פורסם בגיליון יולי 2023 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
דמיינו רגע את הסצנה הבאה: אתם משנרקלים להנאתכם במי הטורקיז של חוף אכזיב, בין להקות של סלפיות צהובות פס ושפע של דקרים, קרני ים זהובות מאירות צב ים ירוק ששוחה מתחתיכם, ובקרקעית אתם מבחינים בגיטרן שמתחפר בחול. אתם שוחים לעבר מצוק הכורכר כשלפתע אתם מבחינים בצללית גדולה. כשהיא מתקרבת, אתם מבינים מיד — זה כלב ים! הוא חולף ממש לידכם. אתם צופים בו מהופנטים בזמן שהוא מתגלגל, צולל מטה ואז מתרחק בשחייה מהירה.
זו אומנם לא הפעם הראשונה שאתם רואים פרט מלהקת כלבי הים שהתיישבה בראש הנקרה, אך לבכם עדיין פועם בהתרגשות, וחיוך גדול של אושר מתפשט על פניכם. כשאתם יוצאים מהמים, עדיין מחויכים ונרגשים עד הגג, אתם נזכרים איך רק לפני כמה שנים כלבת הים יוליה, שהחליטה לנוח בחוף ביפו, שיגעה מדינה שלמה. והנה, עכשיו, צלילה עם יונקי הים האלה הפכה לדבר שבשגרה.
הסצנה הזאת, שכרגע נראית אולי אוטופית למדי, היא בדיוק החזון שעמד בפני אנשי עמותת דלפיס — למען היונקים הימיים בישראל, כשהחלו את מסעם למען החזרת כלבי הים הנזיריים הים־תיכוניים לאזורנו — מסע שהגיע לשיאו כשיוליה הגיעה במפתיע לחופי יפו בצהרי יום שישי של ה־12 במאי השנה.
כלבת הים הקשישה הזאת, שהפכה מהר מאוד לאטרקציה לאומית, נכנסה ללבם של הישראלים — אך גם לדפי ההיסטוריה של הטבע הימי בישראל. זהו התיעוד הראשון של כלב ים נזירי ים־תיכוני בישראל שעולה על החוף הפתוח ואף נח בו במשך ימים ארוכים.
אלפי אנשים פקדו את אתר המרבץ שלה בחוף כדי לחזות בפלא, והתרגשו מכל התעטשות, שינוי תנוחה או התגרדות. אבל עבור אנשי דלפיס, זאת הייתה התגשמות פנטזיה של ממש. יוליה הייתה הפרט הנכון בזמן הנכון — פרזנטורית מושלמת לפרויקט החזרת כלב הים הנזירי הים־תיכוני לחופי ישראל.
”ההגעה של יוליה הייתה אירוע מאוד מרגש", אומר ד"ר אביעד שיינין, ממייסדי עמותת דלפיס, מנהל מרכז הדולפין והים של העמותה, ומנהל תחום טורפי־על בתחנת מוריס קאהן לחקר הים של אוניברסיטת חיפה. שיינין שלפני כשנתיים נבחר על ידי נשיונל ג׳יאוגרפיק כחוקר מבטיח בזכות תרומתו בשדה המחקרי וגילוייו הייחודים באגן הים התיכון, מספר כי רק כחודשיים לפני כן השיקה עמותת דלפיס את פרויקט ”מחזירים את כלב הים לישראל", באירוע חגיגי שבו הציג יחד עם ד"ר מיה אלסר מדלפיס, המובילה את מחקר כלבי הים בישראל, את דוח סקר בתי הגידול של כלבי הים בישראל, שנערך ב־2015 במטרה לבחון את היתכנות הפרויקט.
”הכל קרה במהירות. במרץ השקנו את הפרויקט ובמאי קיבלנו את יוליה", אומר שיינין, שהיה בעצם הראשון שהעז לחשוב על רעיון ההחזרה מרחיק הלכת.
כלב הים הנזירי הים־תיכוני (Monachus monachus) הוא מין אנדמי לים התיכון, היחידי שיכול לחיות במים חמים, באקלים טרופי וסוב־טרופי. המין ידוע כאחד מ־12 היונקים הנדירים בעולם, והוא מוגדר מין מוגן שאסור בציד. זהו אחד משני המינים שנותרו של כלבי ים נזיריים. השני הוא כלב ים נזירי הוואי, ושניהם נמצאים בסכנת הכחדה. מין שלישי, כלב הים הנזירי הקריבי, נכחד כבר בשנות החמישים של המאה שעברה.
