הישגיו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפנה"ס היו חסרי תקדים; כנראה שלא בכדי הוא נחשב לגדול המצביאים והמדינאים של כל הזמנים. אלכסנדר נולד בשנת 356 לפנה"ס למלך רב עוצמה, התחנך על ידי אריסטו עד שמלאו לו 16 שנים וכבר בגיל 20 הוכתר למלך מוקדון. במהלך 13 שנות שלטונו איחד אלכסנדר את יוון העתיקה, כבש את פרס ומצרים ויצר אימפריה שהשתרעה מאירופה ועד אסיה. עם זאת, ככל שהוא צבר יותר ויותר כוח כך גם גדל פחדו לאבד אותו. אט־אט הוא החל לראות איומים בכל מקום, לרבות בקרב מקורביו.
התחלות נועזות
מסעות הכיבושים המבריקים של אלכסנדר זיכו אותו בחסידים נאמנים רבים, חברים לנשק שעזרו לו בעלייתו המהירה לשלטון. בשנת 334 לפנה"ס כוחותיו של אלכסנדר התקדמו באין מפריע לאורך אנטוליה (טורקיה של ימינו) ופלשו לאימפריה הפרסית האחמנית. הם השיגו שני ניצחונות: בקרב גרניקוס (Granicus) שליד טרויה ובאיסוס (Issus).
לאחר שדחה בשנת 332 לפנה"ס את הצעתו של מנהיג פרס דריווש השלישי לשביתת נשק, אלכסנדר שם פעמיו למצרים, שהייתה נתונה באותם ימים לשלטון פרסי. הוא הקים בה את אלכסנדריה, המפורסמת מבין הערים להן קרא על שמו.
עם הרוח הגבית שהעניקו לו ניצחונותיו, המשיך אלכסנדר והביס את דריווש בפעם השלישית והאחרונה בקרב גאוגמלה (Gaugamela, ליד מוסול בעיראק המודרנית) בשנת 331 לפנה"ס. בעקבות ניצחונו של אלכסנדר, קיבלה על עצמה פרס את שלטונו וסופחה לאימפריה ההולכת ומתרחבת שלו. אך לא היה בכך די: עם רעב שלא יודע שובע, המשיך אלכסנדר במערכה מזרחה. הוא כבש ערים בזו אחר זו, לרבות בבל ושושן, ואיתן זכה גם בשללן הרב.
ככל שאלכסנדר ביסס את כוחו בפרס, כך הוא החל לאמץ יותר ויותר מנהגים מקומיים, דבר שרבים מבני ארצו לא ראו בעין יפה. גם רבים ממצביאיו הבכירים של אלכסנדר, כגון תלמי, קרטרוס, קלייטוס השחור, הפאיסטיון הנאמן והגנרל פרמניון, שהיו לצידו לאורך כל המערכה האסייתית, לא תמכו במדיניותו הפרו־פרסית.
פרמניון, שהיה בן למשפחת אצולה מקדונית עתיקת יומין, היה גם יד ימינו של אביו של אלכסנדר. היו לו קשרים הדוקים עם האצולה המקדונית ובניו השתלבו בהדרגה ביחידות השדה של המלך. המבוגר ביותר, פילוטאס, היה המוכשר שבהם. אלכסנדר בחר בו לפקד על ההטיירוי, נושאי רומח רכובים, חיל מובחר שהורכב מבני האצולה המקדונית. לפילוטאס היה מוניטין של חייל נאמן ואמיץ, אך היו גם שראו בו אדם יהיר. הוא לא תמיד הסכים עם אלכסנדר ולעתים אף ביקר אותו בפומבי, במיוחד על האופן שבו קידם את פולחן האישיות שלו.
בשלב מסוים הגיעה שמועה לאזנם של כמה מהגנרלים של אלכסנדר כי פילוטאס זומם להרוג את מלכם. הם הורו למרגלים לעקוב אחריו, אך העדות היחידה שנמצאה לבגידה הגיעה מפי זונה יוונייה, שסיפרה להם שפילוטאס התרברב בפניה כי הוא ופרמניון היו האחראיים לניצחונותיו של אלכסנדר. קרטרוס דיווח על ממצאיו לאלכסנדר, שלא נתן אמון רב בדברים. הוא בטח בפילוטאס ולא רצה להסתכסך עם פרמניון.
בשנת 330 לפנה"ס שמועה נוספת עשתה לה כנפיים על מזימה בוגדנית של פילוטס, אלא שהפעם דווח על ניסיון התנקשות. בזמן שחנה עם צבאו במחוז פראה (Farah) באפגניסטן, נודע לאלכסנדר שאדם בשם דימנוס, חבר בהטיירוי, זמם לרוצחו. אחיה של אהובתו של דימנוס סיפר פעמיים לפילוטס על המזימה, אך הלה לא עשה דבר. לבסוף, האח התריע ישירות בפני אלכסנדר על כוונותיו של דימנוס.
