אני עוברת על פני עץ דפנה בן 80 שנים, נותנת לאפי להוביל אותי בעקבות הניחוח המשכר של קטורת הוורדים. משפחתה של פלורה נמצאת בגן, מפטפטת מעל סיר גדול של בשר עז שעתיד להיכנס בקרוב לתנור החמר. ההכנות לקלפטיקו – תבשיל עז קפריסאי מסורתי – בעיצומן.
שמש הבוקר זורחת מבעד לחופת הגפנים שמעל לראשינו. אנדראס, בעלה של פלורה, אוחז בכוס טרקוטה זעירה שבה דיאמנטו, בת דודתה של פלורה, מניחה בזהירות קטורת. "בקפריסין, לפני שאנחנו מבשלים משהו, אנחנו שורפים פחם, עלי זית וקטורת ורדים כדי להביא מזל טוב", אומר דיאמנטו, בעודו מחווה אל המנזר השוכן בהרים המיוערים שמעלינו.
פלורה ואנדראס קרפי מארחים אותי לארוחת צוהריים בפייטי (Fyti), כפר מנומנם שאוכלוסייתו מונה כ־80 תושבים באזור פאפוס שבמערב קפריסין. הם נשואים כבר 44 שנים ויש להם שלושה ילדים וארבעה נכדים. אנדראס גמלאי, בעוד שפלורה עובדת בשדה התעופה של פאפוס. איריני, אמה של דיאמנטו, נוכחת אף היא בהכנות לסעודה.
שלושת הנשים לובשות בגאווה סינרים צבעוניים שנארגו ביד על ידי איריני. גם היא וגם בנה עובדים במוזיאון האריגה פייטי, שם הם יוצרים טקסטיל עם רקמה מסורתית הייחודית לכפר. תנור החמר שבחצר הבית, שנבנה על ידי סבא רבא של פלורה ומשמש מאז את בני המשפחה, ספוג בזיכרונות מעשרות שנים של אירועים ושמחות. העז, החלק המרכזי של ארוחת הצהריים של היום, נחתכה לנתחים גדולים ותובלה במלח, קינמון, אורגנו מיובש ועלי דפנה טריים. אנדריאס מניח במומחיות את הסיר בתוך התנור באמצעות כף עץ ארוכה. התנור בגינה נותר חלק משיטת הבישול המועדפת על המשפחה, לאורך כל ימות השנה.
לוקח לקלפטיקו כשש שעות להפוך לרך ועסיסי, כך שעומדות לפנינו מספר שעות להכין את שאר המאכלים לארוחה. אנחנו משאירים את תבשיל העז להתבשל לאיטו ונכנסים למטבח כדי להכין קינוח, מלבד איריני שפושטת את סינרה, משעינה את מקל העץ שלה על הקיר ומתמקמת בכורסה. סינדי, כלבת המשפחה, משתרעת לרגליה לשנת בוקר נוספת.
ביתה של פלורה – השייך במקור לסבתה מצד אמה – נשמר כמעט ללא שינוי במשך עשרות שנים. ממש מעל לשולחן המטבח מונחת תמונה ממוסגרת של הוריה. ארונות העץ המקוריים, אריחי הקיר הפרחוניים, וילונות התחרה הלבנים והמדפים עם האיקונין האורתודוכסי של ישו ומריה הבתולה, כמו נלקחו כולם ממגזין לעיצוב ים־תיכוני של תחילת המאה שעברה.
בעוד שפלורה מפשפשת בארונות, אנדריאס מגיש לי קפה שחור עם קצף בגון חום־זהב. "כוס הקפה עוברת במשפחה כבר יותר מ־45 שנים", הוא אומר לי במבטא בריטי קל – אותו רכש כשהיה בן שש, כשהוריו פתחו חנויות 'פיש אנד צ'יפס' בלונדון וברמינגהם.
"חזרתי לכאן כשהייתי בן 25 כדי להתחתן ולהקים משפחה" הוא אומר, ופלורה מוסיפה כי "בימים אלה כולם מתרוצצים ותמיד כל כך עסוקים, אבל אנחנו רוצים שהמשפחה תכיר אחד את השני, כך שאנחנו אוכלים ביחד לעתים קרובות מאוד".
