הסופרת אקווקה אמזי והמעצב אדג'ו תומפסון משוחחים על יצירתיות וחוסן
סטודיו לעיצוב של אדג'ו תומפסון, הקירות והתקרות הם בצבע כחול קובלט עשיר, וכל משטח מכוסה בפריטי אומנות, החל מפיסולי ברונזה ועד לערמות של ספרים ותצלומים משפחתיים. אחד האמנים מצוותו יושב ליד שולחן גדול ומצייר בעזרת נוצה ומשחת קסאווה קווים מדויקים על בד לבן נרחב ליצירת אדירה (àdìre), דוגמאות בטכניקה מסורתית של בני יורובה (Yoruba). הבד הזה יהפוך לבגדים של מותג האופנה היוקרתי 'תכנית החלל של לגוס' (Lagos Space Programme), מותג האופנה העילית של תומפסון.
אני חוזרת לארץ מולדתי מניו יורק, ביקור נדיר בלגוס מאז התחלתי את קריירת הכתיבה שלי ב-2018. בשנים שחלפו מאז פרסמתי שבעה ספרים נוספים והופעתי על דף השער של מגזין טיים, אבל כאמנית וסופרת ניגרית קווירית שבחרה לעזוב את ניגריה, תחושת הגלות עדיין רודפת אותי. ניגריה אינה מקום בטוח עבור אזרחיה הקווירים והטרנסים, ועם זאת, יוצרים קווירים אחרים נשארים במולדת, בין אם מבחירה או מכורח הנסיבות. תומפסון הוא תופעה מיוחדת, מעצב של קולקציות בגדים א-בינאריים בלגוס – ליתר דיוק, יוצר אמנות ששורשיה נעוצים בתרבויות שבני עמנו מנסים להרחיק אותנו מהן.
'תכנית החלל של לגוס' שיצר תומפסון היא עיצוב אפריקני שזור בעתיד, ניסיוני וייחודי. לא מדובר רק במותג של בגדים מוכנים, אלא גם בתפיסה שדפוסיה מעוגנים בהיסטוריה. עם מכלול העבודות הזה, תומפסון נהיה לאחרונה למעצב האפריקני הראשון שזכה בפרס וולמרק הבינלאומי, פרס יוקרתי המוענק לכוכבים עולים בתעשיית האופנה. כשנכנסים לסטודיו שלו בלגוס היבשתית, מרגישים כאילו נכנסים למובלעת שאפשר להרגיש בה חוסר נוחות או שמחה. אנחנו יושבים על ספה מרופדת בבד מסוג אדירה בצבע כחול כהה, שותים תה ומשוחחים על ההתפתחות של התרבות, ועל ההתקדמות מהמרכז הילידי של כל אחד מאתנו, אני כאמנית מהקבוצה האתנית איגבו (Igbo) והוא כמעצב מיורובה.
אקווקה אמזי: אני חושבת על מרכזים בעבודתי בשל אותו ציטוט מדברי הסופרת טוני מוריסון, שאמרה: "עמדתי בקצה … טענתי שהוא המרכז… ונתתי לשאר העולם לעבור למקום שהייתי בו". ביחס לדקולוניזציה, המרכז שלנו מוגדר בהתאם להתרחקות מהמרכז של האדם הלבן, נכון? אני מרגישה התחברות מחדש עם השורשים הילידיים, תוך התמקדות במרכז שלעברו אנחנו נעים. מהו המרכז שלעברו אתה נע?
אדג'ו תומפסון: בילדותי התנכלו לי, הייתי מאד מופנם, מאד חסר ביטחון. כשלמדתי באנגליה, הפרופסור שלי הבחין לאיזה כיוון פונה העבודה שלי, והוא שאל אותי אם ידוע לי על הקבוצה של ששת המעצבים מאנטוורפן, ואם שמעתי על יוג'י יממוטו והמעצבים היפנים. היצירה של האמנים האלה הייתה שונה מכל מה שחוויתי בעיצוב אופנה בניגריה, היא הייתה מאד עצורה, מאד פגיעה, והיא שיקפה לי את הרגע ההוא בחיי. רציתי להיות הגרסה הניגרית שלה.
