השנה הייתה 1802. במושבה העשירה ביותר של צרפת, סן־דומנג באי היספניולה שבקריביים, שרר הכאוס: מן הצד האחד של המתרס התאגדו עבדים לשעבר שנלחמו באדוניהם הצרפתים ומן הצד שני ברית של גנרלים מולאטים שנלחמה להשבת הסדר תחת הדגל הצרפתי.
אולם אז הגיעו חדשות מגוודלופ, מושבה צרפתית נוספת בקריביים. עבדים שחורים משוחררים שמרדו נגד חיילים צרפתים הפסידו במאבקם.
באותה תקופה הפר הגנרל הצרפתי והשליט נפוליאון בונפרטה את הבטחתו, שהחזרת העבדות במושבות הצרפתיות לא תכלול את גוודלופ וטריטוריות אחרות שבהן שוחררו עבדים במהלך המהפכה הצרפתית. אך האינטרסים הכלכליים הכריעו לבסוף את הכף, ובונפרטה החזיר בגוודלופ חוקים שבוטלו ב־1794.
לאחר שמונה שנות חירות, תושבי גוודלופ השחורים שועבדו מחדש.
לוחמים שחורים ומולאטים הבינו עד מהרה שכמות הכוחות הצרפתיים האדירה שעליה פיקד גיסו של בונפרטה, גנרל שארל לקלרק, לא הגיעה לסן־דומינג רק כדי להשיב את הסדר. מטרת צרפת הייתה להשיב את העבדות ולהחזיר את השליטה הצרפתית על האי, לאחר שמנהיג מרד העבדים – טוסן לוברטור – פרסם חוקה ב־1801 שהכריזה עליו כמושל כללי לכל החיים וקבעה את ביטול העבדות.
"נפוליאון החזיר את העבדות ב־1802, ואילו הפרלמנט הצרפתי הכריז, ב־2001 שעבדות קולוניאלית הייתה פשע נגד האנושות", אומר ז'ורז' מישל, היסטוריון של האיטי בפורט־או־פרנס. בשל מעורבותו של בונפרטה בהחזרת העבדות, מישל רואה במעשיו של המצביא פשע נגד האנושות.
מישל מוצא גם במותו של נפוליאון ממד אירוני. "כפי שנפוליאון חטף את טוסן לוברטור ואסר אותו, כך גם הוא סיים את חייו בשבי. גורלו היה דומה לזה של טוסן לוברטור".
אנדרו קוראן, פרופסור ללימודים צרפתיים, אמר שלמרות העיסוק הרב בדמותו של בונפרטה, תפקידו במהפכה בהאיטי נותר עלום.
קוראן מייחס זאת לכך שהמהפכה בהאיטי ואובדן סן־דומינג פגעו אנושות בדימוי של צרפת. "העובדה שעבדים הכו את הכוחות הצרפתיים שוק על ירך עוררה באומה האירופית בושה נוראית, שהפכה בחלוף הימים לגזענות אלימה".
מורשת שנויה במחלוקת
בונפרטה מת ב־5 במאי 1821, בבית מעופש ומלא בחולדות בסנט הלנה, אי מרוחק באמצע דרום האוקיינוס האטלנטי, שאליו נשלח לגלות. הוא היה בן 51 במותו.
ב־2021, במלאות 200 שנים למותו, נפתחה תיבת הפנדורה הקשורה במורשתו של בונפרטה, שעמד בראש מדינה שהפכה את העבדות למקור כוחה ועושרה.
על אף שנערכו טקסים לציון האירוע בקונסוליות הצרפתיות בגוודלופ ומרטיניק, לא כולם הרימו כוסית לזכר מורשתו השנויה במחלוקת של הקיסר לשעבר.
בעיני מעריציו, בונפרטה נחשב לאוטוקרט נאור ולאדריכלה של צרפת המודרנית. מערכת בתי הספר התיכוניים הממלכתיים שהקים בונפרטה, בהם למדו רבים מבני האליטה הצרפתית, נותרה אבן יסוד במדינה עד היום. התשתית שיצר באמצעות הקוד האזרחי משמש בסיס למערכת המשפט של צרפת המודרנית. הוא גם תרם למבנה הריכוזי של הפוליטיקה הצרפתית.