”כלבי ים הם טורפי־על בסביבה חופית ויש להם חשיבות גדולה בשמירה על מערכת אקולוגית בריאה, גם כשמדובר בבודדים", מסביר שיינין. מעבר לזה שכלבי הים צדים את החולים והפצועים ואת אלה שפחות מותאמים לסביבה שלהם — יש להם השפעה מעצם נוכחותם על טורפי ביניים. הם מאזנים את המערכת החופית ושומרים על בריאותה".
במשך מאות שנים כלבי הים הנזיריים הים־תיכוניים, שהיו נפוצים בעבר בים השחור, הים התיכון וחופי צפון אפריקה, ניצודו להפקת שמן, למטרת מאכל ולשימוש בעורם ובפרוותם. כציידים מיומנים הם התחרו בדייגים על השלל והסבו נזקים לציוד הדיג, ולכן הדייגים נהגו לצוד אותם ללא רחם. כיום אומנם כלבי הים הנזיריים הם מין מוגן בכל העולם, אך לכידה בלתי מכוונת היא עדיין אחד האיומים העיקריים על אוכלוסייתם. הידלדלות מקורות המזון בים התיכון היא סיבה נוספת, ולכך יש להוסיף גם את הבעיה של צמצום בבתי גידול המתאימים להם, בעיה שהגעתה של יוליה המחישה היטב.
לדברי ד"ר מיה אלסר, עד לפני כ־200 שנים עדיין חיו להקות של כלבי ים נזיריים בכל החופים בים התיכון ומעט בחוף הצפוני־מערבי של האוקיינוס האטלנטי. במסגרת עבודת המחקר שביצעה, היא מצאה תיעוד היסטורי של פרטים בודדים בחופי ראש הנקרה ואזור דור־הבונים החל מסוף שנות העשרים ועד סוף שנות השישים של המאה הקודמת. באזור דור־הבונים אף נצפתה נקבה עם גור. אולם התמונה השתנתה במעט כשיוליה נכנסה לחיינו.
”כשיוליה הופיעה", מספרת אלסר, "התחילו להגיע אליי עדויות של אנשים שראו כלב ים מאוחר יותר מ־1968, כמו מישהו שסיפר שראה כלב ים בקיסריה בתחילת שנות השבעים, מה שהתיישב עם עדותה של תושבת ראש הנקרה שסיפרה על דיווח של תיירים באתר באותה תקופה ששמעו נביחות של כלב ים״. אחת המתנדבות של דלפיס, דנה ריינינגר, שאוספת דיווחים מהתקשורת והרשת החברתית הלבנונית, מצאה לדברי אלסר כתבה שעוסקת בכלבי הים ומתארת כי בתחילת שנות השבעים היו עשרה כלבי ים באזור צפון ביירות.
אולם מצבו של כלב הים באזור הלך והחמיר. ב־2006 אוכלוסיית כלב הים הנזירי הים־תיכוני מנתה כ־400–450 פרטים בשני אזורי מחיה עיקריים — באזור מאוריטניה שבאוקיינוס האטלנטי, ובמרחב שבין יוון, טורקיה וקפריסין. לדברי אלסר, לאור מצבה החמור של האוכלוסייה וקצב הריבוי האיטי של יונק זה, מודל שפורסם באותו זמן חזה סיכויי הכחדה גבוהים מ־50 אחוזים תוך שלושה עשורים.
אולם בדלפיס מציינים את שנת 2010 כשנה שבה נרשמה נקודת מפנה. עלייה במספרי כלבי הים הנזיריים בטורקיה וביוון נתנה אותותיה, ודיווחים רבים על תצפיות החלו לזרום מלבנון, סוריה, מצרים, לוב — וגם אצלנו. ”זאת תופעה שנקראת ’זליגה׳. כאשר הצפיפות הולכת וגדלה בבית גידול מסוים תמיד יהיו פרטים שיתחילו לחפש אחר מקומות עם פחות תחרות על המזון ועל בתי הגידול", אומרת אלסר. לדבריה, מאז תועדו קרוב למאה תצפיות בארץ. ”היום אנחנו יודעים שהגיעו ארבעה כלבי ים שונים, אחת מהם, המוכרת בתקשורת בשם מאיה, הגיעה חמש פעמים, אבל אף אחד מהם לא נשאר יותר מכמה ימים בגלל היעדר מקומות מתאימים למנוחה".
