פורסם בגיליון יוני 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
מחקר ארוך טווח ראשון מסוגו שנערך בבריטניה לפני יותר מ־50 שנים עקב אחר בריאותם של כ־17,500 עובדי ציבור בגילים 64־40 בלונדון, וחשף ממצא מפתיע: מועסקים בדרג מקצועי נמוך בשירות הציבורי, כגון צוותי עזר במשרדים, מתים בגיל צעיר יותר ממועסקים בדרג מקצועי גבוה יותר. העובדים מהדרג הנמוך סבלו ממחלות לב כליליות בשכיחות גבוהה יותר מסיבות שלא הובנו באותה עת.
במחקר המשך שעקב אחר 10,300 עובדי ציבור בגילים 55־35 זיהו החוקרים הסבר אפשרי לפער בתוחלת החיים שקשור למעמד המקצועי: לעובדים בדרג נמוך השפעה פחותה על קבלת החלטות בעבודה. כתוצאה מכך רבים מהם חווים עקה (דחק נפשי) שככל הנראה גובה מהם מחיר בריאותי.
במרוצת חמשת העשורים שחלפו מאז, הראו מחקרים רבים שעקה מתמשכת עלולה לגרום לפגיעה חמורה בבריאות הכללית, ובכלל זה עלייה בסיכון למחלות כלי דם, השמנת יתר וסוכרת, והיחלשות מערכת החיסון שמגבירה את הסיכון למחלות זיהומיות.
אנשים חווים עקה באופן שונה ובדרגות שונות מאוד זה מזה. הנס סליי, אנדוקרינולוג וחלוץ בחקר הדחק הנפשי, הגדיר לראשונה עקה כאילוץ לשינוי הנכפה על ידי אתגרים שונים בחיינו ובסביבתנו הרגילים. במחקרו החשוב מ־1936 הוא גילה שסוגים שונים של גירוי מטריד — מוזיקה רועשת, אור חזק או טמפרטורות קיצוניות — אילצו חיות מעבדה לעשות כל דבר אפשרי כדי לנסות להסתגל למצב.
בחברה המודרנית גורמי העקה יכולים להיות טרדות שגרתיות כמו פקק תנועה או מאורעות קיצוניים משני חיים כמו גירושים או מותו של אדם אהוב. התוצאה היא "תחושה כאילו המשאבים הנחוצים לנו לשם התמודדות עם השינוי הכפוי אינם", אומר גרג נורמן, פסיכולוג ונוירולוג מאוניברסיטת שיקגו, חוקר מוביל בתחום.
כאשר אנו בעקה הגוף שלנו מפריש אדרנלין שמאיץ את הדופק, הנשימה מואצת, השרירים מתכווצים ולחץ הדם עולה. תגובה זו מלווה בעלייה בהפרשת קורטיזול — הורמון שמכין את הגוף להתמודד עם מצבי עקה, ותורם לתחושה שהאדם נמצא במצב של 'הילחם או ברח'. הבהלה שאוחזת באדם כשהוא נתפס לא מוכן להציג מצגת מאולתרת, היא דוגמה לעקה חמורה שהיא תגובה הגנתית דרמטית מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית, אך כזו שניתן להתאושש ממנה במהירות ברגע שהגורם שנתפס כאיום יחלוף.
לעומת זאת, עקה כרונית נוצרת עקב מצב של דחק נפשי בלתי פוסק שאינו מותיר סיכוי לחזרה לשגרה, ולכן היא כה מזיקה ואף מסוכנת, לדברי נורמן. לחץ כלכלי הוא דוגמה לגורם עקה כרונית, וגם בוס מתעמר. סוגי עקה מסוימים כגון בידוד חברתי נפוצים בקרב קשישים ונחוו בכל הגילים בתקופת מגפת הקורונה העולמית, אף שאולי לא מבחינים בהם עד שהם כבר גורמים נזק. סקר מ־2023 שערכה בארצות הברית האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) הראה שמאז תחילת המגפה גבה הדחק הנפשי מחיר גבוה — עלייה משמעותית במחלות כרוניות ובעיות נפשיות, בייחוד בקרב אנשים בגילים 44־35.
(קראו עוד על תרגול להפחתת לחץ בן אלפי שנים.)
