פורסם בגיליון אפריל 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
ליקוט פטריות מהמין פומס הרטיה (Fomes fomentarius) הוא מלאכה מסורתית בת מאות שנים ברומניה, אולם כעת נראה כי היא הולכת ונעלמת. הפטריות הללו צומחות על גזעי עצים ונראות כמו מדפים שרוחבם יכול להגיע ליותר מ־20 סנטימטרים. המלקטים עוקרים את הפטריות מהגזעים ובעזרת חרמש מגלחים מהן רצועות דקות בצבע עוגיות זנגביל. את הרצועות מרקעים ומותחים עד ליצירת יריעות רחבות דמויות לבד, הקרויות אמאדו, והן משמשות להכנת כובעים, תיקים, תכשיטים וקישוטים.
המוצרים הללו יפהפיים וידידותיים לסביבה, אך ליקוטם, עיבודם ויצירתם מצריכים עבודה ממושכת. עוד ב־1903 באזור אלסקה של ימינו, בעלי מלאכה מאומת טלינגיט (Tlingit) הילידית היו מכינים נרתיקים מחומר עבה ועמיד דמוי שטיח. מחקר שהתפרסם ב־2021 בכתב העת Mycologia טוען שהחומר הופק מפטריות מהמין officinalis Laricifomes, פטריות עץ עמידות שמוצאן ביערות עתיקים בחופי צפון מערב ארצות הברית. גם במקרה הזה, תהליך העבודה הצריך ליקוט של החומרים בטבע.
כיום, במפעל ששטחו 12,600 מטרים רבועים בעיירה יוניון (Union) שבקרוליינה הדרומית, חברת הביוטכנולוגיה מיקו־וורקס (MycoWorks) מובילה גישה מחושבת וכלכלית יותר. תחת תאורה אדומה אפלולית המזכירה חדר חושך, מגשי מתכת מסודרים בטורים גבוהים. זרועות רובוטיות גדולות נעות אנה ואנה, מוכנות להסיע את המגשים אחד־אחד לצורך בדיקה קפדנית של טכנאים בחליפות סטריליות הבוחנים את המגשים בפנסים.
בכל מגש מגדלים תפטיר, רשת קורים דקיקים, המקבילה הפטרייתית למערכת השורשים של הצמח, פחות או יותר. התפטיר הוא פלא מבני — הוא רך, דחוס וחזק — ולכן עשוי להוות תחליף מצוין לעור. לגרום לתפטיר לגדול באופן מחושב זו משימה מורכבת, אך פיתוחים בתחום הביוטק מהעת האחרונה אפשרו את צמיחתה של תעשייה קטנה הקרויה מיקו־טקסטיל.
(קראו עוד על האם הפטריות עשויות להיות הפתרון למגוון בעיות רפואיות עתיקות יומין.)
המאמצים הראשוניים הללו נראים מוסריים יותר מבחינה סביבתית וגם בני קיימא ויעילים יותר מאלה של תעשיית העור עתירת הממון. מיקו־וורקס היא רק דוגמה אחת לגל של חברות חדשניות בתחום. כולן מאמינות כי הבנה טובה יותר של תפטיר הפטריות תאפשר להגדיר מחדש את גבולות האופנה והעיצוב.
כבר 30 שנים ומעלה עורך פיל רוס, מייסד שותף במיקו־וורקס, ניסויים בפטריות מהסוג בהוקית (Ganoderma) שצומחות בטבע בצורה דומה מאוד לפומס הרטיה. בימיו כאומן בדירתו בסן פרנסיסקו הוא למד כיצד לגרום לפטריות אלו לגדול במגוון צורות, למשל בצורת לבנים קטנות, ואף יצר ב־2009 'בית תה' עשוי לבני פטרייה שניתן לשלוף אותן אחת־אחת ולהכין מהן תה.
בתחילה חשב רוס לייצר חומרי בניין מבוססי פטריות, אך פנייה שקיבל מחברת נעליים ב־2015 עזרה לו ולשותפתו סופיה וונג להתמקד שוב בתחום האופנה. החומר שמיקו־וורקס מייצרת כיום מפטריית הבהוקית נקרא ריישי (כמו שמן העממי של פטריות מהסוג Ganoderma). בשנים האחרונות שימשו מוצרי החברה לתיקי מעצבים של הרמס ולכריות מסוגננות של יצרנית הרהיטים הצרפתית לינה רוזה.
התהליך איננו עתיר אנרגיה או טכנולוגיה ומתחיל בפסולת חקלאית, כמו נסורת וסובין, אשר מחוממת כדי לחסל מיקרואורגניזמים שעלולים להתחרות בפטרייה. לאחר העיקור המצע מועבר למגשים, מוסיפים לו את הפטרייה והיא מעכלת את הביומסה וגדלה בתוכה. בחלק מהמקרים מוסיפים למגש בדים שמשמשים כפיגומים, התפטיר נשזר בהם ויוצר חומר משולב. לבסוף מקלפים את יריעת התפטיר מגוש הנסורת, וצמיחתו נפסקת. בשלב זה אפשר לעבד אותו ולקבל חומר הנראה כמו עור רגיל, וניתן להכין ממנו מוצרים כמו ארנק או כובע.
