מה משמעות תל הנחש הגדול?
אורכו כמעט 400 מטרים, רוחבו שישה עד שמונה מטרים וגובהו מטר עד שניים. תל הנחש הגדול (Mound Serpent Great) הוא התל הגדול ביותר בעולם המעוצב בצורת דמות. הוא מתפתל לו על פני גבעות דרום אוהיו בארצות הברית, זנב הנחש מסתיים בסליל אלגנטי וראשו נראה כבולע ביצה ענקית. עדיין לא ידוע מי בנה אותו ומדוע.
התל המתפתל תואר לראשונה בשנות הארבעים של המאה ה־19 ויוחס בתחילה לעם הקדום אדנה (Adena). בני אדנה יישבו את האזור בערך משנת 500 לפנה״ס ועד שנת 200 לספירה ושרידיהם נמצאו באתרי קבורה סמוכים.
לפי תיארוך פחמן 14 (תיארוך רדיומטרי) התל צעיר יותר, אולי בן 900 שנים, מתקופתם של בני פורט אנשנט (Ancient Fort). תרבות הפורט אנשנט הושפעה מתרבות המיסיסיפי אשר הציגה נחשים בחלק ניכר
מהאיקונוגרפיה שלה. תרבויות אמריקניות ילידיות רבות אכן העניקו לנחשים כוח רוחני.
יש ארכיאולוגים המציינים כי ראשו של תל הנחש מיושר עם זווית השמש ביום המפנה הקיצי, וכי ייתכן שהייתה לתל מטרה אסטרונומית או טקסית. עם זאת, בהיעדר חפצים או תיעוד כתוב, תל הנחש הגדול נותר חידה עצומה, מסקרנת ומתפתלת.
מי היו המומיות באגן טארים?
בתחילת המאה ה־20 דיווחו ארכיאולוגים על ממצא מסקרן בצפון מערב סין: בקצה מדבר טקלימקאן (Taklimakan) האכזרי, התגלו גופות חנוטות של אנשים קדומים מאירואסיה שזהותם התרבותית לא ברורה. הגופות היו קבורות באגן נהר טארים (Tarim) ליד אפיק נחל יבש, שערן שטני ארוך וחלקן בנות קרוב ל־4,000 שנים.
אנשי המקום מכנים את האתר ׳בית הקברות בנהר הקטן׳, ולפחות קבוצה אחת שנקברה בו נמצאה לבושה בשכמיות צמר וכובעי לבד עם נוצות מהודרות. המתים בקבוצה זאת נקברו בסירות הפוכות שלצידן ניצבו מוטות ארוכים דמויי משוטים תקועים באדמה, אולי סמלים פאליים. המומיות הללו, אשר במשך זמן רב שויכו לנוודים, נקברו למעשה בנחלת אבותיהן באגן טארים הקשוח.
בשנת 2021 חשפה בדיקת דנ״א שהחנוטים הם צאצאים של קבוצה מבודדת מאוד מתקופת הקרח האחרונה, האוכלוסייה האירואסייתית הצפונית העתיקה. חוקרים חיפשו עדויות לאנשי קבוצה זו בתקופת ההולוקן (התקופה הגיאולוגית הנוכחית), במאמץ למצוא קשר גנטי לאנשים החיים היום באותו אזור, שהרי סביבתם אולי בודדה אותם מבחינה גנטית, אך הם קיימו ממשק תרבותי עם שכניהם.
דסקת פייסטוס
בשנת 1908 מצא הארכיאולוג האיטלקי לואיג׳י פרנייה דסקת חרס בהריסות הארמון העתיק של העיר פייסטוס (Phaistos) באי כרתים. הדסקה מתוארכת לשנת 1700 לפנה״ס, לתקופת הברונזה המינואית באי, והיא נושאת ספירלה של סמלים מוטבעים שעד כה לא היה ניתן לתרגמם.
העובדה שהסמלים מוטבעים עשויה להצביע על יכולת ייצור המוני, אך אין עוד תגליות התומכות בהשערה הזו. 242 הסימנים שעל גבי הדסקה כוללים 45 חותמות ייחודיות ומקובצים ל־61 מקטעים. את רוב הצורות ניתן לזהות, למשל ראש מקועקע, חץ, עץ דולב, חתול כוורת. ייתכן שהצורות מייצגות קבוצות פונטיות או הברות, אבל אין מספיק סימנים כדי לפענח מה הם מסמלים ומעולם לא נמצא חפץ אחר עם אותם סימנים.
