20 מיליוני תושבים המתחרים על מקום מגורים בבנייני דירות גבוהים מאי פעם. מלאבר היל (Hill Malabar) היא אחת השכונות היקרות ביותר בעיר, והיער דונג'רוואדי (Doongerwadi), 220 דונמים של שלווה ירוקה הנפרשים ליד השכונה, הוא המקום שבו הניחו הפארסים  את גופות מתיהם במשך מאות בשנים כדי שעופות דורסים יכלו אותן. גם היום היער הוא מקום של הפוגה במרכז הכאוס. "אלה הריאות של מומבאי", אומרת רשני פרדיוואלה ומחווה בידה לעבר עצי הפיקוס הגבוהים ועצי המנגו שמסביבנו. פרדיוואלה היא פארסית, והיא המייסדת של המרכז ההודי למחקר וחינוך סביבתי. בקרבת העצים האלה היא גדלה כזורואסטרית דתייה.

לפי כתבי הקודש של הזורואסטרים, יש לנקוט זהירות ולהימנע מלטמא את המים, האדמה והאש. אחת הדרכים שבהן עשו זאת המאמינים במשך אלפי שנים הייתה באמצעות הנחת מתיהם על פסגות הרים ובדאקמות, מגדלי שתיקה, שם אכלו את בשר הגוויות אוכלי נבלות. הפארסים החלו לבנות את מגדלי השתיקה שלהם לפני 300 שנים בדונג'רוואדי, במה שהיו אז הפרוורים של מומבאי, אך כיום מאפילים על חמשת המגדלים המעגליים הללו בתי דירות עצומים. את מתחם דונג'רוואדי מקיפה חומת אבן, והגישה לשם אפשרית בכביש יחידי המסתיים בפסגת הגבעה, עליה פזורים בניינים נמוכים אחדים.

אנשים שאינם זורואסטרים המשתתפים בקבורות בדונג'רוואדי מורשים להיות רק בשני ביתני אורחים תחת כיפת השמיים, ונאסר עליהם ללכת לכל מקום הסמוך למגדלים. אפילו על פארסים נאסר לחקור את היער ולפגוע בטהרת האדמה שמחוץ לשבילים המובילים אל המגדלים. אבל פרדיוואלה שכנעה את מועצת הקהילה המנהלת את היער להרשות לה לחקור חלקה בשטח של 20 דונמים. מאז היא חידשה חלקים מהיער עם יותר מ־12,000 שתילים של מעל ל־50 מיני עצים מקומיים.

המרחב הירוק והדומם של דונג'רוואדי, המוקף בשטחה העצום של מומבאי המודרנית, הוא תזכורת מתמשכת למצעד האינסופי לעבר הקדמה ולתוצאותיה הנלוות, שעלולות לשנות גם את העתיקה שבדתות. העופות הדורסים המקומיים שהזורואסטרים הסתמכו עליהם לכלות את מתיהם נעלמו מהיער זה מכבר, לאחר שהורעלו בשוגג מתרופה ששימשה לטיפול בבקר בשנות התשעים של המאה הקודמת. משגיחי היער מסתמכים כיום על מחזירי אור סולאריים שממקדים את קרני השמש אל המתים כדי להחיש את התפרקות הגופות ולהפחית את תלונות השכנים.

פרדיוואלה ואני התיישבנו על ספסלי עץ כבדים בביתן האורחים בן מאה השנים בדונג'רוואדי. הביתן שופץ לאחרונה על ידי משפחתה, ואימה, היא ציינה בשקט, מתה זמן קצר לפני השלמתו ולא זכתה לראות כיצד השתנה. "ראי את הזכוכית הצבעונית", אמרה בעודה מצביעה על לוח צבעוני שבו תיאור של מובדים המתפללים מעל אש קדושה לצד כלב. על פי האמונה, הכלב הוא חבר רוחני נאמן של הזורואסטרים, והוא עוזר להנחות את נשמת האדם מהחיים האלה לעולם הבא.

במשך יותר מ־3,000 שנים שיננו מאמינים זורואסטרים וחזרו על תפילת האשם ווֹהּו, אחת התפילות החשובות ביותר בדת זו. הינה אחד מתרגומיה:

הצדק הוא הטוב ביותר והוא האושר. האושר הוא נחלתו של האדם המוסרי, למען הצדק הטוב ביותר.

בעשורים הכאוטיים הראשונים של המאה ה־21,  כשמסדרים עתיקים קורסים ונהיה קשה יותר ויותר להבחין בין אמת (אשא) לשקר (דרוז'), המאמינים מוצאים נחמה בתפילה זו, הן בפשטות המסר שלה הן באתגר שהיא מציבה. זה האתגר שהזורואסטרים שאפו לעמוד בו במשך אלפי שנים, מהמנהיגים הרוחניים של אימפריה ושומרי האש בת מאות השנים, ועד לדורות המודרניים שמנסים להניע את העולם לעבר סדר מושלם יותר.

עורבים ענקיים התעופפו בין העצים הנישאים של יער דונג'רוואדי ומילאו את האוויר בצרחותיהם הבלתי פוסקות. לפתע הגיחו מבניין סמוך שני מובדים עוטים רעלה מוליכים כלב קשור ברצועה.  בעקבותיהם הובלה גופה של פארסי שמת לאחרונה, עטופה בתכריכים לבנים ונישאת מעל אלונקה ממתכת. "קומי", לחשה פרדיוואלה. תהלוכת ההלוויה חלפה על פנינו ועלתה על הגבעה לעבר מגדל שתיקה. קומץ כלבים שרבצו בצל קמו ממקומם וצעדו מאחורי התהלוכה. לאחר מכן נעלמו כולם בתוך היער ונבלעו באור הזהוב של שעות אחר הצוהריים.