פלורה מתחילה להכין כדורי בצק קטנים כדי להכין לוקומדס – הסופגניות המטוגנות הספוגות בסירופ הפופולריות ברחבי יוון וקפריסין. היא מניחה את הכדורים בסיר שמן חמניות רותח בקלילות של אדם שעשה זאת אינספור פעמים. אין דבר שמשמח אותה יותר מלראות את הנכדים שלה נהנים מהאוכל שלה, היא אומרת לי.
"המנה האהובה עליהם היא פסטיצ'יו", היא אומרת בעודה מצביעה על תנור המטבח שבו מונחת תבנית מעוררת תיאבון של המאכל. "כל שצריך זה בקר, רוטב בשמל ורסק עגבניות" היא אומרת, ומוסיפה שסוד הקסם טמון בתיבול הכולל קינמון, פלפל ונענע.
בזמן שאנחנו משוחחים, המטבח רוחש פעילות. סירים מבעבעים על הכיריים, מנות מתקררות על השיש ותבניות עם דברי מאפה נאפות לאיטן בתנור, מופע ראווה של ממש למטבח הקפריסאי. לצד הלוקומדס והפסטיצ'יו, יש גם קופפיה (עלי גפן ממולאים בבשר חזיר טחון, בצל, אורז, עגבניות ונענע) וקולורקיה (מאפה עגול עם זיגוגי ביצה וזרעי שומשום).
בעודה מלהטטת בין משימות שונות, חולקת עימי פלורה את מורשתה הקולינרית, כולל סיפור על מנה שהכינה אימה עם בשר עז צלוי, תפוחי אדמה ועגבניות טריות. "היא הכינה את העיסה על ידי הוספת מלח לעגבניות טריות והשאירה אותן בחוץ לייבוש בשמש. הריח, הטעם – אין כמותם", היא אומרת. בעוד שהיא משחררת את סינרה, היא אומרת לי בהחלטיות: "עכשיו אנחנו הולכות לפולמי!"
פולמי הוא הכפר השכן, אליו אנחנו שמות פעמינו כדי לקנות, להפתעתי הרבה, עוד אוכל. ככל הנראה, אנשים נוספים יצטרפו לארוחה המשפחתית. מאחר שבפיילי אין בית ספר או חנות מכולת, פלורה עושה לעתים קרובות את הנסיעה בת עשר הדקות לפולמי עבור אספקה בסיסית. בעוד שאנדראס ואייריני משגיחים על המטבח, פלורה, דיאמנטו ואני קופצות למכונית ונוסעות לאורך הדרך המשובשת המחברת בין שני הכפרים.
"לא הייתה לנו טלוויזיה, וכשגדלנו היינו משחקות בשדות ורוקמות", אומרת לי פלורה כשאני שואלת אותה איך היה בפייטי כשהייתה ילדה. "זה לא היה כמו עכשיו – לא היו טלפונים ניידים, היה לנו רק טלפון אחד בכיכר הכפר".
השיחה חוזרת במהירות – מוטיב חוזר בכפר פיילי – אל העז. פלורה אומרת שהם מכינים את התבשיל לסוף השבוע בלבד כי לאחר מכן מציינים בקפריסין את היום הראשון של התענית האורתודוקסית. במשך 40 הימים שלאחר התענית, בשר, ביצים ומוצרי חלב אסורים למאכל. זהו חג ציבורי והמשפחה תחגוג בפיקניק צימחוני, אך לפני כן ייערכו משתה שגולת הכותרת שלו יהיה תבשיל העז.
בפולמי אנו רוכשות במכולת חלב, תפוחים ירוקים, קולרבי וביסקוויטים עם קוקוס, לפני שאנו שמות פעמינו למאפייה, שם הבעלים – אנסטסיה – אופה לחמים כבר יותר מ־30 שנים. אנחנו רוכשות שקית של מאפי קולורקיה טריים, שיצאו מהתנור הלוהט היישר לידיי.