לאור הזליגה לאזור המזרחי של הים התיכון, עמותת דלפיס הצטרפה ב־2021 לפרויקט שימור אזורי בינלאומי של כלב הים הנזירי הים־תיכוני במזרח הים התיכון שמוביל ארגון IUCN, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע. בפרויקט חברים חוקרים מיוון, קפריסין, טורקיה וספרד.
לדברי ד"ר לואיג׳י בונדונה מאוניברסיטת ונציה, איטליה, שחוקר את כלבי הים באזור הים האדריאטי וביוון, ומשמש נשיא מועצת המנהלים של ארגון ארכיפלגוס לשמירת הים, אוכלוסיית כלבי הים הנזיריים הים־תיכוניים בעולם אינה עולה על 800 פרטים כיום, ואין הרבה מומחים למין הזה. ”לכן, העברת מידע חשובה כדי לדעת כיצד בסופו של דבר להתערב כדי להגן מקומית על המין", הוא אומר. ואכן, שיתוף הפעולה האזורי הוכיח את עצמו היטב כשיוליה הגיעה לארץ. בזכותו, יוליה זוהתה כטורה (Tugra) שהגיעה מחופי טורקיה, והמידע החיוני על התנהגותה וההיסטוריה שלה סייעו במידה ניכרת בקבלת ההחלטות כיצד לפעול בזמן שהותה בישראל.
אם בתחילה חוקרי דלפיס היו מודאגים מהעובדה שיוליה שוכבת על חוף פתוח ולא במערה וישנה במשך ימים ארוכים, הרי שהחוקרים הטורקיים הרגיעו כי היא ידועה בהתנהגותה החריגה, וכי אין סכנה לשלומה.
יתרה מזאת, אומר בונדונה, ”גבולות לאומיים אינם מגבילים יונקים ימיים. לכן, בית הגידול והתנועות שלהם יכולים לכלול כמה מדינות. הגבלת השימור לגישה לאומית עלולה להגביל את יעילותו. אם אין תוכנית שימור במדינה מסוימת, כשבעלי החיים האלה עוברים אצלה הם עלולים להיחשף לסיכון הישרדותי, ובסופו של דבר למנוע את השיקום הכללי. לכן, יש להרחיב השימור באגן הים התיכון, כך שיכלול לפחות את חופי דרום טורקיה, צפון ודרום קפריסין, סוריה, לבנון וישראל".
בסך הכל, אומרת אלסר, ישראל יכולה להיות מקום בטוח עבור כלבי ים. ”בישראל יש חוף של 200 קילומטרים, כשהדיג יחסית מווסת, יש תקנות דיג שנאכפות היטב על ידי רשות הטבע והגנים, יש שש שמורות ימיות מוכרזות ועוד ארבע שמצויות בתהליך הכרזה. אך הגורם המגביל העיקרי אצלנו כיום הוא זמינות בתי הגידול, ובעיקר מערות חופיות, המתאימות למנוחה ולהמלטה. המקרה של יוליה, שפעמים רבות ניסתה למצוא מקום מנוחה ונאלצה לשוב לים, בעצם המחיש עד כמה יש צורך בהקמת מחסות שכאלה לאורך החוף", אומרת אלסר.
כבר בשנת 2022 הושלם סקר בתי גידול עבור כלבי הים בישראל בשיתוף עם בונדונה, שמטרתו הייתה לבדוק האם יש בתי גידול פוטנציאליים לכלבי ים לאורך חופי ארצנו. ”יחד עם בונדונה סקרנו מקומות שבהם היו תצפיות היסטוריות של כלבי ים והוספנו להם את המקומות שבהם היו תצפיות מאוחרות יותר", אומרת אלסר. "בראש הנקרה, למשל, חיפשנו בשנרקול ובצלילה נקיקים וסדקים שנראה שהם נכנסים פנימה למערה, בדור־הבונים הלכנו לאורך החוף וחיפשנו מערות עם כניסה תת־ימית שאין להן גישה מהיבשה ויש להן מדף יבש". לדבריה, ביום סוער כלבי הים נחים על היבשה וזקוקים למערה מוגנת אך יבשה, בלי גלים שיסחפו אותם למים. ״בעיקר עבור הגורים", היא מציינת.