נפוליאון קידם את המדע, והבטיח חופש פולחן ליהודים, לפרוטסטנטים ולקתולים – לא בשל אמונה דתית יוקדת, אלא כי ראה בכך ערובה ליציבות שלטונית. בשיא כהונתו, הביא בונפרטה תהילה ושגשוג כלכלי לצרפת, ששיוועה להשיב לעצמה את מעמדה הבין־לאומי.
"נפוליאון נותר נערץ בזכות ניצחונותיו הצבאיים", אומר ההיסטוריון הבריטי פיטר היקס, "מוזר ככל שיישמע הדבר לאוזניים מודרניות, נפוליאון היה פופולארי מאוד בזכות ההצלחה העצומה של הצבא הצרפתי."
אולם עם ההצלחה באו כישלונות. בעיני מתנגדיו היה בונפרטה איש מלחמה עריץ, שתפס את מושכות השלטון בעורמה ובתחבולה ב־1799. שלוש שנים מאוחר יותר, ניסח בונפרטה חוקה חדשה שאושררה על ידי הפרלמנט, שהפכה אותו דה־פקטו לשליטה היחיד של המדינה.
בונפרטה לא היה חסיד גדול של חירות הפרט, עובדה שבאה לידי ביטוי בהשבת העבדות ובסכסוכו עם מושל האיטי, טוסן לוברטיר, שהכריז בחוקה שפרסם כי "כל בני האדם נולדים, חיים ומתים חופשיים".
בונפרטה יצא נגד ניסוחי החוקה של לוברטיר ונגד החלטתו למנות את עצמו לשליט לכל החיים, וכתב בזיכרונותיו כי "טוסאן ידע היטב שבהכריזו על החוקה, הוא חשף את פרצופו האמיתי והוציא את חרבו מנדנה."
מרלן דוט, החוקרת את הפזורה האפריקנית באוניברסיטת וירג'יניה, טוענת שדיבורים בשבחו של בונפרטה "מפחיתים מערכם של האנשים שאת חייהם הוא הרס".
המומחים אינם תמימי דעים באשר למספר הכולל של האזרחים והחיילים שנפגעו מפעולותיו של בונפרטה. ההיסטוריון הצרפתי היפוליט טיין מעריך כי המספר עומד על 1.7 מיליון בני אדם, ואילו מומחים אחרים אומדים את המספר ב־600,000 בני אדם. זו אחת הסיבות לכך שדוט סבורה כי זו בחירה מוזרה לשמר את מעמדו ההרואי של בונפרטה בתודעה הציבורית.
הצרפתים מכירים בכך שבונפרטה הוא דמות בעייתית, אומרת דוט, אך לא בהכרח משנים את יחסם אליו. "הכרה בכך שנפוליאון היה גזען מעידה בעיני הצרפתים גם על עצמם, דבר שהם לא יכולים לשאת", היא אומרת. "גם כשהם מוכנים להודות במעשים שלו – הם חשים אי־נוחות רבה, כי זה מאיר באור חדש את העושר והשגשוג של צרפת".
חיים בגלות
כמנהיג צבאי, הוציא בונפרטה אל הפועל מספר מערכות מוצלחות במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית, הכתיר את עצמו לקיסר, ושרד עשרות ניסיונות התנקשות.
אבל לבסוף סר חינו בעיני עמו והוא נשלח פעמיים לגלות: תחילה לאלבה ואז לסנט הלנה.
הגלות הראשונה ארעה ב־1814 לאחר פלישה כושלת לרוסיה. בעלות ברית אירופיות הכריחו את בונפרטה להתפטר ושלחו אותו לאי אלבה, השוכן מול החוף הטוסקני ובו חייתה אוכלוסייה בת 12,000 אנשים. אף בגלות לא נס ליחו של נפוליאון, והוא העביר את 300 ימיו באי בקידום רפורמה בממשלה ובכלכלה של אלבה, בפיקוח על בניית דרכים ועל פרויקטים אחרים.
