ירידה במשקל היא אתגר עצום. יותר ממחצית מהאמריקנים מעוניינים לרדת במשקל, אך הקושי האמיתי טמון בשמירה עליו: לפי נתוני המכונים הלאומיים לבריאות (NIH), כ-80-95 אחוזים מהאנשים שירדו במשקל עולים אותו מחדש בתוך שלוש עד חמש שנים.
מדענים מדגישים כי אין מדובר בכישלון של כוח הרצון. הורמונים, גנטיקה ואף האבולוציה דוחפים את הגוף להשיב מלחמה באמצעות הגברת תחושת הרעב, האטת חילוף החומרים ועידוד העלייה במשקל. קימברלי גודזון, המנהלת הרפואית של המועצה האמריקנית לרפואת השמנת יתר, מציינת כי זוהי מעין משיכת חבל ביולוגית, שהתרבות הפופולרית כמעט אינה מכירה בה.
"ישנה הנחה שברגע שמגיעים למשקל היעד – הוא יישאר שם באורח פלא. למרבה הצער, זה ממש לא המצב", היא אומרת.
מה למד המדע מתוכניות ריאליטי
תרבות הפופ מציגה ירידה דרמטית במשקל, אך בדרך כלל מתעלמת ממה שקורה אחר כך. מחקר מ־2016 שפורסם בכתב העת Obesity בחן 14 מתמודדים מתוכנית הריאליטי 'לרדת בגדול', אשר סבלו כולם מהשמנת יתר בדרגה 3. החוקרים השוו את הרכב חומרי הגוף ואת קצב חילוף החומרים במנוחה (RMR) בסיום התוכנית לנתונים שנאספו שש שנים מאוחר יותר, ומצאו כי המתמודדים השיבו לעצמם חלק ניכר מהמשקל שהשילו.
"אפילו מי שהצליח לשמור על המשקל חווה האטה ניכרת בחילוף החומרים. כשאתה יורד במשקל, הגוף שלך שורף פחות קלוריות", מסבירה גודזון.
המשמעות היא שמי שיורד במשקל צריך לאכול פחות קלוריות בהשוואה לאדם באותו גודל שמעולם לא ירד במשקלו, כדי לשמור על אותו משקל. ההבדל אינו רק מטבולי, אלא גם הורמונלי: לאחר ירידה במשקל באמצעות דיאטה, רמות ההורמון גרלין (מגביר רעב) עולות, ואילו רמות הפפטיד והלפטין (המאותתים על שובע) יורדות. שינויים אלה נצפו גם שנה לאחר הירידה במשקל.
"אלו הם רק חלק מההתאמות המטבוליות שהגוף מפעיל כדי להילחם בחזרה", מסביר ד"ר אנדרס אקוסטה, גסטרואנטרולוג וחוקר השמנה במרפאת מאיו. "טיפולים כמו ניתוח בריאטרי ותרופות ממשפחת GLP-1 יכולים לקזז שינויים אלו על ידי שיפור התקשורת בין המוח למערכת העיכול בנוגע לרעב ולשובע".
אחת ההשערות המרכזיות שניסו להסביר את מנגנוני ההגנה הללו היא תיאוריית ה"סט-פוינט" (Set Point) של השמנה. לפי תיאוריה זו, לגוף יש מנגנונים רבים לשמירה על משקל ספציפי שנקבע בשלב מוקדם בחיים.
גודזון סבורה כי התיאוריה עלולה לפשט יתר על המידה תהליכים מורכבים, אך היא עוזרת לאנשים להבין מדוע שמירה על המשקל היא אתגר כה קשה. מנגנונים שנחקרו היטב, כמו שינויים הורמונליים ושינויים בהוצאת האנרגיה, תומכים ברעיון הסט-פוינט ומהווים גורם משפיע בפני עצמם.
הסטיגמה והשפעתה על הטיפול
מחקרים מראים שהסטיגמה סביב משקל אינה פוגעת רק בנפש, אלא משפיעה ישירות גם על הבריאות. אנדרו קראפטסון, מנהל תוכנית Weight Navigation באוניברסיטת מישיגן, מסביר שאנשים רבים המתמודדים עם משקל עודף מדמיינים שאנשים רזים שומרים על דיאטה קפדנית ומודדים כל קלוריה.