האם זהו חפץ מקומי או זר? האם הקריאה היא הברתית כלפי פנים או אלפביתית כלפי חוץ? מספר הניסיונות לפענח את התעלומה הוא כמספר החוקרים העוסקים בה. יש מומחים המאמינים שהדסקה היא מתיחה או זיוף, אבל הרוב חושבים שהיא אמיתית, וכמו שרידים אחרים של התרבות המינואית המוקדמת והחידתית, גם סודותיה של דסקה זאת כמוסים בתוכה.
מה עדיין מסתתר בקבר הקיסר?
קיסר סין הראשון, צ׳ין שה חואנג די, השתמש בכוח כמקובל אצל שליט עריץ. לאחר איחוד המדינות הלוחמות של סין בשנת 221 לפנה״ס, התקין הקיסר מידות ומשקלות ובנה כבישים, תעלות וחומות הגנה בכל רחבי ממלכתו. הוא גם שרף ספרים והוציא מלומדים להורג, אך היה דבר אחד שהקיסר היה אובססיבי לגביו באופן מיוחד: רעיון חיי הנצח.
פרויקט הגדול ביותר שלו היה המורשת שהשאיר אחריו — קבר דמוי עיר אשר שומר עליו צבא עצום
של לוחמי טרקוטה — ולצורך כך הוא גייס 700 אלף פועלים, כנראה. ארכיאולוגים חשפו אלפי פסלי לוחמים ולצידם מרכבות וסוסי ברונזה קטנים ופריטים יקרי ערך עשויים משי, פשתן, אבן ירקן ועצם. במתחם נקברו
גם בעלי מלאכה, פילגשים ועבדים שככל הנראה הומתו כדי לשמור על סודותיו.
לפי ההיסטוריונית סימה צ׳יאן, מומחית לשושלת חאן, הקבר מכיל אוצרות: דגם מוקטן של האימפריה כולה, כולל ציפורים מזהב וכסף, נהרות זורמים של כספית ומפת השמיים עם קבוצות כוכבים עשויות פנינים. בשנת 2016 חשפו מדענים באמצעות חישה מרחוק, מכ״ם חודר קרקע ודגימות ליבה את היקפו העצום של המתחם — כמעט 98 קילומטרים רבועים. הקיסר עצמו לא התגלה, ולא ברור אם אי פעם יתגלה, אך אם כן, אין ספק שהוא עצמו היה מפיק מכך סיפוק גדול.
העיר הקדומה פלנקה
חוקרים עדיין מנסים להשלים את הידע החסר על עלייתה ונפילתה של תרבות המאיה, למרות שלל הרישומים שהשאירו אחריהם אנשי המאיה. חלק מהרישומים הללו נמצאו באתר פלנקה (Palenque) שבמקסיקו, עיר קדומה ומרשימה של מקדשי אבן וכיכרות אשר שגשגה משנת 200 לספירה ועד שנת 900 לספירה.
בשנת 800 לספירה נעצרה בניית מבני הפאר בעיר ובעקבותיה הצטמצמה האוכלוסייה בהדרגה. המבנים באתר הופקרו לכוחותיו של הג׳ונגל במשך מאות שנים, ובמיוחד מקדש הכתובות המדורג, והם מכילים גליפים רבים (תחריטים מגולפים המייצגים מידע לא מילולי).
האירופאים הראשונים הגיעו לחצי האי יוקטן (Yucatán) במאה ה־16, אך כבר לא נותרה בו אוכלוסייה שיכלה לפענח את הסמלים החקוקים האלה. נעשו חקירות לא מקצועיות שגם לא סייעו למצב, ובשנות השמונים של המאה ה־18 החל קולונל אנטוניו דל ריו במבצע חיפוש אוצרות בארמון פלנקה שליד מקדש הכתובות וריסק את חומותיו.
בעשורים האחרונים החלו חוקרים לפענח את התחריטים המורכבים, וזאת לאחר שנכנסו לקברו של שליט מאיה, פאקאל, שנמצא בתוך מקדש הכתובות. בשנות השבעים של המאה ה־20 הצליחו ארכיאולוגים לפענח רשימה של מלכים, ועד היום פוענחו 90 אחוזים מהתחריטים.