בסקר נמצא כי יש מחסור בבתי גידול מתאימים לכלבי הים. כל המערות ששימשו אותם בעבר קרסו או שהן בשימוש של האדם. ואולם סיפור הצלחה מקפריסין נתן תקווה חדשה. בכנס של ברית כלבי הים (MSA), שהתקיים השנה באתונה, יוון, וקיבץ קבוצות העוסקות בשימור המין, שמעו שיינין ואלסר על מגמת השיפור במצב כלב הים לאור הפעולות שננקטות במדינות השונות. בקפריסין כלבי הים נכחדו למעשה בסוף המאה ה־20, אך כיום חיים שם 20 פרטים.
לדברי האריס ניקולאו, חוקר הנמנה עם הקבוצה הממשלתית הקפריסאית לשימור כלבי הים, אחרי שנת 2011 הם החלו להתרבות באופן טבעי באי. באותה תקופה החלו פעולות ניטור ותיעוד של כלבי הים באזור כדי להכריז על אזורים מוגנים. ”באזור החוף של קפריסין יש לנו כמה מערות טבעיות המשמשות כלבי ים לרבייה או למנוחה ורובן נמצאות באזורים מוגנים, אף שאלה אזורים תיירותיים מאוד", הוא אומר. ב־2019 נעשה שם ניסיון חלוצי לשקם מערה שהתמוטטה באזור ימי מוגן (ללא דיג, סירות או קיאקים). ”התוכנית שלנו לשיקום המערה לוותה בייעוץ של מהנדס אזרחי ולאחר שיתוף הפעולה בין מחלקת היערות, אגפי הדיג והסביבה התחלנו בשיקום שהחל והסתיים תוך חמישה ימים בלבד כדי להימנע מהפרעה לסביבה", הוא מספר. ”שישה חודשים לאחר מכן הגיע הפרט הראשון למערה, וכיום המערה משמשת חמישה פרטים שונים באופן עונתי. אומנם עדיין לא הייתה המלטה, אבל אני מקווה שבשנים הבאות גם זה יגיע".
לאור הממצאים הללו עלה הרעיון לשקם את המערות שקרסו ולהקים מערות מלאכותיות בחופים אחרים בישראל. ”החוף שלנו לא מבורך כמו החופים בטורקיה, יוון וקפריסין — הוא לא כזה מפורץ, אין בו איים, יש בו חופים חוליים ואיפה שהיו בתי גידול, אם הם לא נהרסו אז הם מאוישים. אז חשבתי שצריך לייצר תשתיות אנושיות על חשבון מה שנגזל מהפוטנציאל של כלבי הים", אומר שיינין.
אולם בשלב הראשון הכוונה היא לשקם מערות טבעיות, ושתי מערות בראש הנקרה נמצאו כמערות פוטנציאליות למטרה זו. המערות הללו מצויות בשמורת טבע, אין בקרבתן דיג והאתר אף נמצא ברצועת האזור הביטחוני, כך שאין כניסה למקום אלא באישור חיל הים. באחת המערות, שמתאימה להיות מערת מנוחה, חסר מדרון משופע שיאפשר עלייה למדף היבש. במערה השנייה, שמתאימה לשמש כמערת המלטה הגג קרס ואינו מאפשר עלייה למדף. במערה זו יש צורך לרסק בולדרים ולייצר גג בבנייה קלה כפי שנעשה בקפריסין. במסגרת פעולות השיקום צפויים בדלפיס להתקין מערכות צילום במערות הללו, שישדרו 24/7 ויחשפו אם כלבי הים אכן משתמשים בהן.
