כשהם הבחינו בו, לא היה כל מקום לספק: מדובר במגף המבצבץ מתוך הקרח. כשהתקרבו, הם יכלו להבחין בעור הסדוק ובמסמרים המבצבצים מסוליית המגף – זכר נושן לנעלי טיפוס שרווחו אי אז בתחילת המאה שעברה ומאז פסו מן העולם.
בספטמבר, על המשטח הרחב של קרחון רונגבוק (Rongbuk) ומתחת לאוכף הצפוני של הר האוורסט, הצלם והבמאי ג'ימי צ'ין, יחד עם יוצרי הסרטים והמטפסים אריך רופקה ומארק פישר, בחנו את המגף יותר מקרוב. בתוכו, הם גילו גרב ועצמות כף רגל, שהם זיהו מיד כשייכות לאנדרו ארווין שנעלם לפני 100 שנים יחד עם המטפס המפורסם ג'ורג' מלורי.
"הרמתי את הגרב וראיתי שתפורה עליה תווית אדומה עם השם איי. אס. ארווין. בן רגע פרצנו שלושתנו בצעקות שמחה וממש רצנו במעגלים מהתרגשות", אומר צ'ין.
ארווין ומלורי נראו לאחרונה ב־8 ביוני 1924, בעודם מנסים להפוך לראשונים שיעפילו לפסגת ההר הגבוה בעולם. השאלה אם הם הצליחו להגיע לפסגה נשארה תעלומת הטיפוס הגדולה ביותר בכל הזמנים. אם הם אכן הצליחו, הם למעשה הקדימו ב־29 שנים את טנזינג נורגיי ואדמונד הילרי, שלפי המידע שקיים בידינו כיום היו הראשונים להעפיל לפסגת הר האוורסט.
שרידי גופתו של מלורי אותרו בשנת 1999, בעוד שמקום הימצאו של ארווין נותר לא ידוע. "זו העדות האמיתית הראשונה למקום אליו הגיע ארווין" אומר צ'ין על התגלית, ומוסיף כי במרוצת השנים הועלו סברות רבות בנושא. הוא מקווה שהתגלית תעזור לשפוך אור על השתלשלות קורותיו של ארווין ותפוגג עבור קרוביו את הערפל האופף את נסיבות מותו. "זה יכול להיות מאוד מאתגר עבור משפחות כשאחד מקרוביהן נעלם ללא עקבות. גילוי המגף עשוי להיות מועיל בהקשר הזה הן עבור המשפחה והן עבור קהילת המטפסים".
זמן לא רב לאחר הגילוי התקשר צ'ין לאחייניתו של אירווין, ג'ולי סאמרס, שכתבה ספר ביוגרפי על דודה ותורמת מאז את הכנסותיו לטובת פעילויות הקשורות בטיפוס הרים. "זה חפץ שהיה שייך לו ויש בו קצת ממנו", היא אומרת על המגף. "זה חושף טפח נוסף בסיפור הזה, שלא מפסיק להפתיע". סאמרס חושדת ששרידי הגופה נסחפו במורד ההר בעקבות מפולות שלגים ונמחצו על ידי הקרחון הנע. "אני רואה בגילוי הנוכחי צעד משמעותי לקראת פענוח סופי של הסיפור".
בשיחתה עם צ'ין אמרה סאמרס כי התגלית הזכירה לה את השתלשלות האירועים של שנת 1999, במהלכה גופתו של מלורי נמצאה על ידי האלפיניסט קונרד אנקר, שיצא למשלחת מחקר שביקשה ליישב את השאלה האם מלורי וארווין אכן הגיעו לפסגה. בממצאי בדיקות מעבדה של שרידיו של מלורי התגלו חתכים עמוקים שנגרמו מחבל שנקשר סביב מותניו, מה שעשוי להצביע על כך שארווין ומלורי היו קשורים זה לזה בחבל ברגעיהם האחרונים.
עוד עלה מניתוח הגופה כי רגלו הימנית של מלורי נשברה בעקבות הנפילה, בעוד שרגלו השמאלית הונחה מעליה, מה שעשוי לרמוז כי הוא לא מת מייד. משקפי השלג שלו היו בכיסו, מה שהוביל להשערות כי הנפילה התרחשה בשעות הערב, בזמן שהשניים ירדו במורד ההר. התצלום של אשתו, שמלורי תכנן להשאיר על הפסגה, לא היה בארנקו.
מציאת שרידיו של מלורי אמנם פוגגה קמעה את הערפל שאפף את גורלם של שני הגברים, אך היא הותירה שתי שאלות מרכזיות ללא מענה: היכן גופתו של ארווין והאם הזוג הגיע לפסגה. במרוצת השנים מטפסים והיסטוריונים סברו כי תשובה לשאלה הראשונה עשויה להציע רמזים לגבי השנייה. אחרי הכול, זה היה ארווין שנשא את מצלמת הקודאק של חבר המשלחת הווארד סומרוול, במטרה לתעד את העפלתם לפסגה. הסרט הלא מפותח שבמצלמה, כך חשבו, עשוי להכיל את הראיה החותכת היחידה להצלחתם. כך, המסע למציאת גופתו של ארווין החלה לצבור יותר ויותר עניין.