כיום אני עוסק באובססיביות בתרבות יורובה; היא העניקה לי כל כך הרבה גאווה בעצמי ובאופן שאני מציג את עצמי בעולם. אבל בהתחלה השימוש שלי בתרבות יורובה היה שטחי. ראיתי בה אנשים רעשניים או מאוד צבעוניים – חובשים משקפי גוצ'י ולובשים בגדי תחרה צעקנית – מעולם לא ראיתי את עצמי בתוך הדבר הזה. אבל לפני כמה חודשים הלכתי לקניות עם בן דודי לחנות של פראדה, והבנתי שעכשיו אני אוהב דברים נוצצים [צחוק].
אמזי: חזרת למקור.
תומפסון: אני אומר לאנשים שיש בי את האנרגיה האימהית המוחצנת והבטוחה בעצמה של יורובה… אני יכול לעצב את חיי כפי שאני רוצה. אני יכול לחשוב שהדברים הנוצצים האלה מאד מושכים, אבל אני עדיין אותו בחור רגשן ורגיש.
אמזי: כשאני חושבת על דברים נוצצים, אני חושבת עליהם כעל תרבות עתיקה מאוד של התקשטות, לא? היא אולי נראית שונה בלבוש הנוכחי, אך המהות שלה קדומה.
תומפסון: תראי איך הנשים האלה לבושות! תראי את הדרמה שבקפלים, המראה הזה כל כך רומנטי. תראי איך אנשים לובשים את גלימות האגבדס (agbadas). איזו עוצמה. את יודעת מה משמעות הדבר להציג את עצמך ככה לעולם, להתהלך באופן עוצמתי כזה?
בהתחלה לא ראיתי את הדברים באופן הזה, כי כשעוברים טראומות רבות האישיות נסגרת. מאז שהייתי ילד לא הייתה לי מעולם בעיה להיות גאה, אבל עדיין הייתי צריך לעבור כברת דרך כדי להתפתח.
לפני שהגעת לכאן הייתי ממש לחוץ. תהיתי איך אקווקה תרגיש לגבי כל זה. כשגיליתי את הזהות הא-בינארית שלי הרגשתי שהיא אני – כאילו מצאתי משהו שאוכל להשתמש בו כדי להגן על עצמי ולהשיב מלחמה לטראומה של הגבריות שלי בשנות התבגרותי כשלא הרגשתי שאני מקובל.
אמזי: אתה עדיין מרגיש שאתה צריך את הזהות הזאת כהגנה?
תומפסון: לא, לא בשלב זה של חיי. כיום יש לי את התעוזה לעצב את הגבריות שלי. אני שמח שהתאפשר לי לעבור את המסע שלי כאינדיבידואל כדי להגיע לנקודה זו, אבל אני לא רוצה להרגיש שהאמת שלי מפריעה לזהויות של אנשים אחרים.
אמזי: השנה שבה יצא הרומן שלי 'מים זכים' (Fresh Water) הייתה השנה שבה הכרזתי שאני א-בינארית. ניסיתי לבנות גשרים של בהירות ביני לבין הקהל שעכשיו הבחין בי. לאחר שנים אחדות, הייתי… – אתה יודע מה? אם אני באמת נעה לעבר המרכז הילידי שלי, כי אז אני רוצה לוותר על השפה שאינה שייכת לשם. זה לא שאני א-בינארית, אין לי מגדר מפני שאני רוח, ולרוחות אין באמת מגדר. הפועל "לזהות" הוא מיותר לגבי. או שאני הדבר עצמו או שאני לא.
לגבי החזרה לשורשים הילידיים, [אנחנו] בדרך כלל חושבים עליה כעל חזרה לינארית. חלק גדול כל כך של העבודה שלך הוא הכרה בעבר, בהיסטוריה, באותן טכניקות קדומות מאד – אבל במידה רבה היא גם פונה אל העתיד.