בונפרטה, שטען שהפך לשוחר שלום, היה חופשי לעשות כרצונו באי. איש לא השגיח עליו, ולא היו ספינות שפטרלו לאורך חופי האי ששמרו שלא יברח. ואכן, האיש שהיה קיסר במשך עשור והיה רגיל להנהיג צבאות, החל לאבד את סבלנותו. בונפרטה סבר שהצבא הצרפתי עדיין נאמן לו, ולפיכך החליט לבצע מעשה עם סיכון רב: הוא נמלט חזרה למולדתו, שם הצטרפה אליו קבוצת חיילים לכיבוש צרפת מחדש. מאמץ זה נמשך מאה ימים תמימים.
פאזל גרמני משנת 1814 המתאר את עלייתו ונפילתו של נפוליאון בונפרטה. הפאזל מוצג בספריית קרן ספאדוליני בפירנצה.
"אירופה לא יכלה להאמין לזה, העולם לא יכול היה להאמין לזה", אומר היקס. "מאה הימים הללו היו יוצאי דופן. אנשים אומרים, 'וואו, הוא באמת עשה את זה?'"
בזמן בריחתו של בונפרטה מאלבה בפברואר 1815 נפגשו מנהיגי אירופה במה שמכונה היום 'ועידת קו פרשת המים של וינה', כדי לארגן מחדש את האזור בעקבות כיבושיו. הם היו מודעים לצעדיו האחרונים, ושבוע לפני הגעתו לפריז הוכרז בונפרטה כפורע חוק.
אויביו המושבעים, הבריטים, ניסו ללא הצלחה לאסור את העבדות. כדי להרגיז אותם, וכדי להצטייר כשליט ליברלי, הכריז בונפרטה בפעם השנייה על ביטול העבדות בצרפת. ייקח יותר משלושה עשורים עד ששחורים בשטחים צרפתיים יזכו לראות את ביטולה המלא של העבדות. בשנת 1848 הפכה צרפת למדינה היחידה שביטלה את העבדות שלוש פעמים, על רקע מאבק של אינטרסים כלכליים ושל זכויות אדם.
אנשים מתאספים מול פאב הסוס הלבן בג'יימסטאון, אחד משלושה פאבים באי סנט הלנה.
רוסיה, אוסטריה ובריטניה, שראו בו מכשול לשלום, התאחדו בפעם האחרונה נגד בונפרטה ובחודש יוני שלחו את צבאותיהן לצור על צרפת. בסופם של שלושה ימים בקרב שנקרא לימים ווטרלו, הובס בונפרטה. לאחר שלא הצליח להימלט לאמריקה, הוא נכנע לבסוף לבריטים.
בונפרטה הוגלה לסנט הלנה, אי סחוף רוחות ופראי מול חופי אפריקה המרוחק כ־3,000 קילומטרים מהיבשה, והעביר את שארית ימיו בטיפול בגינתו ובכתיבת קורותיו.
בונפרטה נפטר שש שנים לאחר מכן מסרטן הקיבה. הוא נקבר בארון פח שהכיל את גופתו, ולצידו שני ארונות קבורה מעץ מהגוני, וארון קבורה עשוי עופרת. הוא נקבר בעומק של שלושה מטרים מתחת לעץ ערבה.
צרפת השברירית מבחינה פוליטית חששה מפני תסיסה בקרב נאמני בונפרטה, ולפיכך השאירה את המנהיג הקורסיקאי בגלות גם במותו. חלפו 19 שנים לפני ששרידיו חזרו לצרפת, וכאשר גופתו הגיעה לפריז – התקבצו המונים ברחובות כדי להציץ בארון הקבורה הרתום לסוסים. שרידיו של בונפרטה נמצאים כיום באנדרטה במתחם לה אינווליד בפריז.