כיום נראה שעקה כרונית נמצאת בעלייה בכל רחבי העולם, כאשר אנשים נאבקים בשינויים סוציו־אקונומיים וסביבתיים מהירים. לפי 'דוח מצב הרגישות הגלובלי' של גאלופ מ־2023, העקה הכרונית מגיעה לרמות קרובות לשיא בארצות רבות, ובייחוד באפגניסטן תחת משטר הטליבאן ובסיירה לאון, שבה יוקר המחיה גרם למחאות עקובות מדם ב־2022. הנטייה למצבי עקה גבוהה יותר והשפעתה חמורה יותר בקרב קהילות שוליים עם הכנסה נמוכה, קהילות שחסרות את המשאבים הנדרשים להתמודדות עם המצב. עם זאת, גם אנשים החיים ברווחה כלכלית יחסית אינם חסינים לעקה; שליש מהמשיבים לסקר APA מ־2023 אמרו שהם "חשים סטרס, לא משנה מה הם עושים כדי לשלוט בו".
מהם, אפוא, המנגנונים הפסיכולוגיים המדויקים שבהם משפיעה עקה ברמות בלתי נסבלות על הגוף והנפש? התקווה היא שהבנה עמוקה של האופן שבו פועלת העקה מבחינה פיזיולוגית תאפשר למצוא דרכים למנוע נזק קבוע שלה. עד כה, אחת התובנות החשובות היא שעקה לא רק מופיעה בצורות שונות או בעוצמות שונות, היא פוגעת בנו באופנים שונים ורבי־עוצמה, ובכל גיל.
הילדות המוקדמת
עשרות אלפי יתומים וילדים נטושים גדלו בבתי יתומים ברומניה משנות השישים המאוחרות עד שנות התשעים של המאה הקודמת. במקומות שבהם הצוות והציוד לקו בחסר חוו הילדים הזנחה והתעללות שאין לתאר. מחקרים מצאו כי התפתחותם של תינוקות שגדלו במוסדות הללו לא הייתה רגילה: הפעילות החשמלית של מוחם הייתה חלשה יותר משל תינוקות שגדלו בסביבה משפחתית; רבים מהילדים שגדלו בבתי היתומים פיתחו הפרעות פסיכיאטריות, ורבים היו מוגבלים בשל הפרעות קוגניטיביות חמורות. כיום מומחים להתפתחות הילד רואים בחוויה הטרגית שעברו חלק מהיתומים דוגמה מצערת לאופן שבו עקה שנחוותה בילדות המוקדמת עלולה להותיר חותם בל יימחה במוח.
המחקרים הללו עשו רושם עז על אניקו קורושי כשכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא הביולוגיה העצבית של הדחק הנפשי. קורושי, כיום חוקרת באוניברסיטת אמסטרדם, עורכת ניסויים על עכברים כדי ללמוד על הקשר שבין מצב עקה בתחילת החיים לבין התפתחות המוח, וייתכן שהיא גילתה קשר מפתיע בין עקה לבין החומרים המזינים במוח.
גורי עכברים לרוב מטופלים על ידי אמם בשלושת השבועות הראשונים לחייהם. בניסויי מעבדה הכניסו ולדות עכברים בשבוע הראשון לחייהם לכלוב עם מעט מצע קינון שלא אפשר לאם לחפור בו מחילות וגומות קינון. התנאים הללו מלחיצים את האם, היא משוועת לחומר מצע שאינו בנמצא. "התנהגותה נעשית בלתי יציבה והיא מטפלת בגוריה באופן פחות טוב", אומרת קורושי. לאחר השבוע הראשון האומלל הזה, האם וגוריה מועברים לכלוב נוח, "ואז הטיפול האימהי חוזר למצבו הרגיל".
בסופו של דבר מגיעים הגורים למשקל ולגודל של הגורים שגדלו בתנאים נוחים מאז היוולדם, אבל כאשר בוחנים משימות של למידה וזיכרון כעבור ארבעה חודשים, מתברר שהעכברים שגדלו בתנאים גרועים בשבוע הראשון לחייהם מפגינים ביצועים דלים לעומת עכברים רגילים. "לעקה כרונית בתקופת הבגרות יש השפעה, אך היא לרוב זמנית וחולפת מעצמה", אומרת קורושי. "לעקה כרונית בתחילת החיים יש השפעות חמורות ומתמשכות יותר, מפני שזה הזמן שבו מתפתחים קשרים עצביים רבים במוח".