"בספטמבר, מספר ימים לפני שנתקלנו במגף ובזמן שהצוות שלנו ירד במורד קרחון רונגבוק, מצאנו חפץ נוסף שעורר את סקרנותנו. גילינו בקבוק חמצן ועליו סומן '1933"', אומר צ'ין. ב־1933, תשע שנים לאחר שמלורי וארווין נעלמו, נשלחה משלחת בריטית נוספת, הרביעית במספר, שביקשה להעפיל לפסגת ההר. ניסיון זה הסתיים אף הוא בכישלון, אך חברי המשלחת מצאו על הרכס הצפון־מזרחי גרזן קרח שהיה שייך לארווין, אם כי במיקום נמוך בהרבה מהנקודה שבה נמצאו שרידיו של מלורי.
גילויו של בלון החמצן משנת 1933 עורר בצ'ין ובחבריו את הסברה כי שרידיו של ארווין עשויים להיות קרובים, במרחק של כמה מאות מטרים במעלה הקרחון לכיוון ההר, ובימים שלאחר מכן שמו פעמיהם לשם. "זה היה למעשה אריך שזיהה משהו ואמר 'היי, מה זה?'", אומר צ'ין. זה היה המגף, שבצבץ מבעד לקרח. "אני חושב שהקרח שכיסה אותו נמס ממש שבוע לפני שמצאנו אותו", הוסיף.
בספרה על דודה, ג'ולי סאמרס מתארת את אירווין כ"צעיר יפהפה שמת בדמי ימיו". ואכן, ארווין בן ה־22 היה החבר הצעיר ביותר במשלחת של שנת 1924. משימה זו באה לאחר שתי משלחות בריטיות קודמות, אחת ב־1921 שנועדה לאתר מסלולי טיפוס אפשריים, והשנייה ב־1922 שסימנה את הניסיון הרציני הראשון להעפיל לפסגה. באותם ימים, רק ההגעה לאוורסט דרשה חודש או יותר.
ארווין הגיע ממשפחה מהמעמד הבינוני הגבוה במחוז צ'שייר באנגליה. הוא היה נאה ואתלטי, הצטיין במתמטיקה והנדסה וכוכב עולה בחוג לטיפוס הרים. עם זאת, חברי המשלחת של 1924 מתחו עליו לעיתים קרובות ביקורת עקב מה שהם זיהו כהעדר הניסיון הדרוש להעפלה לפסגת ההר הגבוה בעולם. אך כישרונו הטכני יוצא הדופן נזקף לזכותו, ועד מהרה הוא הפך למי שאחראי על תחזוקת בלוני החמצן של המשלחת.
"ארווין היה גדול ממדים ועוצמתי – עם כתפיים רחבות ורגליים קלות יחסית" כתב ראש המשלחת, א.פ. נורטון, בספרו הקרב על האוורסט (The Fight For Everest) מ־1925. לדברי סאמרס, מלורי ככל הנראה העריך את הכבוד שרחש כלפיו ארווין. "הוא היה נאמן לחלוטין למטפס המבוגר ממנו", היא אומרת.
בשעות הבוקר המוקדמות של ה־8 ביוני 1924, שני הגברים יצאו לפסגה בתנאים שמלורי תיאר כ"מזג אוויר מושלם למשימה". בשעות אחר הצהריים של אותו יום ראה אותם בפעם האחרונה חברם למשלחת נואל אודל, שדיווח שהבחין לרגע קט בשתי דמויות זעירות בסמוך ל'מדרגה השנייה', מצוק תלול למדי המתנשא לגובה של כ־8,500 מטרים.
במרוצת השנים נפוצו מספר תיאוריות שביקשו להסביר מדוע ארווין מעולם לא נמצא. רעיון אחד, שהוצע על ידי מטפס ההרים מארק סינוט, מצביע על כך שמטפסים סינים אולי מצאו את הגופה ואת המצלמה לפני זמן רב אך לא דיווחו על כך. עם זאת, סאמרס סבורה כי גילוי המגף מפריך את הרעיון הזה.
מספר ימים לאחר שצ'ין וצוותו מצאו את המגף, הם הבחינו בעורבים שהחלו לנקר בו. בשלב זה, הוא אומר, הוא שאל את איגוד טיפוס ההרים של סין־טיבט (CTMA) – הרשות הממשלתית המפקחת על הצד הצפוני של האוורסט – האם הצוות יוכל להעביר את השרידים מההר. צ'ין שם את המגף ועצמות הרגל בצידנית ומסר אותה לרשות. אנשי הצוות גם לקחו דגימת דנ"א ומסרו אותה לקונסוליה הבריטית לצורך זיהוי נוסף.
צ'ין מסרב לפרט היכן בדיוק נמצאו השרידים – לדבריו כדי להרתיע אורחים לא קרואים שעלולים לבזוז ממצאים נוספים שייתכן שנמצאים בשטח. עם זאת, הוא אופטימי לגבי האפשרות שהוא וצוותו יצליחו למצוא את הממצאים הללו, ואולי אף את מצלמת הקודאק הישנה האוצרת בתוכה את הראיה הנחשפת. "מציאת המגף בהחלט מקטינה את אזור החיפוש", סיכם.
