כשאנו מציינים את ראש השנה כיום של התחלה והתחדשות, נדמה לנו שמדובר במסורת רציפה מימי קדם. אבל למעשה, החג עבר לאורך הדורות גלגולים שונים, וכל תקופה העניקה לו רובד משמעות נוסף.
במקרא אין אזכור מפורש לראש השנה. היום הראשון בחודש השביעי מכונה 'יום תרועה' והוא מתואר כיום מנוחה מיוחד שבו תוקעים בשופר או בחצוצרות. התורה מדגישה שחודש ניסן הוא החודש הראשון, ולכן מבחינת הלוח המקראי תשרי נמצא באמצע השנה. מכאן ניתן לראות שיום זה נשא אופי ייחודי, גם אם משמעותו לא הוגדרה במפורש.
בתקופת שיבת ציון התרחש מפנה חשוב. ספר נחמיה מתאר כיצד התאסף העם בירושלים ביום הראשון לחודש השביעי לשמוע את עזרא הכהן קורא בתורה. התגובה הייתה עזה, והמנהיגים עודדו את הציבור לסעוד ולשמוח. אירוע זה העניק ליום ממד קהילתי וחגיגי, והפך אותו למועד של זהות ושל התחדשות.
במאות הבאות, בספרות חז״ל, התעצבה משמעות החג המוכרת לנו כיום. המשנה מכנה את היום הזה ראש השנה ומייחסת לו תפקיד מרכזי בלוח השנה: ממנו מתחילים למנות שנים, שמיטות ויובלות. נוסף על כך קיבלה המסורת מימד רוחני עמוק יום שבו כל אדם נידון על מעשיו, וגורלו לשנה הקרובה נקבע. תפיסה זו הרחיבה את משמעותו של היום מיום תרועה בלבד ליום של חשבון נפש אישי וציבורי.
חוקרי מקרא מציינים כי עיצוב זה של ראש השנה השתלב בהקשר רחב יותר של תרבויות האזור. כך למשל, בממלכת בבל נחוג חג האכיתו, שבו התחדשה מלכותו של האל ונקבע גורל השנה. ייתכן שקווי דמיון תרבותיים כאלה תרמו להבנת היום כיום של משפט והתחדשות. יחד עם זאת, היהדות עיצבה אותו בצורה ייחודית, ששמה במרכז את האחריות המוסרית של האדם ואת הקשר הישיר בינו לבין אלוהיו.
במרוצת השנים נוספו מנהגים עממיים שהעשירו את החג. התפוח בדבש, שמקורו בקהילת אשכנז של ימי הביניים, הפך לסמל מתוק לפתיחת שנה. הרימון, שכבר במדרשים נזכר כביטוי לריבוי זכויות, קיבל מקום מרכזי על שולחן החג. טקס התשליך, שבו יוצאים לנהר או לים וקוראים תפילה כסמל לניקוי עוונות, התפשט בקהילות רבות. כל אלה הפכו את ראש השנה לחג לא רק של בית הכנסת, אלא גם של המשפחה והקהילה.
