הכתבה המלאה תתפרסם בגיליון דצמבר 2025 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
בדרום צרפת, בין כרמים ויערות אורנים, קם אחד הפרויקטים השאפתניים והנועזים שידע המדע: ניסיון לבנות כאן על פני האדמה כוכב קטן – שמש מלאכותית. בכור הניסיוני ITER (ראשי התיבות של International Thermonuclear Experimental Reactor, וגם 'מסע' בלטינית), בו משתתפים 90 מדינות ואלפי מדענים ומהנדסים, מנסים לשחזר את מה שמתרחש בליבת השמש: היתוך גרעיני שמפיק אנרגיה נקייה כמעט ללא פליטת פחמן וללא פסולת רדיואקטיבית לטווח של עשרות אלפי שנים.
כדי לעשות זאת, צריך לכלוא פלזמה לוהטת בטמפרטורה של כ־150 מיליון מעלות – פי עשרה מליבת השמש – בעזרת מערכת מגנטים ענקית ומוליכי־על המקוררים כמעט לאפס המוחלט. בתוך אותו מבנה בטון חסר חלונות יתקיימו בו־זמנית אחד האזורים החמים ביותר ואחד הקרים ביותר ביקום, במרחק של פחות משני מטרים זה מזה. כור ההיתוך לא יחובר לרשת החשמל, שכן תפקידו להוכיח שאפשר להחזיק פלזמה יציבה במשך כמה דקות ולהפיק מהיתוך יותר אנרגיה משהושקעה בו. אם זה יקרה, הוא יפתח את הדלת לדור חדש של כורי היתוך מסחריים שיחוברו לרשת.
הדרך לשם רצופה כשלים, ויכוחים פוליטיים וחריגות תקציב דמיוניות: חלקי מתכת במשקל אלפי טונות שנשלחים מסין, מיפן ומארצות הברית; רכיב ליבה שהותקן בחיפזון, נסדק ופורק בעלות עתק; ומנהלים בכירים שנאלצו להודות בפומבי בכישלונות. ובכל זאת, תחת הנהלה חדשה שמונתה לאחרונה, החלקים חוזרים למקומם, המנופים עובדים מסביב לשעון, והטוקמק – לב ליבו של הכור – הולך ונסגר.
תומכי הכור רואים בו 'פירמידה מודרנית' או 'קתדרלה מדעית': מבנה עצום שנבנה למען הדורות הבאים, הרבה אחרי שיוזמיו ומתכנינו כבר לא יהיו כאן. מנגד, מתנגדיו טוענים שמדובר בפנטזיה יקרה וחסרת סיכוי. אך אם הכול יתנהל כשורה, אי־שם בשנות ה־30 של המאה ה־21 יתרחש בתוך טבעת מתכתית זו רגע אחד מכונן: לראשונה כור היתוך ישחרר יותר אנרגיה משהוזרמה אליו. השאלה היא לא רק אם נדע להדליק שמש קטנה משלנו, אלא אם נספיק לעשות זאת בזמן כדי לשנות את עתיד האנרגיה של כדור הארץ.