דימנוס אמנם התאבד בטרם הצליחו לעצור אותו – מותיר מאחוריו תעלומות רבות לא פתורות – אך אלכסנדר, שהיה משוכנע באשמתו, לא הסתפק בכך, אלא הציג את גופתו בפומבי כדי להזהיר בוגדים פוטנציאליים. כעת, משחשדנותו כלפי המצביא שלו גברה, קרא אלכסנדר לפילוטס כדי שיסביר מדוע לא דיווח על המזימה.
פילוטס הכחיש כי לקח בה חלק ונימק את דבריו בטענה כי הידיעות שהובאו לפניו נראו לו חסרות שחר. כשכתב את תולדותיו של אלכסנדר הגדול במהלך המאה הראשונה לספירה, הסופר הרומי קווינטוס קורטיוס רופוס דיווח כיצד פילוטס כרך את זרועותיו סביב אלכסנדר והתחנן בפניו "להתייחס לחייו בשלמותם ולא לטעות אחת שהתבטאה בשתיקה ותו לו".
לאחר שפילוטס הביע את הסכמתו כי הצבא יהיה זה שיקבע את גורלו, כינס אלכסנדר אספה שופטת. במהלך המשפט האשים קרטרוס את פילוטס לא רק בכך ששמר את מזימת הרצח בסוד, אלא שהוא זה שיזם אותה. לאחר ששמע את כל הטיעונים, שקל הצבא את הראיות: הם מצאו את פילוטס אשם בבגידה ודנו אותו למוות על בוגדנותו.
עם זאת, המעגל הפנימי שהקיף את אלכסנדר היה ערמומי ושאפתן מכדי לתת לעניין להסתיים בהוצאה להורג בלבד. הפאיסטיון הציע לענות את הנידון לפני הוצאתו להורג כדי לברר אם היו מעורבים אנשים נוספים במזימה. ההצעה התקבלה פה אחד ומצביאיו של אלכסנדר עינו את פילוטס במשך לילה שלם, עד שנשבר. הם אילצו אותו למסור פרטים על המזימה ועל המעורבים בה. למחרת הוא נסקל למוות.
תככים וחשדות
מהרגע שבו הוצא פילוטאס להורג, הפרנויה, התככים והאמביציה פשטו בחצרו של אלכסנדר. לא היו עוד משפטי צדק: שורות הצבא טוהרו ללא אבחנה, כדי לא להותיר מקום לספק שכל מי שיגלה חוסר נאמנות יבוא על עונשו.
תקוותיו של הפאיסטיון כי נפילתו של פילוטאס תביא לקידומו התממשו: המלך מינה אותו למפקד משותף עם קלייטוס השחור של ההטיירוי, היחידה שפיקד עליה המצביא שנסקל. קלייטוס השחור הציל את חייו של אלכסנדר במהלך הקרב בגרניקוס והכיר היטב את שדרת הפיקוד ששירתה תחת אביו של המלך. אך בדומה לפילוטס, קלייטוס מתח ביקורת על שאיפותיו האוטוקרטיות של אלכסנדר.
הוצאתו להורג של פילוטס בישרה את מה שחוקרים מכנים 'התקופה האפלה של אלכסנדר'. המלך הצעיר, מונע על ידי רגשות פרנואידיים, האמין שאין סיכוי כי פילוטס יכול היה לתכנן את ניסיון ההתנקשות ללא ידיעת אביו, פרמניון. הוא גם חשש שהמצביא הזקן עלול לפעול נגדו כנקמה על מות בנו. אלכסנדר נאלץ לפעול במהירות כדי להיפטר מפרמניון, שלמרות עשרות שנים של שירות נאמן לאלכסנדר ואביו לפניו, נתפס כעת כאיום מרכזי.
אולם לפעול כנגד פרמניון לא היה עניין של מה בכך. בשונה מאלכסנדר שתעוזתו (ויש שיאמרו גם פזיזותו) לא ידעה גבול, פרמניון, ממרומי גילו, היה זהיר למדי. ההבדלים ביניהם הובילו במרוצת השנים גם לחילוקי דעות תכופים בנושאי טקטיקה ואסטרטגיה. אם לא די בכך, פרמניון הופקד על חלק ניכר מקווי האספקה האסטרטגיים של האימפריה, תפקיד שהיה בעל חשיבות רבה. מספר היסטוריונים אף הציעו כי המזימה נגד פילוטס נרקחה על מנת לנשל את פרמניון מתפקידו.
