חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים במסורת היהודית, לצד פסח וסוכות. החג נקשר במחזור השנה החקלאית – בסיום תקופת הקציר ובהבאת ביכורי פרי הארץ לבית המקדש – ובמתן תורה בהר סיני. השם 'שבועות' נובע מהמצווה המופיעה בתורה לספור שבעה שבועות (49 ימים) החל ממחרת חג הפסח עד ליום החמישים, שבו חל חג השבועות. ספירה זו קרויה ספירת העומר.
מן הבחינה החקלאית מדובר בתקופת קציר התבואה, המתחיל בקציר השעורים, נמשך בקציר החיטים ומסתיים בהבאת הביכורים. בסיום התקופה, בחג השבועות, נהגו להקריב בבית המקדש את מנחת שתי כיכרות הלחם שהוכנו מהחיטה החדשה.
כך למעשה חג הפסח פותח את עונת הקציר עם הנפת העומר, וחג השבועות מסיים אותה עם מנחת שתי כיכרות הלחם מהחיטים ועם הבאת הביכורים.
"תהליך זה מבטא את המעבר ממזון בסיסי כמו מצה – תוצר גולמי שאינו תופח – אל לחם המסמל שפע", אומר פרופ' ישראל קורן, מרצה למחשבת ישראל במכללת אורנים.
בהיבט ההיסטורי, חג השבועות מתקשר למעמד הר סיני ולמתן תורה. לפי חשבון הימים המופיע בתורה, יציאת מצרים התרחשה בט"ו בניסן ובני ישראל הגיעו להר סיני בראש חודש סיוון.
"לפי מסורת חז"ל, התורה ניתנה ביום החמישים מראשית ספירת העומר, כלומר ביום העוקב לסיום הספירה. כך אוחדו הממד החקלאי, הממד ההיסטורי של ראשית מסעם במדבר של בני ישראל והממד התורני של קבלת התורה", הסביר.
בין אדמת השדה להר סיני
פרופ' קורן מדגיש כי "בתורה עצמה חג השבועות אינו מזוהה במפורש עם מתן התורה במעמד הר סיני. חג השבועות, כשמו כן הוא, חג חקלאי המסיים את ספירת העומר ופותח את תקופת האסיף של ביכורי פירות הארץ. היו אלה חז"ל שנהגו לאחד תאריכים שמבחינה היסטורית לא חפפו במדויק, כגון חג השבועות וט' באב".
לדבריו, חג השבועות מגלם מהלך שלם שראשיתו בפסח ביציאה מעבדות לחירות, וסופו בקבלת התורה שהיא החירות האולטימטיבית, כלומר חירות ברוח. בפרשנויות מאוחרות לספרות חז"ל הוענקו משמעויות נוספות להיבט החקלאי הקושרות אותו לתהליך הרוחני לקראת מתן תורה. פרשנות אחת גורסת כי הקציר הוא פועלו של האדם בעולם הזה לקראת הופעתה של הרוח במעמד הר סיני, וביכורי הפרי מסמלים את תוצאות פועלו של האדם בעולם הזה.