בשובנו, פלורה חוזרת למטבח, בעוד שדיאמנטו לוקחת אותי לסיור קצר בכפר. ראשית, אנחנו הולכות למוזיאון האריגה של פייטי, שם איריני מופיעה, כמעט משום מקום, כדי להפגין את כישוריה. בעודנו חוקרות את הרחובות שמסביב, תושבי הכפר מזמינים אותנו לטעום פינוקים מתוקים מתוצרת בית. לפני שסיימתי לאכול גלטובורקו (פשטידת פילו במילוי רפרפת) בבית של אחד מתושבי הכפר החביבים, שכן אחר פותח לי את דלת ביתו ומסמן לי לנסות הרוואני (עוגת סולת) וטחינופיטה (לחמנייה מתוקה עם קינמון) שהכין.
זוהי סצנה קולינרית שוקקת של ממש, אך עושה רושם כי פייטי היה הרבה יותר תוסס בעבר. יש טברנה סגורה בפינת הכפר, כמו גם מזקקה נטושה שייצרה פעם זיווניה – המשקה האלכוהולי של קפריסין. עם זאת, משפחת קרפי־דיומידוס נחושה להפיח חיים חדשים בכפר. פלורה מעוניינת לפתוח טברנה חדשה בפייטי, והם אף פנו לממשלה בהצעה להביא לכפר תלמידי בית ספר כדי שילמדו את אומנות האריגה.
בחזרה לבית, תבשיל העז סוף סוף יצא מהתנור ומספר שולחנות חוברו יחדיו כדי ליצור חדר אוכל בסגנון קנטינה. כבר מוצגות לראווה מנות הכוללות טחינה, חומוס, טרמסלטה, קולומברה, תפוחי אדמה צלויים וזיתים מתובלים באורגנו וכוסברה (אולי הזיתים הטובים ביותר שאכלתי בחיי). בשני קצות השולחן יש קנקני יין ובקבוק מיוחד באמצעו, שהוכן מענבי מרת'פתיקו (Maratheftiko) האנדמיים לקפריסין, ביקב שבכפר המקומי למונה (Lemona).
"קליספרה!" נשמע לפתע קול מאחורי, כשאלני פרפונה, בת דודה של פלורה, מגיעה לסעודה כשבידיה מגש ענק של בקלאווה תוצרת בית עם פיסטוק, דבש ואגוזי מלך. במהלך 20 הדקות הבאות מצטרפים עוד ועוד חברים ובני משפחה לשולחן, לפני שאנחנו פותחים בסעודה.
דיאמנטו מגיש לי קלפטיקו עם תפוחי אדמה מטוגנים, לחם וסלט מרענן של כרוב, מלפפון ופלפלים. פלורה מופיעה מאחורי, מניחה על צלחתי פרוסת פסטיצ'יו ומוזגת לי כוס יין. הביס הראשון שלי הוא מתבשיל העז הרך והקטיפתי, ואני מתמוססת מעונג בכסאי.
שיחות מתנהלות מכל עברי השולחן ביוונית, אנגלית ויוונגלית – נסובות על מכונות לייצור יין ועד החגיגות שיתקיימו בהמשך היום בקרנבל פאפוס. כשאך התקרבתי לסיים את האוכל שבצלחתי ופלטתי אנחת רווחה, בעלה של אלני קיריאקוס התערב: "אם את הולכת לבית קפריסאי ומסיימת את האוכל, זה לא טוב, זה גורם לנו להרגיש לא בנוח. זו הסיבה שאנחנו תמיד מבשלים יותר ממה שאנחנו צריכים". כמה רגעים לאחר מכן, עוד תבשיל עז מופיע בצלחתי.
לאחר ארוחת הערב, פלורה, דיאמנטו ואלני מפנים את השולחן כדי שיהיה מקום לקינוח. בתוך קרקוש הצלחות והמחבתות, איריני נרדמת על הכורסה. חלבות, לוקומאדס, בקלאווות, וקולוקריה מוגשים לשולחן בזמן שאנדרס מכין עוד קפה. "זה לא משהו יוצא דופן" הוא אומר. "זה מה שאנחנו עושים בכל פעם שהמשפחה מתכנסת".
אנדראס אך סיים לומר את דבריו וכבר עוברת פלורה עם מגש קלפטיקו למפגש המשפחתי מחר. "הגיע הזמן לשבת ולאכול עוד קצת", הוא אומר. אני חושבת שהוא מתבדח, על אף שאחרי היום – אין לדעת.