ב־25 בנובמבר 1960 נסע ג'יפ לאורך צלע הר ברפובליקה הדומיניקנית, ונפל מגובה של 45 מטרים. על פי גורמי ממשל מקומיים זו הייתה תאונה, האחרונה בשורת תקריות קטלניות ומסתוריות.
אך ההתרסקות כלל לא הייתה מקרית והנוסעות לא היו אזרחיות רגילות, אלא האחיות מינרווה, מריה תרזה ופטריה מיראבל, שהתנגדו למשטרו האכזרי של הרודן רפאל טרוחיו. האחיות נרצחו על ידי עושי דברו של טרוחיו, בהתרסקות דומה לאלו שהרגו רבים מיריביו הפוליטיים של העריץ.
האחיות מיראבל, הידועות בשם לאס מריפוסאס, 'הפרפרים' בספרדית, הפכו מאז לגיבורות לאומיות ואף התפרסמו בעולם; ה־25 בנובמבר, יום הירצחן, הפך במרוצת השנים ליום המאבק הבין־לאומי למניעת אלימות נגד נשים.
חיים תחת דיקטטורה
האחיות מיראבל גדלו במשפחה אמידה בכפר אוחו דה אגואה, למדו בבית ספר קתולי וחוו ילדות רגילה למדי. אך כמו רבים מאזרחי המדינה באותה תקופה, חייהן הושפעו מהתהפוכות הפוליטיות שפקדו את האי בתחילת המאה ה־20.
תהפוכות אלו החלו ב־1916, כאשר ארה"ב כבשה את הרפובליקה הדומיניקנית על רקע החשש שהאי האסטרטגי עלול לחבור למעצמות המרכז שלחמו במלחמת העולם הראשונה. ב־1924 נסוגה ארה"ב מהאי, ובאותה השנה נבחר הוראסיו ואסקז לנשיא המדינה. עם זאת, הוא הופל על ידי קבוצת יריבים פוליטיים ב־1930, לאחר שנים של תסיסה אזרחית רחבת היקף.
זמן קצר לאחר מכן, נבחר לנשיאות המפקד הצבאי רפאל טרוחיו באמצעות הונאת בחירות. עד מהרה, הפך הדיקטטור החדש – שכונה אל ג'פה ('הצ'יף') – לכל יכול, שלט בכל היבט במדינה וטיהר את יריביו הפוליטיים.
פטריה, המבוגרת מבין האחיות, הייתה רק בת 13 כאשר טרוחיו ביצע טבח בכ־30,000 דומיניקנים ממוצא האיטי, בעקבותיו הפכה כל ביקורת נגד השלטון ומעשי הזוועה שביצע לאסורה.
מאבקן של האחיות מיראבל
ככל שהדיקטטורה של טרוחיו הפכה לאכזרית יותר, החלו נשים מהמעמד הבינוני והגבוה לבקר את המשטר ואף להתנגד לו באופן פעיל. רבות מהן יצאו לגלות והמשיכו בהתנגדותן מחו"ל.
בשנת 1949 מצאו עצמן האחיות מיראבל 'על הכוונת' של הדיקטטור, לאחר אירוע חברתי שנועד להפגיש בין מינרווה מיראבל היפיפייה לטרוחיו. הדיקטטור נודע לשמצה בשל השימוש שעשה בכוחו הפוליטי כדי לכפות על נשים צעירות מערכות יחסים מיניות. כאשר מינרווה סירבה לחיזוריו של טרוחיו – התנקם הרודן במשפחה.
לפי ההיסטוריונית ננסי רובינסון, המשטר שיבש את חינוכן ואת ההזדמנויות המקצועיות של הבנות, כלא את אביהן, הגביל את אפשרויות התעסוקה שלו והמית חורבן כלכלי על המשפחה".
בתגובה, החלו מינרווה, מריה תרזה ופטריה לעבוד עם גורמים אופוזיציוניים(אחותם הרביעית והצעירה, דדה, לא לקחה חלק בפעילות זו). מעורבותן בפעילות האופוזיציונית העמיקה אף יותר לאחר ניסיון הפיכה כושל ב־14 ביוני 1959, בעקבותיו דיכא הממשל ביד קשה את המתנגדים. האחיות מיראבל ובעליהן עזרו לארגן את תנועת הארבעה עשר ביוני, שאיגדה תחתה גורמים אופוזיציוניים שונים, לזכר המתנגדים שהובילו את ההפיכה.