אי הפסחא
אי הפסחא — ראפה נוי בשפת המקומיים — הוא אחד המקומות המאוכלסים המבודדים ביותר על פני כדור הארץ. לפני יותר מאלף שנים הקימו תושבי האי מאות מונוליטים במשקל טונות רבות הידועים כפסלי המואַיי,
ואלה מרתקים ארכיאולוגים מאז שהתגלו לפני 300 שנים. הפסלים עשויים בעיקר מטוף געשי ומגולפים ביד, והם מוקמו באופן כלשהו על במות אבן.
מה הייתה תכליתם וכיצד הצליחו בני אדם להזיז אותם? תושבי אי הפסחא מספרים שהפסלים הלכו בעצמם. יש הטוענים כי המואייי יכלו להיות ממוקמים שם רק על ידי תרבויות אבודות או חייזרים. מקורות מלומדים יותר הציעו שהם נסחבו באמצעות מסגרות שלד. לאחרונה העלו ארכיאולוגים אפשרות שתושבי האי צודקים: הפסלים אכן הלכו. כמה עשרות אנשים טלטלו את פסלי המואיי מצד לצד על הבסיסים המעוגלים שלהם באמצעות חבלים וכך 'הוליכו' אותם קדימה.
עד שהגיעו מגלי הארצות האירופאים כבר נפלו רבים מפסלי המואיי ומשמעותם נשכחה. ייתכן שהם סימלו כוח ונועדו להרתיע אויבים, וייתכן שהייתה להם מטרה דתית או מיסטית. נמצאו כאן גם לוחות עץ ואבן ועליהם כתב סמלים לא מפוענח הקרוי רונגורונגו. הכתובות המסקרנות נקראות משמאל לימין וכאשר הלוח מורם — מימין לשמאל. כמו הפסלים, גם התעלומה הזאת לא זכתה עדיין להסבר משכנע.
העיר האבודה טאניס
במרחק כשלוש וחצי שעות נסיעה מגיזה שבמצרים שוכן אתר ארכיאולוגי מרהיב במיוחד שלא רבים מכירים — העיר טאניס. מעריצי הסרט ׳שודדי התיבה האבודה׳ עשויים לזהות את המקום כעיר הקבורה שבה נמצא כנראה ארון הברית, אבל טאניס ההיסטורית האמיתית, בירת מצרים של השושלת ה־21, הייתה אבודה במשך אלפיים שנים בערך.
בעבר הייתה טאניס ממוקמת על דלתת הנילוס, אך כשהנהר שינה את מסלולו היא נעלמה תחת החולות ומאז לא מצא אותה איש ולא ידוע מה מסתתר בתוכה. באזור שבו שכנה מתנשא כיום תל גדול הקרוי צאן אל חג׳ר, ולפי אחת הסברות שמו מעיד על העיר צוען המקראית.
במאה ה־19 חשפו חוקרים אירופאים חלקים מהעיר, אך הממצא המרהיב ביותר התגלה ב־1939 כאשר הארכיאולוג הצרפתי פייר מונטה חשף מתחם קבר מלכותי ובו מסכות זהב, ארונות קבורה מכסף, תכשיטים יקרי ערך ואוצרות רבים המתחרים באלה של המלך תות־ענח׳־אמון. למרבה צערו של מונטה, באותו זמן פרצה מלחמת העולם השנייה והאפילה על תגליותיו.
ניתן למצוא חלק מאוצרותיה של טאניס במוזיאון המצרי בקהיר, אך מדענים יודעים שיש עוד הרבה מה למצוא, ובצילום תת־אדום לווייני נחשפו מבנים שרק ממתינים שיגלו אותם.
אל דוראדו
אל דוראדו הראשון היה אדם ולא עיר. חוקרים ספרדים שהגיעו לדרום אמריקה שמעו את האגדה עליו עוד במאה ה־16. אי שם בהרי האנדים, כך סיפרו להם, הכתירו הילידים בני מויסקה (Muisca) צ׳יף חדש בכך שפיזרו עליו אבקת זהב מכף רגל ועד ראש והשליכו זהב ואזמרגד לאגם קדוש.