קורושי ועמיתיה זיהו בגורי עכברים שנחשפו לתנאי עקה שינוי בחומרים המזינים במוחם: הרמות של חומצות שומן ואמינו מסוימות במהלך השבוע הראשון לחייהם היו נמוכות יותר משל גורי עכברים שגדלו בתנאים נוחים. "זה היה מדהים ממש", אומרת קורושי. היא החליטה לבדוק אם ניתן לנרמל את ההתפתחות של גורי עכברים שחוו עקה על ידי הזנתם בתפריט עשיר בחומרים המזינים הספציפיים שחסרו במוחם.
תחילה ניתן לאימהות תפריט מועשר בתוספים, כדי שיעבור דרך החלב שלהן, ולאחר מכן הוא ניתן במשך שבועיים גם לגורים, כשכבר היו גמולים מחלב אימם. החוקרים המתינו חודשים אחדים לפני שבחנו את העכברים, שכבר היו בגירים באותה עת, ביכולות של למידה וזיכרון. בניגוד לעכברים שחוו עקה אך מעולם לא קיבלו תפריט מועשר, העכברים האלה לא הציגו פגיעות קוגניטיביות. "התפלאתי לראות ששינוי תזונתי עשוי להשפיע באופן כה עוצמתי, מפני שזוהי התערבות קלה כל כך", אומרת קורושי.
מובן שיישום בבני אדם של תובנות מניסוי בעכברים הוא מאתגר. קורושי ועמיתיה חוקרים גם בני אדם, ולאחרונה הם חקרו אם מחסור בחומרים מזינים בהרכב החלב של אימהות אנושיות שחוו עקה עלול להיות המנגנון שמוביל להשפעות המזיקות של הדחק הנפשי על מוח הצאצאים. החוקרים מצאו הוכחות התומכות בהנחת יסוד זו במחקר שבו ניתחו את הרכב החלב שנלקח מאימהות לתינוקות באמסטרדם. "אנחנו רואים שאכן החלב של אימהות שחוו דחק נפשי מכיל הרכב שונה של חומצות שומן וחומצות אמינו", אומרת קורושי.
לדבריה, אם מחקרים נוספים יספקו עוד הוכחות לגבי הנתיב התזונתי שבו עובר חלב האם אל התינוק, יהיה בסיס איתן לתת תוספים תזונתיים מסוימים לתפריט של תינוקות לאימהות שחוות עקה. "אם מניחים שקיים חסר מטבולי, ייתכן שאין די בתפריט בריא בלבד", היא אומרת. "אולי צריכים להיות ריכוזים ייחודיים מאוד של מרכיב תזונתי מסוים במשך תקופה מסוימת".
גיל ההתבגרות
בדומה לתלמידי תיכון רבים, זיינאב קורקיוואלה חשה לעיתים תכופות שהיא מוצפת רגשית כשהיא מנסה להצליח בלימודים ועדיין לנהל חיי חברה. היא תלמידת י"א בבית ספר תחרותי בלקסינגטון (Lexington), מסצ'וסטס, שבו "לקבל כמעט טוב מאוד או כמעט מעולה נחשב גרוע", היא אומרת. הציונים חשובים לה במיוחד מפני שבקרוב תנסה להתקבל לאוניברסיטה. זיינאב מתארת את עצמה כחרדתית. כששוחחתי איתה בדצמבר 2023 היא הייתה לחוצה מפני שהחסירה כמה ימי לימודים בשבוע שקדם לשיחה. "הייתי צריכה להשלים הרבה שיעורים וגם פעילויות שלאחר בית הספר", אמרה. "זה נהיה יותר מדי, הרגשתי שאין לי בכלל זמן".
זיינאב היא אחת מ־150 מתבגרים המשתתפים במחקר של אוניברסיטת הרווארד, בהובלת הפסיכולוגית קייתי מק'לוגלין, כיום חוקרת באוניברסיטת אורגון. מטרת המחקר למדוד כיצד גורמי לחץ יומיומיים רגילים שחווים מתבגרים משפיעים על התפתחותם הרגשית, החברתית, הקוגניטיבית והמוחית. מק'לוגלין מעוניינת להבין כיצד מתעוררות בעיות נפשיות בבני נוער במעבר שבין הילדות לבגרות, תקופת זמן בחייהם שבה הם פגיעים במיוחד.
