שיקוי אהבה, תרופה המסייעת לעיכול, חטיף אנרגיה ופינוק מלכותי מפואר. לריבה היו תפקידים רבים לאורך ההיסטוריה. בבסיסה, ריבה היא מאכל מתוק העשוי מפירות, סוכר, חומצה ופקטין. היא קשורה הדוקות, אך אינה זהה, לג'לי שהוא בעל מרקם חלק יותר, ולשימורי פירות שהם גושיים יותר.
כיום, ריבה היא עדיין מרכיב עיקרי בשולחן ארוחת הבוקר. ועל אף שייתכן ומרביתנו מסתפקים בריבות תוצרת בית או ריבות קנויות, יש אפשרויות יוקרתיות יותר, כולל ריבת התותים החדשה של מייגן, הדוכסית מסאסקס, שנשלחה לחבריה המשפיענים לאחרונה בסירים ממוספרים בנפרד, ממש כמו הדפס אמנותי.
אין זה משנה אם אתם חובבי ריבה או לא, בוודאי תסכימו שהתפתחותה של הריבה משיטה פשוטה המשמשת לשימור פירות לאורך עונות השנה לפינוק אהוב על ידי המלוכה, חושפת היסטוריה עשירה – ולעיתים גם לא כל כך מתוקה.
דבש או סוכר?
קשה לאתר את המקורות המדויקים של הריבה, שכן מזונות דמויי ריבה קיימים כבר מאות שנים. "שימור באמצעות דבש או סוכר הייתה שיטה נפוצה בימי קדם", אומרת היסטוריונית האוכל מרי-אן בורמנס, מחברת הספר Great British Bakes.
בורמנס אומרת שהמתכון המוקדם ביותר לריבה מופיע בספר De Re Coquinaria (אומנות הבישול) מאת אפיקיוס, שנכתב במאה הרביעית לספירה, בשיאה של האימפריה הרומית. עם זאת, במתכון מתוארת מחית חבושים בדבש, שזו וריאציה די שונה מהריבה שאנו קונים היום.
"ברחבי העולם נעשה שימוש נרחב בדבש לצורך שימור מזון, במיוחד לשימור פירות", מציינת סופרת האוכל שרה הוד, בספרה: ריבה, ג'לי ומרמלדה: היסטוריה עולמית (Jam, Jelly and ,(Marmalade: A Global History הדבש היה זול, זמין, ובעל תכונות אנטיבקטריאליות טבעיות.
אך סוכר הופך את הריבה לטעימה יותר. מקורו של קנה הסוכר בדרום מזרח אסיה, ורק לאחר שהוא הגיע לראשונה לפרס בשלב מסוים בין המאה השלישית והמאה השישית לספירה, הריבה, כפי שאנו מכירים אותה היום, נוצרה לראשונה. "אם צריך לתת לאומה אחת את התואר של 'ממציאת הריבה', האימפריה הסאסאנית של פרס, שגידלה סוכר עד המאה השישית לספירה, היא מועמדת טובה", כותבת הוד.
כמה מאות שנים מאוחר יותר, מסעות הצלב הפיצו לראשונה לאירופה ולבריטניה של ימי הביניים את השימוש בסוכר בבישול, מה שיצר דרכים חדשות לשימור פירות וליצירת פינוקים מתוקים – לאלו שיכלו להרשות זאת לעצמם כמובן. "סוכר היה נדיר ויקר", אומרת בורמנס. "כך שריבה הייתה נחלתם של העשירים וסמל סטטוס".
אין זה מפתיע אם כן, שהריבה הפכה לאורחת קבועה בתפריט של בני המלוכה באירופה. בסוף המאה ה־16, מלך צרפת, לואי ה־14, הציג לראווה ריבות ומרמלדות העשויות מפירות שגדלו בגנים הפרטיים שלו, אותן הגיש כפינוק יוקרתי לאורחים בארמון וורסאי. מלכה מפורסמת נוספת שאהבה ריבה הייתה מלכת בריטניה ויקטוריה, שעל שמה קרויה "עוגת הספוג של ויקטוריה" החצויה לשניים ובמרכזה ריבת תותים. עד היום, ארמון בקינגהאם מוכר ריבת תותים משלו.
מעבר להיותה פינוק מתוק, לריבה היו גם מטרות אחרות במהלך ההיסטוריה. האסטרולוג ורואה העתידות נוסטרדמוס כתב מתכון ל"ריבת אהבה" בספרו השלישי Traité des fardemens et confitures (מסה על קוסמטיקה וריבות) בשנת 1555. הוא כתב שאם הריבה נאכלת על ידי אישה, היא כביכול תעורר "תשוקה בליבה לבצע את מעשה האהבה".
כדי להכין את הריבה הזו, תזדקקו לתפוחים, מספר מינרלים ודם של שבעה דרורים זכרים. הוד מציינת מתכונים נוספים לריבות ומרמלדות שעשו בהם שימושים רפואיים לאורך ההיסטוריה, במיוחד לטיפול בבעיות עיכול.
עד סוף המאה ה־18 מרבית האנשים ייצרו שימורי פירות דמויי ריבה אך נטולי סוכר בשל עלויותיו הגבוהות, אך כלכלת הריבה השתנתה ככל שהסוכר הפך לזול יותר – תוצאה ישירה של עבודת העבדים במטעי האיים הקריביים שנשלטו על ידי המעצמות הקולוניאליות האירופיות.
"במובנים רבים, ריבה היא מוצר קולוניאלי – שכן מקורו של הסוכר הדרוש להכנתה הוא בקולוניות", אומרת רבקה ארל, היסטוריונית מזון, סופרת ופרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת ווריק. היא מוסיפה שההיסטוריון סידני מינץ היה הראשון שהצביע על כך שעבודתם ללא תשלום של גברים ונשים משועבדים היא שהפכה את הסוכר למרכיב שאינו בגדר מותרות בתפריט הבריטי.
"אנשי מעמד הפועלים בבריטניה אכלו לעתים קרובות סוכר בצורה של תה מתוק מאוד ולחם מרוח עם ריבה עשירה בסוכר ודלה בפירות", אומרת ארל. "במובן מסוים, זה היה הדלק של המהפכה התעשייתית."