תומפסון: העבודה שלי עוסקת באמת בכל התרבות שאני צורך – בין אם היא אומנות, קולנוע או מוזיקה – מסוננת מבעד לעדשה ניגרית. אני נהנה מכך שאני יכול עכשיו להציג את עצמי בעולם ולומר, זאת המשמעות מבחינתי להיות מעצב קוויר שיוצר יצירה. אני מקווה שיגיע אחריי מעצב קוויר אחר שיוכל לומר, אני אוהב את אדג'ו על מה שהוא עשה, אבל זאת הגרסה שלי.
אמזי: יש אנשים שחושבים שהתרבות האותנטית היחידה היא כל מה שהיה קיים בזמן שהפכנו למושבה קולוניאלית, כאילו שאנשים לבנים באו, העיפו בנו מבט, ואנחנו קפאנו במקומנו כמו בתוך ענבר.
תומפסון: נראה שהתרבות שלנו לא מתפתחת.
אמזי: אני לא חושבת שאנשים מבינים שבמשך מאות שנים התרבות כן התפתחה. כילידים, אנחנו יוצרים את התרבות שלנו בכל יום. אנחנו שייכים לתרבות הזאת, ולכן כל דבר שאנחנו יוצרים הוא התרבות.
תומפסון: הקולקציה החדשה שלי התחילה כשהלכתי לחנות ספרים בוורסאי. התרשמתי כל כך מהחומרים, מהשפע של הכל. ירדתי לאותה מאורת ארנב ועליתי משם עם מיזוג של קוד הלבוש של יורובה עם תפירה אירופית ממוקדת, כדי ליצור שפה ויזואלית חדשה.
בכל שנה מתקיים פסטיבל יורובה שקרוי אוג'ודה אובה (Ojude Oba). הפסטיבל הוא מחזה יפה כל כך. משפחות צועדות לפני המלך, לפני עולם היורובה. הקולקציה הזאת בנויה סביב דמות פיקטיבית שחיה בחברה אירופית, אך היא מאד ניגרית והיא מתכוננת לפסטיבל אוג'ודה אובה.
אמזי: אפשר לומר הרבה דברים על הדור של הורינו, אלה שהיו בלונדון אבל נשארו מאד ניגרים. אבי היה אחד מהם – הוא הזדהה מאוד עם קבוצת איגבו, ואף חלק מהאישיות שלו לא יחדל לעולם להשתייך אליה. הוא מספר על ביקור שלו במשרד להנפקת וויזות בלונדון, שם נאמר לו שהוא זכאי לדרכון בריטי. האיש הזה צעק עליהם, "אני ביקשתי מכם דרכון בריטי? יש לי דרכון ניגרי!" כל הניגרים שעמדו שם בתור התחילו לקלל את אבי, ואמרו לו "אתה איש טיפש, איך אתה יכול לדחות דבר כזה?"
תומפסון: כאנשים צעירים, אנחנו יכולים כיום ללמוד את תרבותנו ולהבין, וואו, שיקרו לנו. איך לא ידענו שאנחנו באים ממקום כל כך עוצמתי?
אמזי: כי לא מלמדים אותנו עליה.
תומפסון: אני גאה מאד להיות ניגרי. הייתי בפסטיבל אוסון (Ò.s.un), וזה היה מחזה כל כך מרהיב. היו שם המון בגדי תחרה, הרבה ברונזה. הייתה שם הבתולה שנשאה מנחה של פירות ודבש לאלה אוסון. המנחה הייתה כבדה מאד וכשהיא צעדה, הקהילה תמכה בה. לפניה צעד צבא שלם של נשים עם פגיונות ועם מראה עשויה מפליז – כאילו הן אמרו, אל תתעסקו איתנו. כמעצב, כל זה חוזר אל הקולקציה שלי ועוזר לי לבנות עולם משלי. אני רוצה לחנך אנשים ולהדגיש את הזהות המתקדמת של אפריקה לפני הכיבוש הקולוניאלי – להדגיש שהכובשים הם אלה שהיו הברברים.
אמזי: כשהתחלת את המחקר הזה ואת ההתבוננות הפנימית, הרגשת שזה שינה את הרוח שלך?
