לגיישות יש מקום כה מרכזי בתרבות היפנית, עד שראש ממשלת יפן, סוֹסוּקֵה אוּנוֹ, נאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 1989 בעקבות שערורייה שחשפה הגיישה האישית שלו, שהתלוננה בערוץ הטלוויזיה הציבורי על כך שפטרונה אינו נוהג בה ברוחב־לב. בעקבות הפרשה הופיעה גם אשתו של אונו בטלוויזיה, על מנת לבקש את סליחתו של העם היפני על מעשיו של בעלה.
אירוע זה מדגיש עד כמה צר הוא הדימוי שרבים מאיתנו, המערביים, מחזיקים לגבי המונח 'גיישה'. דימוי זה כולל פנים צבועות בלבן בוהק, שיער ראש שחור ומסורק למשעי, וקימונו מסורתי במגוון צבעים מרהיבים. אך המציאות כאמור, מצביעה על מציאות עשירה ומורכבת בהרבה.
מאז 2021, יפן מתחבטת בשאלה כיצד להתמודד עם מספרים מרקיעי שחקים של תיירים המגיעים לאי – עם כ־25 מיליון מבקרים ב־2023. רבים מהם נוסעים ליעד השני הפופולרי ביותר במדינה (אחרי טוקיו), קיוטו, בתקווה לזכות בהצצה במארחות האגדתיות.
העיר, הנחשבת לבירת התרבות של יפן ולמעוז עסקי הגיישות, הוצפה במטיילים שלא מודעים (או מעלימים עין) לכללי ההתנהגות והחוקים של רובע הגיישות גיון (Gion). לאחר שתושבי הרובע הגישו תלונות בדבר מה שהם כינו "תיירים סוררים", השלטון המקומי נאלץ לפעול השנה וחוקק חוק האוסר על תיירים להיכנס לאזור. "קיוטו היא לא פארק שעשועים", נכתב בהצהרה שפרסמה המועצה המקומית, שקבעה קנסות המגיעים לסכום של 10,000 ין (250 שקלים) למסיגי גבול.
תלונות חוזרות ונשנות נגד תיירים הוגשו גם על ידי גיישות ומייקו (נערות העוברות הכשרה לתפקיד), שלעתים קרובות הופכות למושא צילום בניגוד להסכמתן – חרף השלטים הרבים שהוצבו ברחבי קיוטו המציינים בבירור את הכללים והקנסות המושתים בגין עבירה על החוק.
המדיניות החדשה היא האחרונה במאבק המתמשך של יפן בתיירות יתר, המעמיסה מאוד על התשתיות המקומיות, למורת רוחם של התושבים. אך האיסור החדש אינו קשור רק במספר התיירים העצום, אלא גם ברקע ההיסטורי והתרבותי של הגיישות.
מקומה של הגיישה ביפן המודרנית
התרבות המערבית משווה תכופות את תפקידה של הגיישה ביפן לזה של נערת הליווי המערבית. יש כאן איזו אמת היסטורית – הגיישות השתכנו לרוב במגורי התענוגות של הערים היפניות, ובתקופת שוגונות טוֹקוּגאוַוה (Tokugawa) שהתקיימה בין ראשית המאה ה־17 לאמצע המאה ה־19, אף העניקו במקרים רבים שירותי מין.
עם זאת, מקורן של חלק גדול מהתפיסות העכשוויות הוא בסיפורים שסופרו על ידי סופרים כמו ארתור גולדינג, שהרומן פרי עטו זיכרונותיה של גיישה אמנם נתן את הטון לאופן שבו נשים אלה הובנו במערב במשך עשרות שנים, אך לא בהכרח הציג את הדברים כהווייתם.
המונח גיישה (芸者) משמעו בידור, אומנות וביצועים. הסימנייה הראשונה, gei, זהה לסימניות הראשונות של מילים כגון אמנויות (芸術), אמן (芸術家), אומנויות הבמה (芸能), וכן הלאה.