"המחקר הראה שרוב הבעיות הנפשיות מתחילות זמן קצר יחסית לאחר מאורע מלחיץ בחיים, לרוב בתוך חודש או חודשיים", אומרת מק'לוגלין. "לכן אצל נער או נערה זה עשוי לקרות כי החבר או החברה עזבו אותם, או שלא התקבלו לקבוצת כדורגל לאחר אימונים במשך חודשים, או שנדחו על ידי החבר או החברה הטובים ביותר, או שקבוצת החברים החלה להחרים אותם".
המחקר של מק'לוגלין עוקב אחר חייהם של משתתפי המחקר, נערים ונערות ממשפחות מרקע סוציו־אקונומי מגוון. בכל חודש הם מגיעים למעבדה לצורך ריאיון עומק בנושא לחץ נפשי. החוקרים שואלים אותם על חייהם בחודש הקודם, על מערכות היחסים שלהם ועל אירועים בבית ספרם, בשכונתם ובמשפחתם; כל אחד מהמשתתפים במחקר עונד התקן שמאפשר לחוקרים לנטר את דפוסי השינה והפעילות הגופנית שלו; מתוך הטלפון החכם שלהם אוספים החוקרים מידע לגבי התנהגותם, כגון שימוש ברשתות החברתיות וקשרים עם חברים; המתבגרים גם עוברים הדמיות MRI של תפקודי המוח כדי להעריך את הפעילות העצבית במוחם. "אנחנו רוצים לדעת מתי מישהו חווה יותר סטרס ממה שאופייני לו, מהם השינויים שאנחנו רואים במצבים כמו התנהגות חברתית, שינה, פעילות גופנית, והחשוב מכול — השינויים במוחם", אומרת מק'לוגלין.
היא ועמיתיה עדיין אוספים נתונים למחקר הנוכחי, אבל מחקר מקדים מצומצם יותר שעקב אחר 30 מתבגרים מציע רמזים למה שהחוקרים עשויים לגלות. באותו מחקר מצאה מק'לוגלין שמידת העקה שחווה נשוא מחקר בחודש שקדם לביקור במעבדה שינתה את התגובה המוחית שלו למידע המשפיע באופן רגשי, כגון תמונה של פנים מאיימות. קליפת המוח הקדם־מצחית, שמסייעת לווסת רגשות, הציגה שליטה מוחית חלשה יותר ברגשות כאשר המתבגר חווה רמות עקה גבוהות יותר. "הדבר הזה עולה בקנה אחד עם מה שחווים בחיי היומיום: כאשר לחוצים מאוד, מתקשים לשלוט בתגובות הרגשיות ונוטים להתפרץ על בן הזוג או על בן משפחה", אומרת מק'לוגלין.
מק'לוגלין אופטימית, היא חשה שהמידע מהמחקר הנוכחי יסייע להצביע על שינויים בהתנהגות ובפעילות המוחית שמסמנים הופעה של בעיות נפשיות כמו דיכאון וחרדה. דבר זה עשוי לאפשר פיתוח של התערבויות ממוקדות המיועדות למניעת בעיות נפשיות, שיינתנו לבני נוער בדיוק בזמן הנכון, היא אומרת. אם סמן העקה המזוהה יהיה ירידה פתאומית במשך השינה או ירידה חדה במעורבות החברתית, לדוגמה, יהיה אפשר לשלוח התערבות לאותו מתבגר בטלפון שלו. "ההתערבות תהיה מסוג 'קבל תזכורת לגבי אימון בשינה טובה', או 'זה הזמן הנכון ללכת ליועץ שלך בבית הספר ולדבר על מה שקורה בחייך'", מסבירה מק'לוגלין.
הבגרות
הפסיכולוגית ג'ניס קיקולט־גלייזר ובעלה הווירולוג, רונלד גלייזר, החלו לחקור את השפעת העקה על הפיזיולוגיה של האדם באוניברסיטת המדינה של אוהיו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, כשהמחקר בתחום היה חדש יחסית. "רצינו לראות אם יותר אירועים רגילים השפיעו על הבריאות מבחינת העקה", אומרת קיקולט־גלייזר, כיום פרופסור אמריטה באוניברסיטת המדינה של אוהיו. במרוצת השנים התפתחה עבודתם והקיפה גורמי עקה מרכזיים אצל בגירים, ובייחוד האופן שבו השפעת אותם גורמים על המערכת החיסונית ברורה יותר.