תומפסון: הכובשים ניסו לפשוט מאיתנו את הזהות שלנו, לכן שכשאני חוזר אל זהותי אני מגיע אל העצמי שלי. מבחינתי, המשמעות היא שאני נועז יותר בגישה שלי. כשאני מעצב את הקולקציות שלי אין לי מגבלות. כשאני מכין בד אדירה, המחשבה שלי קיצונית. איך נראה בגד אדירה שעוצב על ידי אדם קווירי שחי כיום?
בתמונה זו הצלמת הניגרית יגאזי אמזי, אחותה של הסופרת אקווקה אמזי, שתיהן שייכות לקבוצה הילידית איגבו (Igbo), חוקרת את הלחץ שחלק מהניגרים חשים להסתיר את העצמי האותנטי שלהם מהדחיקה לשוליים שאוכפת המדינה, כמו בחוק שאוסר על נישואים בין בני אותו מין.
בסדרת הדיוקנים של יגאזי אמזי, ניגרים נון-קונפורמיסטים תובעים מחדש את מקומם.
"להיות ילידי משמעו להיות בקשר עם אבותיי הקדמונים וללמוד מהשיעורים שהם העבירו הלאה… והביאו אותם עד היום הזה" – אובהי אקומו
המסעדנית, אובהי אקומו, בת הקבוצה האתנית אדו (Edo), שמצולמת עם שלושת ילדיה, מצאה קשר בין דחיית הלחץ של קבלה חברתית להקשבה למדריכיה הרוחניים, שאותם היא מתארת כשתי ישויות חסרות זהות מינית. "זרקתי לפח את כל האידיאולוגיה של קבלה או דחייה על ידי החברה… מה שחשוב הוא שיהיה מרכז חזק", היא אומרת, ומוסיפה שהמרכז הרוחני הזה עוזר לה לפעול למען צרכיה. הוא גם מקרקע את הגישה שלה לאבל כבת אדו. לאחר שאיבדה את אביה, הוא חזר אליה בחלומות ועודד אותה.
"החופש, מבחינתי, חוצה את גבולות האמנות. הוא מקיף את סגנון החיים שדוחה נורמות קפיטליסטיות והיטמעות ומאפשר ביטוי עצמי אותנטי" – ארון אהלו
אהלו גדל עם מודעות לחופש במובן של יאן דאודו – מונח בשפת האוסה (Hausa), שפירושו "גברים המתנהגים כנשים", ומשתמשים בו לרוב בלשון המדוברת כדי לתאר גברים גאים. החופש הזה מעניק לגברים כאלה אפשרות לביטוי עצמי למרות התנאים הקשים שקווירים סובלים מהם. אהלו, שהוא איש ארגון ויוצר תקשורת קווירי, שואב את זהותו הילידית, לרבות האופן שהוא בוחר להציג את עצמו באמצעות אופנה, מההיסטוריה של בני האוסה מצפון ניגריה.
"אני שמחה ללבוש ביום אחד גלימת אדירה אגבדה מסורתית וביום אחר שמלת חתונה שנהוגה בדרום ניגריה, ועדיין להרגיש קשורה באותה מידה לשתי התרבויות האלה" – אוייאי איקפה אטים
היוצרת איו לוסון, שחיה בלגוס, מצאה את עצמה מתרחקת מהחינוך הבריטי שקיבלה כדי לפתח את הזהות הילידית שלה כבת יורובה ולהתחבר אליה. היא ובת זוגה אוייאי איקפה אטים (משמאל) הן מהנשים הקוויריות המעטות שיצאו מהארון בניגריה. בנות הזוג, שתיהן קולנועניות, מזדהות בגלוי כקוויריות ברשתות החברתיות ומנהלות נשפים קוויריים מהגדולים ביותר במדינה. מבחינת איקפה-אטים, הקשר הילידי שלה משמעו הכרה בכך שהיא נולדה וגדלה בלגוס. היא חונכה על ידי נשות איביביו (Ibibio) מדרום-מזרח ניגריה והיא מוקירה את מיזוג התרבויות שהן יצרו. "הדבר האהוב עליי ביותר הוא שיש לי את שתי הזהויות האלה שמצטלבות בלי שום בעיה", היא אומרת.