מאט סקלין, המנכ"ל של מיקו־וורקס, מגיע מרקע של הנדסת חומרים. הוא משבח את מבנה "הספגטי הרטוב" של התפטיר, המורכב מקורים שנשזרים זה בזה ומסתעפים בתבניות דמויות עץ שמשאירות מקום ריק בין התאים. התוצאה מסבירה כמה מהתכונות המועילות ביותר של הריישי: "המגע שלו מזכיר קטיפה", אומר סקלין, "הוא קצת קפיצי, הוא סופג את השמנים והחום שנפלטים מהאצבעות כשנוגעים בו".
בשעה שחוקרים ויזמים פורצי דרך מגדלים תפטיר במחסנים ממוכנים, אניילה הויטינק, המייסדת של החברה ההולנדית (New Fashion Factory) משתמשת בתרבית פטרייתית נוזלית כדי ליצור תיקים, גופיות ואפילו אהילים. לפני זמן לא רב היא הראתה לי תיק יד קטן כהוכחה להצלחת התהליך הייחודי שלה. החברה משתמשת במתקנים הקרויים 'ביוריאקטורים', מעין מערכות התססה הדומות לאלה של מבשלות בירה, על מנת לרקוח רפש פטרייתי שנסחט מתוך הנוזל ונמזג לתבנית, ומתייבש בה כנדרש.
"כך אפשר לעצב ברמת המוצר במקום ברמת החומר", אומרת הויטינק בעודה מותחת ומכופפת תיק שחור מבריק, שנראה עשוי ממשהו שבין פלסטיק לעור ומזכיר ליקוריץ. "מבחינה טכנית, התחתית [של התיק] צריכה להיות החלק החזק ביותר, אז אפשר להוסיף עוד קצת ביומסה כדי שהחלק הזה יהיה עבה ועמיד יותר".
התהליך הבסיסי מספק לחברת NEFFA אפשרויות גיוון רבות במאמץ מזערי. הדבר החשוב ביותר, אומרת הויטינק, הוא שהשימוש בתרבית נוזלית מעניק חופש להתנסות ברעיונות דמיוניים. "משום שהחומר נוזלי, קל יותר להוסיף לו חומרים אחרים". לדבריה, הצעד הבא של החברה יהיה לשלב את החומרים המשתתפים בתהליך עם ניחוחות ממותגים או אפילו עם תכשירים לטיפוח העור ולטיפול במצבים שונים, כמו פסוריאזיס. זו רק דרך אחת שבה המוצרים הללו שונים מעור רגיל. שתי החברות משקיעות מחשבה בטביעת הרגל האקולוגית שלהן ובמחזור החיים המלא של המוצרים. החומר של מיקו־וורקס, לדוגמה, מתפרק באופן טבעי ופותח בפנינו עתיד שבו נוכל להשליך לקומפוסטר בגדים ונעליים ישנים.
(קראו עוד על העולם המופלא של הפטריות.)
חברות גדולות מקוות להשתמש בפטריות בייצור המוני של חומרים חדשים וידידותיים לסביבה, ומעצבים עצמאיים חוקרים את האפשרות לנצלן בפירוק ערימות עצומות של פסולת בדים. הלנה אלסטון, מעצבת מניו יורק, למדה אופנה בלונדון לפני מספר שנים, ושם הגתה רעיון בעל ערך סביבתי שייתן מענה לבזבוז בתעשייה שלה: היא מוצאת בגד ישן או תופרת בגד מבדים שהושלכו, מעקרת אותו ומוסיפה לו שכבה של תפטיר.
במרוצת החודשים הבאים היא צופה בתפטיר שוזר את עצמו בתוך החומר. לעיתים הוא אוכל בבררנות את הסיבים הטבעיים ומתעלם מהסינתטיים, ולפעמים הוא מסחרר צבעים במערבולות של צבעים חדשים. בניסויים קודמים הרשתה אלסטון לתפטיר לפרק את החומר הקיים לגמרי. "ההרגשה היא שיש לו הבנה אינטלקטואלית שחסרה לנו כבני אדם", היא אומרת. "היצירות היפות ביותר הגיעו מתוך זה שלא הייתה לי שליטה בו".
מגי פקסטון, חובבת פטריות מניו יורק שמחפשת צבענים חדשים בשיטוטי הליקוט שלה, צובעת שמלות משי בצבעי פטריות בשביל בית האופנה האמריקני קואץ'. לא מכבר היא השתמשה בפטריות הדומות לכדורי גולף ישנים שהתכהו לצבע חום דהוי, והרתיחה אותן בסיר מרק. היא הופתעה לגלות שהצבען שלהן העניק למשי "צבע יפהפה של ורוד עלים" שעשוי להעניק השראה לקולקציה עתידית.
מעצבים רבים עדיין מופתעים מהתנהגות הפטריות ולעיתים מייחסים להן סוג של תבונה חייזרית. "מדובר בהתרגשות כללית מהתחום", אומרת פקסטון, "אין לנו מושג איזה קסם נמצא שם מול עינינו". המטרה היא להמשיך ולגלותו.
פורסם בגיליון אפריל 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