תחילה הם בחנו סטודנטים לרפואה. דגימות דם שלקחו מהם הראו כי מערכת החיסון של הסטודנטים חלשה יותר בתקופות מבחנים מאשר בתקופות ללא מבחנים. החוקרים רצו לדעת אם הלחץ הנפשי שינה את תגובת גופם לחיסונים: הם חיסנו סטודנטים במה שהייתה באותו זמן סדרה של שלוש זריקות חיסון נגד צהבת B, והתאימו את זמני הזריקות למועדי הבחינות. "בדקנו מי פיתח נוגדנים בין זריקת החיסון הראשונה לשנייה, שהיה ביניהן מרווח של חודש", אומרת קיקולט־גלייזר. "אצל הסטודנטים שחוו יותר לחץ וחרדה לא היו נוגדנים שניתנים למדידה". הזריקה השלישית בסדרה סייעה להם לפתח חסינות.
בד בבד, בחנו החוקרים אנשים מבוגרים יותר שעסקו בטיפול באחרים, מגזר בחברה שנתון בלחץ נפשי. החוקרים נתנו חיסונים נגד שפעת ודלקת ריאות לאנשים שהיו אחראים לבן זוג או לבת זוג הלוקה בדמנציה. בניגוד לסטודנטים לרפואה שהיו בתקופת בחינות, וסביר להניח שהיו בלחץ רק באופן זמני, האנשים האלה היו בעקה בלתי פוסקת. כשהם נבדקו בתקופות קבועות לאחר החיסון, נצפו אצלם פחות נוגדנים מאצל חברי קבוצת הביקורת, כלומר, גופם לא שימר את התגובה ההגנתית שלו. "זו הייתה הוכחה טובה ששינויים הנגרמים מעקה הם משמעותיים מבחינה ביולוגית", אומרת קיקולט־גלייזר.
גלייזר וקיקולט־גלייזר המשיכו לחקור עם עמיתיהם. הם יצרו באופן מבוקר פצע קטן בעור זרועותיהם של מתנדבים בשתי קבוצות: אלו שטיפלו בבני זוג הלוקים בדמנציה, ובגירים בגיל דומה שלא טיפלו בבני זוג חולי דמנציה. "המטפלים נזקקו לזמן ארוך יותר ב־24 אחוזים כדי להחלים מאותו פצע ייעודי לעומת אלו שלא טיפלו בבני זוג", מציינת קיקולט־גלייזר.
זמן קצר לאחר שגלייזר וקיקולט־גלייזר החלו לחקור עקה בשנות השמונים של המאה הקודמת, שלדון כהן, כיום פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת קרנגי מלון שבפנסילבניה, עמד בראש קבוצת חוקרים שהזליפה נגיף מחולל הצטננות לנחיריים של כ־400 מתנדבים בגירים בבריטניה, לאחר שאלה ענו על שאלות לגבי מידת הלחץ הנפשי שהרגישו. "ככל שדיווחו על לחץ גדול יותר לפני שחשפנו אותם לנגיף, כך עלה הסיכון שהם יפתחו הצטננות", אומר כהן.
ההבנה שלנו בדבר האופן שבו עקה בצורותיה השונות עלולה לפגוע בבריאות ממשיכה להתפתח. במחקר מאוחר יותר הראו כהן ועמיתיו את החשיבות שטמונה במשך העקה: ככל שהיא ארוכה יותר, כך גוברת הפגיעות מפני נגיפים. החוקרים מצאו שלא כל סוגי העקה שווים, "אנשים שסבלו באופן קבוע מלחץ כלכלי או מלחץ בין־אישי היו ממש בסיכון גבוה", אומר כהן.