מלאי תאוות בצע פנו הרפתקנים ספרדים, גרמנים, פורטוגלים ואנגלים אל הטבע הפראי של קולומביה, גויאנה וברזיל, וכל מקום אחר שנשמע להם מבטיח, בחיפוש אחר האוצר המיתולוגי. עם הזמן הפך אל דוראדו שבסיפור מאדם לעמק מרוצף בזהב שרק ממתין שיגלו אותו. בין ההרפתקנים היה סר וולטר ריילי, שבנו ואט מת בניסיון למצוא את העמק בשנת 1617, ושבעצמו הוצא להורג עם חזרתו לאירופה בשל אי־ציות להוראות המלך. אנשים רבים, בהם אמריקנים ילידיים ואירופאים, מתו במסעות הקשוחים הללו, אך אוצר הזהב לא נמצא מעולם.
עם זאת, ייתכן שיש אמת כלשהי באגדה. האגם המוזכר בסיפור המויסקה יכול להיות לגונה גואטוויטה (Guatavita Laguna), הנמצאת גבוה בהרי האנדים ליד בוגוטה, קולומביה. אומנם כמה חפצי זהב ותכשיטים נחפרו מהאגם ומהאגם הסמוך אליו, אך כל הניסיונות לנקז את המים ולחשוף את העושר המהולל כשלו, ואם הוטבעו שם אוצרות כלשהם, הם נותרו במקומם.
כתבי יד וויניץ'
עבור מפענחי צפנים, כתב יד וֹויניץ׳ הוא גם תענוג וגם קללה. זהו כרך בן 240 עמודים הכתוב בשפה לא ידועה. הוא מכיל מאות איורי דיו של סמלים אסטרולוגיים, צמחים לא מזוהים ודמויות אנושיות מוזרות. גדודי קריפטוגרפים (מפענחי כתב סתרים), ובהם כמה מהטובים בעולם, ניסו לפענח את הכתב ללא הצלחה. האם זהו מדריך לצמחי מרפא? שמא ספר אלכימיה? איש אינו יודע.
כתב היד נקרא על שמו של מוכר הספרים הפולני־אמריקני וילפריד וויניץ׳, שקנה אותו בשנת 1912, אך הוא עתיק בהרבה. הוא מתוארך לפחות לתקופתו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני מגרמניה (1576־1612), אשר רכש אותו בעבור 600 דוקטים מזהב מתוך אמונה שהוא פרי עבודתו של המלומד מימי הביניים רוג׳ר בייקון. ככל הנראה המוכר היה ג׳ון די, אסטרולוג אנגלי ידוע לשמצה ותלמיד תורת הנסתר שהחזיק באוסף של יצירותיו של בייקון.
כתב היד עבר לאחר מכן דרך בעלים אירופאים שונים, אך אף אחד מהם לא הצליח לפענח אותו. יש שטענו שדווקא הצליחו, ואחת הטענות הללו נידונה בימינו. בדיקות עדכניות מתארכות אותו לתחילת המאה ה־15 והיום הוא נמצא בספריית ביינקי שבאוניברסיטת ייל, ארצות הברית.
דרקולה
האנטגוניסט הג'נטלמני דרקולה, גיבור הרומן של סטוקר משנת 1897, לא היה הערפד מוצץ הדם הראשון שהופיע בספרות. ׳הערפד׳ מאת ג׳ון פולידורי ו׳הערפד וארני׳ מאת ג׳יימס ריימר, בין היתר, הקדימו את עבודתו של סטוקר.
אבל הרוזן דרקולה הפך לערפד איקוני ונעשה דמות כה עוצמתית עד שקוראים רבים תוהים שמא הוא
מייצג דמות היסטורית אמיתית. ככל הנראה שאב סטוקר את השם דרקולה מתוך הספר ׳ההיסטוריה של הנסיכויות ולכיה ומולדביה׳ מאת ויליאם וילקינסון. בספר מופיע ולאד השלישי דרקולה, רוזן אכזרי שנולד בטרנסילבניה והיה לנסיך ולכיה באמצע המאה ה־15. בהערותיו של סטוקר על הספר נכתב, ״דרקולה בשפה הוולכית פירושו שטן״.
באשר להקזת הדם של הרוזן, ייתכן שההשראה לכך הייתה הרוזנת ההונגרייה והרוצחת הסדרתית אליזבת בתורי, והפיות האיריות שיש להן חיבה לטעמו של דם. השראה אפשרית אחרת הייתה קרובה יותר לסטוקר; הבוס שלו בתיאטרון ליסיאם בלונדון, השחקן סר הנרי אירווינג, הפנט את הכותב שגילם את המלט ואז החזיק אותו בשליטתו, באופן דומה לבחור הצעיר והפתי שהוחזק כאסיר על ידי הרוזן העוצמתי והמפתה.