במרץ האחרון השיקה עמותת דלפיס את קמפיין ”מחזירים את כלב הים הנזירי לישראל", וניקולאו הגיע לישראל והציג את הדרך לשיקום המערות, ואף נפגש עם נציגי רשות הטבע והגנים במערות עצמן כדי להסביר על התהליך. הרעיון התקבל בהתלהבות ותוך זמן קצר ניתן אישור עקרוני לשיקום המערה.
”ואז הגיעה יוליה וסידרה את הכל", אומר שיינין. ”היא נכנסה ללב של הציבור בדיוק בזמן, כשכבר היינו בשלים ללכת קדימה עם פרויקט החזרת כלבי הים. ולכן זה היה הזמן הנכון לצאת בקמפיין גיוס ההמונים, ’מקימים בית ליוליה׳, כדי לגייס כסף עבור שיקום המערות והקמת מחסות". ואכן, קמפיין גיוס ההמונים שהחל במאי האחרון אחרי הגעתה של יוליה, הסתיים בהצלחה בתחילת יוני, ובדלפיס כבר הפשילו שרוולים והחלו ביישום השיקום באופן מיידי.
אך מעבר לכך, מציינים כולם, הייתה ליוליה תרומה אדירה בחינוך לשמירת הטבע ובמודעות לכלבי הים. אחד החסידים הגדולים של הגישה החינוכית הוא ד"ר פנוס דנדרינוס, נשיא ארגון Mom לחקר כלב הים ביוון, שבה מספר כלבי הים הוא הגדול ביותר. ”אין לנו הסבר אחר לעלייה המספרית המשמעותית של כלבי הים ביוון פרט לנושא החינוך", הוא אומר. ”אומנם אנחנו עוסקים בשיקום של גורים יתומים, אך אין ספק שהחינוך הוא כנראה הגורם המשמעותי שהביא לעלייה במספריהם של כלבי הים באזורנו".
והמילה ”חינוך", מתברר, כוללת גם את הרשתות החברתיות. ”הדיווחים ברשתות החברתיות הובילו להגברת המודעות ולהגדלת האהדה כלפי בעל החיים הזה, וכולם רוצים שהוא יהיה בטוח", אומר דנדרינוס. לדבריו השינוי בגישה כלפי כלבי הים, העובדה שפגיעה בהם היא כיום בלתי מתקבלת על הדעת בקרב הציבור משפיעה גם על היחס של הדייגים כלפיהם. ״אם בעבר דייגים נהגו לצוד את כלבי הים שהזיקו לשלל שלהם, הרי שכיום הם לא עושים את זה יותר. יש דור חדש של דייגים עם מודעות", הוא אומר. "כיום אנחנו רואים יותר ויותר פרטים בחופים, כמו יוליה שלכם, ואפילו גורים".
כאשר מסתכלים על יוליה כעל מקרה מבחן, הרי שניתן לראות עד כמה השינוי הוא מהיר. אם ביום שבו היא הגיעה לחופי ישראל היא נתקלה בהתגודדות מסוכנת ואף ביידוי אבנים, הרי שרק ימים בודדים אחרי כן כבר חלחלה ההבנה בציבור כי יש לשמור על מרחק ממנה ולהגן על המרחב שלה ככל האפשר. ”מבחינתנו הבית שאנחנו בונים ליוליה הוא גם בית פיזי אבל גם בית מוגן מבחינת המודעות", אומר אביעד שיינין ומציין כי כבר בתחילת שנת הלימודים תשפ"ד נושא שימור כלבי הים ייכנס לתוכנית הלימודים במדעים של משרד החינוך בבתי הספר היסודיים ובחטיבות.
כשאני מבקשת ממיה אלסר לסכם את האירוע מבחינה אישית, היא מחייכת. ”אני מרגישה קלה בעשרה קילו. עבדנו קשה על הפרויקט כבר הרבה זמן, אבל ת׳כלס, לא ראינו כלב ים מ־2020. כבר התחלתי לפקפק בעצמי. אבל אז הגיעה יוליה וסידרה את הכל. הבן שלי בן ה־16 מכיר את הפרויקט הזה מאז שהוא זוכר את עצמו, ולפני כמה ימים הוא אמר לי, ’רק עכשיו אני מבין כמה חשוב מה שאת עושה׳. אני זורחת מזה".
פורסם בגיליון מאי 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