במחקר מאוחר יותר שעסק בחקירת האופן המדויק שבו עקה גורמת לאנשים להיות פגיעים יותר למחלות, למדו כהן ועמיתיו שכאשר אנשים בעקה כרונית נחשפו לנגיפים, הם נטו לייצר עודף של ציטוקינים. מדובר בחלבונים המשמשים כשליחים של המערכת החיסונית: כדי להגן על הגוף בעת זיהום או פציעה הם גורמים לתהליכים דלקתיים ותאיים אחרים באזורים הפגועים. עודף של ציטוקינים שמגיעים במהירות לאזור הנגוע אינו דבר טוב מאחר שהוא גורם לזיהום יתר, דבר היוצר גודש, נזלת ותסמינים אחרים של התקררות. "לחץ נפשי משנה את היכולת של המערכת החיסונית לווסת ציטוקינים גורמי זיהום", מסביר כהן.
הידע המחקרי על אודות המנגנונים האלה עדיין מצומצם מכדי שנוכל לפתח טיפול שיפחית את הזיהום במידה הנכונה, אבל הממצאים הללו מסמנים מטרות ברורות.
מלטפים אותה ונותנים לה לאכול גזרים. בידוד הוא מקור לעקה כרונית בקרב קשישים וטיפול
באמצעות בעלי חיים מציע לכך מזור.
העתיד
בעת שהחוקרים לומדים את השפעות העקה על קבוצות הגיל השונות, העתיד של הבנת העקה והדרכים להיאבק בה מצויים כנראה ב־DNA: מחקרים חדשים מניבים תובנות חדשות על אודות המחיר הגבוה שעקה כרונית עלולה לגבות ברמה התאית.
בשנה שעברה אורסולה ביטי, תלמידת תואר שלישי באוניברסיטת טאפטס שבמסצ'וסטס, מצאה עם עמיתיה הוכחה אפשרית לכך שעקה עלולה לשבש את מנגנוני התיקון ב־DNA. בניסוי מעבדה גרמו החוקרים גירוי מטריד לציפורי דרור, בדומה לעקה שגרם סליי לחיות המעבדה שלו. "החוקרים טפחו על הכלובים בעט, גלגלו אותם סביב החדר והגבירו את עוצמת הקול ברדיו", מסבירה ביטי. הרעיון הוא לגרום לציפורים עקה ללא פגיעה גופנית. דגימות דם ורקמות שנלקחו מהדרורים לאחר שלושה שבועות של טיפול מטריד גילו נזק שהתבטא בשברים דו־גדיליים ב־DNA.
אומנם סוג כזה של נזק ב־DNA מתרחש כל הזמן אצל דרורים ומינים אחרים, לרבות בני אדם, אך הפגיעה היא לרוב הפיכה בזכות מנגנוני התיקון העצמי של ה־DNA. בסביבה של עקה כרונית "מנגנוני התיקון הללו משתבשים, וכך אנו רואים הצטברות של נזק ל־DNA", מסבירה ביטי. נראה שהפגיעה החמורה ביותר נגרמת בתאי הכבד של הציפורים, היא מוסיפה, דבר שמרמז כי גם אצל בני אדם ההיקף וסוג הנזק שנגרמים מעקה עלולים להיות שונים ברקמות שונות של הגוף.
מחקר ארוך טווח אחר שעורכות קיקולט־גלייזר והפסיכולוגית ליסה כריסטיאן באוניברסיטת המדינה של אוהיו נועד לקבוע אם עקה כרונית גורמת לסובלים ממנה להזדקן מהר יותר. גם הן מתמקדות באנשים המטפלים בבני זוג. במהלך המחקר נבחנות דגימות דם כדי לאתר סמני הזדקנות כגון אורך הטלומרים (רצפים של DNA) בקצות הכרומוזומים המתקצרים עם הגיל, שתפקידם להגן על שלמות החומר התורשתי. אם התוצאות יתמכו במחקר קודם ומצומצם יותר, יהיה סביר להניח שלא זו בלבד שמטפלים החווים עקה כרונית יחלו ויחלימו לאט יותר, אלא שהם גם יראו סימנים להזדקנות מואצת.
חקר ההשפעה המלאה של עקה כרונית על הגוף האנושי עדיין בעיצומו, אבל הממצאים המחקריים מעידים כי אנו קרובים להבנת התהליכים והמנגנונים הכרוכים בה. ההבנה הזו יכולה להבטיח התמודדות טובה יותר עם גורמי עקה, בלא הנזק הגופני הנגרם ממנה.