"בערב סוכות כולם עוברים מסוכה לסוכה, מברכים זה את זה ומתעדכנים בכל מה שחדש", מספר יפת צדקה, מבכירי העדה השומרונית. "היינו אתמול בתפילה בהר גריזים, בערב ביקרנו בסוכות של הקהילה בחולון, וכעת אנחנו עולים שוב להר כדי להשלים ביקורים בסוכות של משפחות שלא הצלחנו להגיע אליהן עד כה. זה מה שמייחד את השומרונים– כולם מגיעים אל כולם."
השומרונים מגדירים עצמם כצאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי, שלא גלו עם חורבן ממלכת ישראל. אמונתם מתבססת על חמשת חומשי התורה בלבד ועל ספר יהושע, בגרסה ייחודית להם, והם רואים בהר גריזים את המקום הקדוש שנבחר לבניית המקדש, ולא בירושלים.
לאורך ההיסטוריה הם חוו רדיפות קשות – מהביזנטים, דרך הצלבנים ועד לשלטון העות'מאני – ורק מעטים נותרו מקהילה שמנתה בעבר מאות אלפים. כיום מונה הקהילה כ־850 בני אדם, מרביתם מתגוררים בהר גריזים ובחולון.
סוכה בתוך הבית – מסורת שנולדה מהרדיפות
בעוד שבימי קדם נבנו הסוכות תחת כיפת השמיים, במאה ה־16 נאלצו השומרונים להעביר את הסוכה פנימה, לתוך הבית. הסיבה לכך הייתה התנכלויות חוזרות מצד שכניהם המוסלמים שהשליכו לסוכות פגרי חיות, הציתו את הסוכות ופירקו אותן.
מאז הפכה הסוכה הביתית למסורת: בלב הסלון נבנית מסגרת ברזל, וממנה משתלשלים מאות פירות – רימונים, אשכוליות, לימונים, תפוחים, ואף חצילים.
"כל סוכה שוקלת בין 350 ל־500 קילו פירות", מספר יפת צדקה. "בסוכה שלי לבדה יש 100 קילו רימונים ו־100 קילו אשכוליות. אנחנו קונים ישירות מפרדסנים, שקוטפים עם הפירות עם הענפים כך אנחנו ניתן לקשור אותם לרשת. כל המשפחה מתגייסת – זה פרויקט של ימים שלמים, עם הרבה עבודה אבל גם עם הרבה שמחה וזמן משותף".
עלייה לרגל ומפגש בין עולמות
חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים שבהם השומרונים נוהגים לעלות להר גריזים לתפילה מרכזית שנמשכת כחמש שעות. לאחר מכן רבים מבני העדה המתגוררים חולון חוזרים לבתיהם, שם נמשכת החגיגה עם שולחן חג, שירה ויין תוצרת בית.
במהלך החג פותחים השומרונים את בתיהם למבקרים – לא רק לבני העדה, אלא גם לשכנים, לתלמידים, ולאישי ציבור. "כילד אני זוכר שכל חג היו מגיעים אלינו חברי כנסת ושרים, יחד עם המשפחות שלהם ועם ילדי גנים מהעיר", מספר יפת. "גם מחר בערב מגיעים אליי בין 150 ל־200 איש – שרים, חברי כנסת ותושבים מהעיר. כולם עוברים, מברכים, יושבים קצת והולכים. זה חג של פתיחות וקבלת אורחים".
כך נמשך חג הסוכות השומרוני מדי שנה – בין תפילות בהר גריזים לסוכות הבנויות בסלוני הבתים בחולון ובשכם. קהילה קטנה שמונה כ־850 נפשות בלבד ממשיכה לקיים את מסורתה הייחודית, ולפתוח את דלתותיה בפני מבקרים מכל רחבי הארץ.