"זה ממש לא נכון", הוא אומר, ומוסיף כי "אנשים רזים ואנשים עם השמנה אינם חווים אותה חוויה גופנית ונפשית, ולכן ההשוואה ביניהם אינה הוגנת".
לדבריו, השוואות כאלה מזינות את רגש הבושה ומובילות לתפיסה שטיפולים יעילים כמו ניתוח בריאטרי או תרופות GLP-1 הם סוג של רמאות ולא טיפול רפואי לגיטימי.
גודזון מספרת כי בראשית דרכה כמומחית להשמנה, הבושה הייתה כה גדולה שמטופלים רבים הסתירו מהסביבה הקרובה שלהם את עצם הפנייה לעזרה. לדבריה, רבים מהאנשים החיים עם השמנה מפנים כלפי עצמם את הדעות הקדומות של החברה, מה שפוגע עוד יותר בדימוי הגוף, מחריף את הפרעות האכילה ומוביל לדיכאון.
גודזון מדגישה שגם מערכת הבריאות עלולה להעמיק את הפגיעה: "אנשי מקצוע מוכיחים לפעמים מטופלים על משקלם, גם כאשר הם מגיעים עם בעיה רפואית אחרת. זה ממש לא מעודד אנשים לחפש טיפול".
יחד עם זאת, היא מציינת שהמודעות להטיית משקל בקרב אנשי רפואה הולכת וגדלה, וייתכן ששינוי זה יסייע לאנשים לפנות לטיפול ביתר קלות וללא בושה.
התאמה אישית של הטיפול בהשמנה
ד"ר אקוסטה מסביר למטופליו כי ירידה במשקל היא תהליך המצריך שורה של התאמות מטבוליות, לרבות שינויים בחילוף החומרים, ברמות הרעב והשובע ובאופן שבו הגוף צורך אנרגיה. לדבריו, תפקידו הוא לצעוד יחד עם המטופלים בתוך השינויים הללו ולעזור להם להתמודד עם האתגרים הספציפיים שיעלו בדרך. מכיוון שאנשים מגיבים באופן שונה לירידה במשקל, פיתח אקוסטה בדיקה שמטרתה לזהות את דפוסי הפעולה הבולטים אצל כל מטופל.
על סמך בדיקה זו הוא מסווג את המטופלים לארבע קבוצות עיקריות (פנוטיפים): 'מוח רעב' (Hungry Brain) – אנשים שזקוקים לכמות גדולה יחסית של מזון כדי לחוש שובע; 'בטן רעבה' (Hungry Gut) – אנשים שחווים תחושת רעב זמן קצר לאחר האכילה; 'רעב רגשי' (Emotional Hunger) – אנשים שנוטים לאכול בעיקר כמנגנון התמודדות עם רגשות; ו'שריפה איטית' (Slow Burn) – אנשים שחילוף החומרים שלהם איטי, ולכן הם שורפים פחות קלוריות גם במנוחה.
לדבריו, המטרה היא להתאים לכל מטופל טיפול שנותן מענה לדפוס הפעולה הייחודי של גופו ונפשו, במקום להסתפק בהנחיות כלליות של "לאכול פחות ולזוז יותר".
עתיד הטיפול והבריאות הכללית
קראפטסון מסכם כי הדיון הרחב יותר הוא על בריאות, ומדגיש כי המבנה הנכון לסיוע לאדם במאבק עם משקלו הוא טיפול מקיף המשלב צוות רב-תחומי הכולל דיאטנים ואנשי בריאות הנפש.
השמנה היא מצב כרוני מורכב שאין לו הסבר אחד פשוט .ביולוגיה, סביבה ובריאות נפשית – כולם משחקים תפקיד.
"הדרך שבה חיי היום־יום שלנו מתוכננים – מהכבישים והקניונים ועד שעות העבודה והמסכים – עובדת בפועל נגד הבריאות שלנו", אומר קראפטסון. "כדי לשנות את זה באמת, צריך השקעה עמוקה ומתמשכת בתכנון מחדש של המרחב שבו אנחנו חיים".