תחת שם הקוד "לאס מריפוסאס", האחיות אספו נשק ואספקה, הפיצו עלונים נגד טרוחיו וארגנו תאי התנגדות ברחבי האי. כאשר התגלתה פעילותן, נכלאו האחיות, עונו והוטרדו מינית. אולם רוחן של האחיות לא נשברה. "הן היו בעלות הסתכלות פוליטית וצבאית יוצאת דופן בפיכחונה, והיו מוכנות להקריב את חייהן למען מה שהאמינו בו", כתבה בתה של מינרווה, מינאו.
רצח האחיות מיראבל, ונפילתו של טרוחיו
לפי ההיסטוריונית אליזבת מנלי, היחס של המשטר לאחיות מיראבל ולנשים אחרות שהיו מעורבות בהתנגדות העמיק את ההתנגדות למשטר, ומשך "תשומת לב לאומית ובין־לאומית משמעותית לזוועות שביצע הדיקטטור".
אף על פי שמספר הולך וגדל של דומיניקנים התנגדו למעשיו – ולמרות שהכנסייה הקתולית גינתה אותו בפומבי בשנת 1960 לאחר שנים של תמיכה במשטרו – שמר טרוחיו טינה יוצאת דופן לאחיות, בהן ראה אויבות מרכזיות.
ב־25 בנובמבר 1960 החליט טרוחיו לעשות מעשה. באותו יום היו מינרווה, מריה תרזה ופטריה בדרכן לבקר בבית הכלא שבו נכלאו שניים מבעליהן, כשהמכונית שלהן עוכבה על ידי עושי דברו של טרוחיו. הגברים הכו וחנקו את שלוש הנשים ואת הנהג שלהן למוות, ולאחר מכן ביימו את תאונת הדרכים.
למרות שמשטר טרוחיו טען שהאחיות מתו בתאונה, הדומיניקנים והקהילה הבין־לאומית ידעו שהן נרצחו, והמיראבליות נהפכו מיד לגיבורות לאומיות.
זו הייתה תחילת סופו של משטר טרוחיו. שישה חודשים בלבד לאחר מכן, סופו היה דומה; הוא נרצח על ידי קבוצה של שבעה מתנגדים שירו בו בזמן שהיה בדרכו לבית פילגשו. בהמשך גם רוצחי האחיות נעצרו, הורשעו ונכלאו – למרות שבסופו של דבר הם ברחו מהכלא ומעולם לא ריצו את עונשם.
מורשת האחיות מיראבל
האחיות מיראבל הפכו לסמלים לאומיים. במרוצת השנים, חלק מילדיהן איישו תפקידי מפתח בממשלה הדומיניקנית, בעוד ש'הפרפרים' הפכו לסמל לאומי של אומץ והתנגדות. פני האחיות מופיעות על המטבע הדומיניקני, וחייהן אף היוו השראה לרומן פופולרי – בזמן הפרפרים – שכתבה יוליה אלווארז בשנת 1994.
כיום, האחיות מיראבל זכורות בזכות אומץ ליבן תחת משטר טוטליטרי – וכקורבנות של האלימות המינית הנוראה שעמה התמודדו נשים רבות במדינה. בשנת 1981, החלה קבוצה של פמיניסטיות באמריקה הלטינית ובקריביים לציין את יום פטירתן של האחיות כיום זיכרון לכל קורבנות רצח הנשים, ובשנת 1999 אימץ גם האו"ם את התאריך הזה.
"יש עוד הרבה מה לעשות, אבל גם השגנו הרבה מאוד", אמרה בתה של מינרווה מינאו, פוליטיקאית מקומית, בנאום ב־2006. "לאורך המסע הזה, מינרווה, פטריה ומריה תרזה היו איתנו, והעניקו לגיטימציה למאבק שלנו", הוסיפה.
