אכלתם בייגלה לארוחת הבוקר? אם כן, אתם לא לבד: בשנת 2020 בלבד כ־202 מיליון אמריקנים אכלו את הלחם העגול הזה. כל מי שמורח חמאה על בייגלה, או עורם עליו לַקְס וגבינת שמנת, ממשיך מסורת בת מאות שנים שהחלו אופים יהודים.
סביב הבייגלה נפוצו אגדות רבות: יש האומרים שהוא נוצר כדי לחגוג ניצחון על האימפריה העות’מאנית ואילו אחרים טוענים שנולד בעקבות חוקים אנטישמיים, אולם העובדות מספרות סיפור אחר. כך באמת נולד מאפה זה וכך הוא נשתמר עד היום.
כיצד הומצא הבייגלה
מיתוס מרכזי מספר כי הבייגלה הוכן לראשונה לאחר קרב וינה בשנת 1683, כהוקרה למלך הפולני יאן השלישי סובייסקי שסייע לשבור את המצור העות'מאני על העיר. סיפור אחר מתאר אופים יהודים במאה התשיעית בפרוסיה או בפולין לאחר שנאסר עליהם לאפות לחם, ולפיכך החלו לבשלו במים.
"שני הסיפורים הללו אינם נכונים", כותבת מריה בלינסקה בספרה הבייגלה: ההיסטוריה המפתיעה של לחם צנוע. לדבריה, "הבייגלה החל את דרכו כלחם בעל ערך וכבוד".
בלינסקה עוקבת אחר ההיסטוריה של הבייגלה מאות שנים לפני קרב וינה, וטוענת כי ראשיתו במאה ה־13 במאפייה של אופים יהודים באזור מזרח אירופה שהוא כיום פולין. באותה תקופה הוגדרו בקפדנות תחומי העיסוק של בעלי מלאכה יהודים באמצעות חוקים אנטישמיים שנועדו להפרידם מהנוצרים. עם זאת, לאופים היהודים ניתנה גמישות גדולה יותר מבעלי מקצועות אחרים והותר להם למכור את תוצרתם גם לשכניהם הנוצרים.
המוצר הפופולרי ביותר שלהם היה לחם דל שומן בצורת טבעת, שבושל במים, ונקרא אובוורזאנק. בתקופת התענית, כאשר נוצרים נמנעו ממזון עשיר, הם רכשו לחם זה שמקורו כנראה בגרמניה. גילדות האופים היהודים יצרו גם גרסה קטנה יותר לשימוש יום־יומי של הקהילה היהודית, שנקראה בפולנית בייג’יל וביידיש בייגל.
במהרה קיבל הבייגלה מקום של כבוד בחיי הקהילות היהודיות בפולין. נהגו לתת אותו לנשים אחרי לידה כדי לספק הגנה לתינוק, והוא אף הפך לחלק מטקסי אבלות. במרוצת השנים החלו גם הנוצרים לקנות בייגלה במקום אובוורזאנק מהאופים היהודים לצורכי יום־יום ולא רק לתענית, והבייגלה הפך לפופולרי ככל שמזרח אירופה הלכה והפכה עירונית ומודרנית.
כיצד הגיע הבייגלה לארצות הברית
כאשר יהודים אירופאים החלו להגר לארצות הברית במאה ה־19 הם הביאו עימם את הבייגלה, אולם לקח עוד שנים רבות עד שהפך למאכל מוכר מחוץ לשכונות המהגרים. ההיסטוריון מתיו גודמן מציין: "הבייגלה היה קיים באמריקה במשך עשרות שנים כתופעה אתנית בלבד וכמעט לא מוכרת לחברה הרחבה".
עבור המהגרים היהודים הבייגלה נותר חשוב, והפך גם לחלק משמעותי בתנועת העבודה האמריקנית. בשנת 1907 הקימו אופים יהודים בניו יורק את איגוד הבייגל הבין־לאומי, כדי להרתיע קונים מלתמוך במאפיות שניצלו את עובדיהן המהגרים, שנאלצו לעבוד שעות ארוכות בשכר נמוך במאפיות חמות ומלאות מזיקים.
האיגוד היהודי שמר בקפדנות על סודות האפייה ועודד לקוחות יהודים לקנות רק במאפיות החברות באיגוד. חברי האיגוד ערכו שביתות מוצלחות רבות במאה ה־20, והוא נחשב לאחד האיגודים החזקים ביותר בתנועת העבודה האמריקנית הצומחת.
אך התפשטות מכונת ייצור הבייגלה, כמו גם התפשטות הבייגלה אל מחוץ לקהילה היהודית, הובילו לנפילתו של האיגוד. המכונה הראשונה לייצור בייגלה הומצאה בקנדה בשנת 1918 על ידי האופה מאייר תומפסון. בנו, דניאל, הביא את המכונה לארצות הברית במהלך שנות השישים, והעניק רישיון שימוש למורי לנדר – בעל מאפייה בניו הייבן בקונטיקט. בעזרת המכונה החדשה הפך לנדר לחלוץ הבייגלה הקפוא והפרוס מראש, ואף החל לייצר אותו בטעמים חדשים.
“הלחמנייה הצומחת"
בשנת 1965 הפך הבייגלה לתופעה לאומית. "הלחמנייה שצומחת הכי מהר", הכריזה כותרת בעיתון ניו יורק דיילי ניוז באותה שנה. "בקרוב תצטרף הלחמנייה לנקניקייה ולפיצה כמאכל אמריקני מובהק", המשיך המאמר ותיאר את מספר חובבי הבייגלה ההולך וגדל ברחבי המדינה.
החובבים החדשים למדו לאכול בייגלה עם מאכל נוסף מהשכונות האתניות: לקס. היסטוריוני אוכל סבורים שאכילת בייגלה עם לקס הייתה נהוגה כבר בתחילת המאה ה־20, כאשר דליקטסים יהודיים מכרו סלמון משומר שהוכן על פי מתכונים של מהגרים סקנדינביים. במהרה הפך השילוב עם לקס וגבינת שמנת לארוחת בוקר מבוקשת.
כך נולדה ארוחת הבוקר האמריקנית – מיזוג ייחודי של תושייה, הגירה ואפייה יהודית מסורתית. אך הבייגלה עם גבינת השמנת שאתם מכירים היום דומה רק במעט ללחם המקורי שהכינו האופים היהודים בפולין לפני מאות שנים.
גודמן מציין כי המכונות שינו את מתכוני הבייגל, בהכניסן חומרים משמרים ובהחליפן את הבישול במים באידוי בתנור.
"הבייגלה, שבעבר היה קטן, צפוף, פריך ורב־טעמים, הפך להיפוכו הגמור: גדול, רך ותפל", הוא כותב. אומנם הבייגלה המתועש הגיע לשווקים חדשים, אך הוא גם ניתק את הלחם ממורשתו היהודית ומשורשיו במאפיות המקומיות הקטנות שהיו בבעלות איגוד העובדים.
ובכל זאת, בכל נגיסה מסתתר חיבור למאות שנים של היסטוריה – ולסיפורו של לחם עמיד במיוחד.
