עיר האורות, על כנסיותיה הנשגבות ואתריה האהובים, נבנתה ברובה מאבן גיר שנחצבה ממבוך עצום של מחצבות תת־קרקעיות בתקופת ימי הביניים.
המנהרות, שננטשו במרוצת השנים, משתרעות על פני כ־320 קילומטרים והן אינן פתוחות לציבור. עם זאת, ציידי מנהרות והרפתקנים עירוניים, המכונים בפי המקומיים קטפיל ( ,Cataphiles בצרפתית: "אוהבי קטקומבות") נכנסים באין מפריע לממלכה התת־קרקעית דרך בורות ביוב ופירים ברחובות צדדיים, ומכירים בה כל צעד ושעל.
בממלכה תת־קרקעית זו שוכן אתר קבורה מפורסם בשם הקטקומבות של פריז (Les catacombes de Paris), המשתרע על פני כקילומטר מתחת לרובע ה־14 בדרום פריז ומכיל עצמות של כשישה מיליון פריזאים.
בשל העובדה שזהו המקום היחיד שמותר על פי חוק לבקר בו ברשת התת־קרקעית המסועפת של פריז, האתר הפך לאטרקציה תיירותית פופולרית למדי.
שורשיו של אתר הקטקומבות בפריז מגיעים לתקרית דרמטית ב־1774: בולען נפער ברחוב סמוך לכיכר דנפרט־רושרו של ימינו, שואב לתוכו מספר בתי מגורים. אירוע זה גרם לרשויות להבין כי רשת המחצבות שמתחת לבירה אינה יציבה, וכי היא עלולה להתמוטט בכל רגע.
בכדי למנוע אסון נוסף, המלך לואי ה־16 מינה ב־1777 את האדריכל צ'רלס־אקסל גיום למפקח על המחצבות, והפקיד בידיו את המשימה למפות ולאבטח את רשת המחילות התת־קרקעיות שמתחת לעיר.
"אימפריית המוות"
כמה שנים לאחר מכן, בזמן שמחזה מקאברי הוצג בתיאטרון השוכן ברובע הראשון של פריז, קיר תמך קרס בסמוך ל"בית הקברות של התמימים" (Cimetière des Innocents) והציף מרתף שכן בגופות נרקבות. למעשה, בית הקברות הגדול ביותר של פריז – ששימש כאתר קבורה מרכזי מאז המאה ה־10 – עלה על גדותיו בגופות.
גם שאר בתי הקברות של העיר סבלו מצפיפות ותנאי תברואה לקויים, והמלך הורה לבנות אתרי קבורה חדשים מחוץ לפריז. עצמות הנקברים הועברו למנהרות התת־קרקעיות שמתחת לעיר, בהשראת הקטקומבות של רומא.
מתחת לאדמה, עובדיו של המפקח הכללי גיום ארגנו את הגולגולות, עצמות השוקה והירך בערמות מסודרות בקפידה. לוחות חרוטים ציינו את שם בית הקברות המקורי וכן את תאריך העברת העצמות.
הקטקומבות של פריז לא נפתחו למבקרים עד שנת 1809. הכניסה לנקרופוליס (עיר המתים) סומנה במילים: עצור! זו אימפריית המוות" (Arrête! C'est ici l’empire de la mort).
עם זאת, הקטקומבות היו כה אופנתיות שאפילו הקיסרים פרנסיס הראשון מאוסטריה ונפוליאון השלישי ביקרו באתר, ובשנת 1897 קהל גדול השתתף בהופעה של תזמורת שניגנה יצירות כמו מארש האבל של פרדריק שופן.
הצלם המהולל פליקס טוּרְנָשוֹן, הידוע בכינויו נָדָאר (Nadar), ערך באתר בשנת 1861 את סדרת הצילומים הראשונים שצולמו בתאורה מלאכותית, במהלך תקופה בת שלושה חודשים. מדענים ערכו מחקר על החי והצומח המשגשגים בממלכה החשוכה; וחוקר הטבע ארמאנד וירה אפילו גילה סרטנים במנהרות.
"בתנאים מתאימים העצמות יכולות להישמר לאורך זמן, אך הן בכל זאת שבירות", אומרת איזבל כנפו, המנהלת הכללית של האתר. כדי להבטיח את קיימות האתר, פרויקט שיקום בקנה מידה גדול יצא לדרך בסתיו 2023 ועתיד להסתיים ב־2026.
מטרו הקסמים
רשת הרכבת התחתית של פריז, הידועה גם בשם "מטרו" Métro)), מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים הפריזאיים, מאז שנחנך הקו הראשון אי אז ביולי 1900. זו לא רק מערכת תחבורה ציבורית מהירה ויעילה (תושבי העיר נוטים להלין על זמן המתנה ארוך מארבע דקות), אלא גם אתר מורשת היסטורי שנשמר על ידי רשות התחבורה בפריז RATP.
מתחת לפני השטח, התחנות שופעות באמנות. קירותיה של תחנת Arts-et-Métiers למשל, שנקראה על שם המוזיאון לאומנויות ולמקצועות אליו היא מובילה, מצופים נחושת ומשווים לה מראה של צוללת (ובאופן יותר ספציפי מדמים את "נאוטילוס", עליה פיקד קפטן נמו של ז'ול ורן).