מקום מושבו של פרמניון היה באחמתא (Ecbatana, המדאן באיראן המודרנית), מעון קיץ ששימש קודם לכן את מלכי פרס. מקורות מדווחים כי לפני הירצחו הוא לא ידע דבר על הגורל הנורא שפקד את בנו. פרמניון לא נהנה אפילו מ'הפריבילגיה' של משפט לכאורה שלה זכה בנו, אלא נרצח באבחת חרב על ידי שליח ששלח אלכסנדר. מקורות מדווחים כי השליח מסר סדרת מכתבים לפרמניון ולאחר מכן הרג אותו במהירות. יתר על כן, אלכסנדר שהיה נחוש להחזיר את סמכותו וכוח ההרתעה שלו אחת ולתמיד, שלח יחידה קטנה לאחמתא עם פקודה לרסק ביד קשה כל מרד שעלול להתעורר בקרב חייליו של פרמניון בשל מותו.
חרטה ונסיגה
מותם של שניים ממצביאיו הבכירים ביותר לא הרגיע את רוחו הסוערת של אלכסנדר, שהפרנויה המשיכה לכרסם בו גם בשנים הבאות. הוא המשיך לאמץ את מה שהמקדונים זיהו כגינונים פרסיים, וויתר על אורח החיים הצבאי לטובת הדקדנס. את המשתה היווני, למשל, שייצג את שיאה של החברה המתורבתת – זמן שהוקדש לחגיגה ולדיון תבוני בפילוסופיה, זנח אלכסנדר לטובת נשפים שהיו מלאים בהוללות, תשוקה וגשמיות.
אחד מהמשתאות הידועים לשמצה הללו התקיים בסמרקנד (Samarqand) בשנת 328 לפני הספירה. אלכסנדר, אז כבר בן 28 ונחוש להגיע להודו, הוביל את צבאו לשטח הררי במזרח. באותו לילה, עת שהיה בגילופין, פרצה מריבה בינו ובין קלייטוס השחור על ההיטמעות ההולכת וגוברת של אלכסנדר בתרבות הפרסית. אלכסנדר, שרתח מזעם למשמע האשמותיו של קלייטוס, רצח אותו עם כידון. לאחר מכן, נטען שהוא חש חרטה גדולה: הביוגרף הרומי פלוטרכוס מהמאה הראשונה לספירה תיאר כיצד "אלכסנדר בילה את הלילה ואת היום שלאחר מכן בקינות מרות, ולבסוף שכב פרקדן ללא מילים, מותש מבכיו".
מבחינת אלכסנדר, מאמציו לא נשאו פרי: הוא המשיך להאמין כי חסידיו רוקחים מזימות חדשות לרוצחו. כך למשל, בשנת 327 לפנה"ס כמה ממשרתיו נחשדו כי תכננו להתנקש בו, בהם הביוגרף וההיסטוריון קליסטנס, שנהג להאדיר את מעלליו של אלכסנדר ואף הפיץ את הסיפור כי הוא בנו של זאוס. לשונו החלקלקה של קליסטנס אמנם זיכתה אותו בחסדו של אלכסנדר, אך בהמשך הייתה לו לרועץ. המלך אימץ במרוצת השנים את המנהג הפרסי של השתחוות בפני המלך – אך קליסטנס, כיווני, לא נהג כך. אלכסנדר התיר זאת, אך היסטוריונים מאמינים שהדבר נתפס כאקט של התרסה.
אך נראה כי היה זה מעשה אחר שחרץ את גורלו של קליסטנס. במהלך אחד המשתאות הוא נשאל כיצד ניתן להפוך ל"אדם מהולל ביותר", והלה השיב: "על ידי הריגת המהוללים ביותר". אף אחד מהמשרתים שנכחו במקום לא דיווח על דבריו של קליסטנס, אך הנזק כבר נעשה. המשרתים הוצאו להורג וקליסטנס נכלא וכנראה גם מת בכלאו.
בשנת 326 לפני הספירה, לאחר שהגיעו לגבולה המזרחי של הודו בנהר ביאס (Beas), חשו אנשיו של אלכסנדר כי הגיעו מים עד נפש: הם עשו מרד, הוא נאלץ לסגת מערבה, ושלטונו לעולם לא התאושש מאז. שלוש שנים מאוחר יותר, בעת ששהה בבבל, מת אלכסנדר מקדחת והוא בן 32 שנים בלבד. באותו יום ציין אסטרונום בבלי בלקוניות מה ביומנו: "המלך מת; העננים כיסו את השמיים". לאחר מכן האימפריה הגדולה של אלכסנדר תתחלק בין הגנרלים שלו, ולא תקום שוב.