"הדימוי שהגיישה מעלה היום באופן כמעט אוטומטי – במיוחד בחו"ל אך לא באופן בלעדי – הוא לא מדויק, בלשון המעטה, כשאנו בוחנים את ההיסטוריה של התופעה" אומרת מאקי איסאקה, פרופסור באוניברסיטת מינסוטה המתמחה בלימודי מגדר יפניים.
"פירוש המונח גיישה הוא 'מתרגל טכניקה אמנותית'. בעבר הייתה למונח זה משמעות רחבה, אשר כללה אפילו מתרגלי אומנויות לחימה", הוסיפה.
כפי שעולה מדבריה של איסאקה, המונח עצמו אינו בהכרח מגדרי. יתרה מכך, היסטוריונים מציינים שהגיישות הראשונות היו למעשה גברים שעבדו בעיר שנקראה אז אדו (Edo) ומוכרת כיום כטוקיו.
הקשר לבידור ואומנות בא לידי ביטוי בולט גם באסתטיקה של הגיישה. כך למשל, באיפור המסורתי שלה, הכולל שכבת בסיס לבנה המכסה את כל הפנים, נעשה שימוש גם בתיאטרון הקבוקי (Kabuki) ובתיאטרון הנוֹ (Noh).
"בפרסומים הקשורים לתיאטרון מתקופת אדו מסוף המאה ה־17 עד תחילת המאה ה־18, המונח גיישה התייחס לשחקני קבוקי, שבאותה תקופה היו בדרך כלל זכרים", אומרת איסאקה.
בדומה לשחקני תיאטראות הקאבוקי והנו, גם הגיישות עוברות מסלול הכשרה מפרך ומתאמנות בהגשת ספלי תה, ריקוד ואפילו מוזיקה כחלק מהכשרתן שנמשכת כמעט כעשור. מספר הגיישות ירד במקצת בשנים האחרונות עקב מגיפת הקורונה, כאשר בשנת 2021 היו 161 גיישות ו־68 מתלמדות בחמשת רבעי קיוטו.
הרובע האסור
למרות שגם בערים נוספות ביפן יש רבעי גיישות, קיוטו נותרה המרכז העיקרי של תרבות הגיישות המודרנית.
ישנם חמישה מחוזות בקיוטו שבהם פועלות הגיישות, לצד עסקים מסורתיים אחרים כגון בתי תה, יצרני מחצלות טטאמי, נגרים מיומנים וחייטי קימונו. כך נוצרת מערכת אקולוגית שבה כולם מרוויחים: לעסקים המסורתיים יש עבודה קבועה בעוד שהגיישות מקבלות את האספקה הנחוצה לעבודתן.
Paul Chesley, Nat Geo Image Collection
"יש הרבה יותר מקלות סלפי, יותר צילומי וידיאו במקומות שונים, ממקדשים ועד מסעדות, ויותר דיבורים בטלפון מאשר בעבר" אומרת פלורנטינה ליאו, סופרת המתגוררת בקיוטו.
האיסור על כניסת תיירים לרובע הגיישות בקיוטו עשוי להיראות קיצוני, אך הרעיון אינו חדש. כך למשל, בתי תה בעלי שם עשויים להגביל את אפשרויות השהייה של תיירים בין כותליהם באמצעות מערכת הפניות – דרישה להמלצה של לקוח קבוע הפוקד את המקום או מצד גורם שלישי מהימן.
אך האיסור מעלה בעיה מכרעת נוספת – היכולת לקבוע מיהו תושב או תייר פנים ומיהו תייר זר שאינו יפני. ישנם תושבים רבים במדינה שאינם יפנים אשר עשויים להיתקל בקשיים בהגיעם לקיוטו רק על סמך מראם החיצוני, ויש הטוענים שלאור זאת יהיה קשה ליישם את האיסור המציג גישה קצרת רואי לבעיה אמיתית שספק אם תיעלם.