את קירותיה של תחנת קונקורד (Concorde) מעטרות אותיות שיחדיו יוצרות מילים ומשפטים המרכיבים את הצהרת זכויות האדם והאזרח, שאומצה על ידי האספה הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית.
בשונה מהכניסות האחרות של תחנות הרכבת התחתית שעיצב הקטור גימאר, האדריכל שיצר את סגנון האר נובו של המטרו הפריזאי, הכניסה של תחנת מוזיאון הלובר מורכבת מפיסות זכוכית צבעוניות ומכונה בפי המקומיים "הקיוסק של ינשופי הלילה" (Kiosque des noctambules).
בעודכם נוסעים ברכבת התחתית, ייתכן ותחזו בדבר מה מסתורי מבעד לחלון הקרון: תחנות מטרו גדולות, חשוכות ונטושות. ישנן ארבע תחנות רפאים שכאלו שפעלו בתחילת המאה ה־20 אך נסגרו במהלך מלחמת העולם השנייה: ארסנל (Arsenal), קרואה־רוז' (Croix-Rouge), שאן דה מארס (Champ de Mars) וסן־מרטין (Saint-Martin).
מהרחוב הסמוך לתיאטרון הרנסנס (Théâtre de la Renaissance), גרם מדרגות יורד אל דלת מרוססת בגרפיטי. זהו השער חסר הייחוד לתחנת הרפאים סן מרטין שעל פניה חולפים קווי המטרו 8 ו־9.
מאחורי סדרת דלתות נעולות נוספות, המסדרונות כמו מחזירים את המבקרים היישר לאמצע המאה העשרים, עם קירות המעוטרים בקרמיקה צבעונית המפרסמים מותגי אופנה נשכחים, מוצרי טיפוח שפסו מן העולם, ועמילן תירס של חברה צרפתית שחדלה מלפעול. לאחר המלחמה, שימשה תחנה זו שהושבתה כאולם תצוגה לבדיקת פורמטים שונים של מודעות.
הרציפים בקו 9 מעולם לא נחסמו. נוסעים ברכבות המטרו הללו עדיין יכולים לחזות בתחנת הרפאים – לו רק ירימו ראשם מהסמארטפונים שלהם.
אל בורות הביבים
למרות ואולי אף בזכות העובדה שהיא נסתרת מעין, מערכת הביוב הפריזאית מרתקת את המקומיים ואת התיירים כאחד. "מבקרים ביקרו לראשונה בביוב במאי 1867 במהלך התערוכה העולמית", אומרת מיקאל ברישון, עובדת ביוב לשעבר וכיום מדריכה במוזיאון הביוב של פריז.
"הם השיטו סירות בחלק מהתעלות ובשלב מסוים הביקוש היה כה גבוה, עד שנבנו קרונות אלגנטיים כדי להסיע את הציבור הסקרן לעיר הביבים התחתית", היא אומרת.
בעבר הביוב זרם במרכז רחובות פריז. מגפת כולרה בת שישה חודשים שפרצה בשנת 1832 גבתה את חייהם של 19,000 מתושבי העיר, ותרמה להעלאת המודעות לסניטריה בקרב הציבור הרחב והמתכננים העירוניים .
במאה ה־19, תחת תוכנית המודרניזציה של הברון ז'ורז'־אז'ן אוסמן, המהנדס המבריק יוג'ין בלגרנד הפך את מערכת הביוב הפריזאית למכלול העצום והמסודר של תעלות וצינורות שעדיין נמצאים בשימוש כיום. הברון אוסמן ראה בפריז אורגניזם מטבולי ודאג לכך שמי השתייה שלה יוזרמו לעיר ממעיינות הסביבה ושמי הקולחין יזרמו אל פַּאֲתְיָהּ ויפרו את שדות הפרוורים.
בפרק בספר עלובי החיים שכותרתו "מעי הלוויתן", כתב ויקטור הוגו: "לפריז יש עוד פריז; פריז של הביוב; שיש לה את הרחובות, הצמתים, הכיכרות, הסמטאות, העורקים והמחזוריות שלה".
גיבור הספר, ז'אן ולז'אן, נמלט מהבריקדות של המרד הרפובליקני של פריז ביוני 1832 כשהוא נושא על גבו את מריוס הפצוע דרך תעלות הביוב המתפתלות – נתיב מילוט היסטורי גם של נוכלים ופושעים מהחיים האמיתיים.
כיום, רשת הביוב הפריזאית משתרעת על פני 2,674 קילומטרים, מרחק שמדריכת המוזיאון ברישון מתארת כ"שווה ערך לשתי נסיעות הלוך ושוב בין פריז למרסיי". מצוידים בציוד מגן ונושאים חיישן לזיהוי גזים מזיקים, עובדי התברואה של העיר מנווטים במבוך התת־קרקעי, שכיום יש בו כבלי אינטרנט והוא מסומן בשלטי רחובות התואמים לשמות הרחובות שמעל. גיבורי החיים האמיתיים האלה שומרים על תפקוד העיר עבור מיליוני פריזאים ומבקרים, שפוקדים כעת את העיר בהמוניהם לקראת המשחקים האולימפיים שיחלו השבוע.