המוזיקאית בסגנון אינדי, זאינב דונלי, הידועה יותר כליידי דונלי, מתייחסת למורכבות של זהותה הילידית כשילוב מתמיד של התרבויות וההיסטוריות השונות הקשורות במוצאה. סב סבה מצד אביה הגיע מצ'אד ונמלט מסוחרי עבדים לפני שבא לניגריה. אביה הוא בן האוסה מקדונה (Kaduna) שבצפון, ואילו אימה היא בת איג'ו (Ijaw) מביילסה (Bayelsa), שבאזור הדרומי של המדינה. "אף פעם לא הייתה לי במיוחד תחושת שייכות שלמה לזהות ההאוסה שלי, וגם לא לזהות האיג'ו שלי", היא אומרת. "גדלתי תמיד במחשבה שאני רק ניגרית".
"ההבנה של מי שאני גורמת לי להרגיש טוב יותר – היא החופש שהייתי צריך. להיות ילידי זה לא פשע, אין מה להתבייש בזה" – ג'ורדין אומולולו ונגאי
ג'ורדין אומולולו ונגאי, מעצב אופנה קוויר, גדל בקשר הדוק עם תרבות יורובה. כילד קטן, הוא גר עם משפחת אימו ודיבר בשפת יורובה. כל זה השתנה כאשר בגיל חמש עבר לגור עם אביו, שהעדיף אנגלית וערכים מערביים. "הייתי צריך להתחיל לדבר אנגלית", הוא אומר. "לכן להיות ילידי זה משהו שהייתי צריך לדבוק בו בשביל עצמי". ונגאי, גבר טרנסי, מוצא נחמה בהבנה שההיסטוריה של יורובה – ההיסטוריה שלו – מלאה בדמויות שקראו תיגר על מוסכמות.
"אני אוהב לבדוק את הגבולות של מה שמקובל. כמו, אוקיי, אני רוצה לשים לק על הציפורניים שלי… אני צריך להיות מסוגל לעשות את מה שאני רוצה" – עזרא אולובי
מבחינת עזרא אולובי, ממציא ידוע ומנהיג עסקי שיסד את פייסטק (Paystack), חברה טכנולוגית מהגדולות ביותר בניגריה, המושג של זהות ילידית קשור באופן הדוק לפיתוח מבנים של ביטחון וחופש. "זאת הייתה סדרה של הנחת דברים במקומם כדי ליצור בועה אידיאלית סביב עצמי", הוא אומר. "זה משהו שאני עושה לאורך זמן, תלוי היכן אני נמצא". בועה אחת כזו היא ביתו, שם צולם, אזור שמרוחק מעט מחוסר הסובלנות של לאגוס.
"אני בת יורובה, ולכן באופן אוטומטי, כל העושר, כל האומללות, כל הפגמים, כל המושלמות של [שושלת] יורובה שנולדתי אליה נצברים בתוכי. אני מחוברת לאבותיי הקדמונים" – איודלה אולופינטואדה
הסופרת איודלה אולופינטואדה מתרגלת את מסורת יורובה, תהליך שכרוך בלמידה של היבטי הרוחניות של יורובה והקשרים שלה לאבותיה הקדמונים. "הזהות הילידית אינה מוענקת, היא מי שאני", היא אומרת. אולופינטואדה, שהיא אישה קווירית, אומרת שמסורות יורובה, בקווים המנחים שלהן, מקבלות זהויות לא קונפורמיסטיות יותר מאשר הדתות המערביות.
רמי ווהן-ריצ'רדס, אמנית וקולנוענית ניגרית בריטית, בוחנת את תפקיד הגזע בהתפתחות של זהות יורובה הילידית שלה. שאלתה העיקרית: אם אדם נטוע בתרבויות שונות, מי או מה קובע את הגדרת זהותו במדויק? "להיות ילידית, משמעו מבחינתי, לקבל את התרבות שבאתי ממנה… אני ילידית במובן זה שאני מעוניינת ברוחניות המסורתית. אני ילידית בעובדה שאני אוהבת ללבוש בגדי אדירה, שדרכם נשים העבירו בעבר מסרים בינן לבין עצמן".
