פורסם בגיליון יוני 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
מתחת לשמיים קודרים מתפתלת טיילת בשטחי הביצות. עשב גבוה מתנועע בגלים לעבר הנהר. באופק נראה גשר נורמנדי עטור חן שמימי, כאילו תלוי על חוטים מעל מישורי הבוץ של הסיין. מתחת לגשר הזה שחה ספורטאי צעיר בן 19, הרפתקן ונועז, את הקילומטרים האחרונים של מסע מפרך שנמשך 49 ימים והסתיים ב־24 ביולי 2021.
ארתור ז'רמן, שהוא גם בנה של ראשת עיריית פריז אני אידלגו, עבר בשחייה את הסיין לכל אורכו. המכשולים המנהליים לבדם העמידו אותו במבחן — הוא נזקק להיתר שחייה בכל אחת מהרשויות המקומיות לאורך המסלול. כאשר שחה אחרי קיאק עמוס בציוד מחנאות, חצה ז'רמן לעיתים מגוון נופים מנוגדים, מצמחייה עשירה ועד כור גרעיני. חלק גדול מהחוויה ומההכנה לשחייה היה "להבין כיצד הנהר חי, מפני שהנהר הוא ישות חיה", אומר ז'רמן.
במרחק של כ־65 קילומטרים ממוצא הסיין, במעיין הקרוי לה דואי (La Douix) טמפרטורת המים צנחה בשש מעלות צלזיוס — הלם למערכות הגוף. לפעמים, כאשר זרם יובל אל תוך הסיין, הוא הבחין שצבע הנהר משתנה. אחרי הסכר הכפול האחרון היה על ז'רמן להתאים את תוכנית השחייה שלו לגאות ולשפל, "פשוט הייתי צריך לכבד את הטבע. הנהר חזק ממני". ז'רמן נטל דגימות מים בערך כל חמישה קילומטרים לאורך המסלול, ועמד בקשר עם מעבדה בפריז בזמן אמת. רק ארבע בדיקות מדדים עברו את סף הרמות המסוכנות של חיידקי אי־קולי ואנטרוקוקוס המעיים.
רבים בפריז אינם יודעים שהסיין כרגע במצב תברואתי טוב. "אני לא אומרת שהנהר נקי, אבל הוא בריא לבעלי החיים במים", אומרת סנדרין אמיריאי, מנהלת 'בית הדגים והטבע', מרכז ללימודי הטבע והסביבה. "אנחנו בודקים את איכות המים מבחינת המינים שחיים בהם. ככל שיש יותר מינים, כך הסביבה בריאה יותר".
בשנות ילדותה מחוץ לפריז, רק ארבעה מיני דגים שרדו בנהר, כולם מסוג עמיד לזיהום. למעשה, בשנות השבעים של המאה הקודמת היה החלק של הסיין במורד הנהר מפריז כמעט מת מבחינה ביולוגית. כיום חיים שם 36 מיני דגים שונים. "משמעות הדבר היא שאיכות המים השתפרה במידה משמעותית", אומרת אמיריאי.
המרכז הלימודי מתהדר באקווריומים המציגים מינים רבים שמאכלסים את הנהר כיום, בהם יצור מסתורי בשם זאב מים — טורף המצויד ב־700 שיניים. אמיראי מכנה אותו 'כריש הנהר'. בשולי המים המרכז משקם את המישורים המוצפים שהדגים זקוקים להם כבית גידול לרבייה. מחוץ לבניין, מתחת למזח, מקנן זוג שלדגים, וזו דוגמה אחת למספרים ההולכים וגדלים של מיני עופות מקננים שנמשכים בחזרה אל הסיין.
בסמוך לתחנת הרכבת אוסטרליץ בפריז, מתחת לאדמה, מוסתר מכל לאגירת מי סערות שנפחו שווה ערך ל־20 בריכות אולימפיות. נוסעי המטרו היו עדים לפרויקט הבנייה של המבנה הענקי במשך שלוש שנים וחצי, בעת שחלפו מעליו ברכבות. מכל האגירה עשוי בטון ובקרוב יכוסה בצמחייה. הוא נתמך בעמודי חיזוק השקועים בעומק 80 מטרים בתוך האדמה. בסין ד'אוסטרליץ (Bassin Austerlitz) הוא אבן הפינה של התוכנית שנועדה לדאוג שהסיין יהיה בטוח לשחייה. רוב מערכת הביוב של פריז היא מורשתו של המהנדס יוז'ן בלגרן בן המאה ה־19.
מי נגר ושופכין מופנים לתוך מסדרון תת־קרקעי ענקי המכיל צינורות ניקוז, והמים נישאים מכוח הכבידה אל מפעלי טיהור מחוץ לפריז. אולם בתקופות של ממטרים כבדים היו פותחים את השסתומים של צינורות הניקוז, והשפכים היו מוזרמים אל הסיין כדי למנוע הצפה ברחובות. מכלי אגירה כמו הבסין ד'אוסטרליץ יסייעו למנוע תרחיש כזה של חדירת מי ביוב לסיין בעת ירידת גשמים עזים. בסין ד'אוסטרליץ, שתוכנן על ידי צוות של 40 מהנדסים, הוא פלא טכנולוגי.
פריז היא עיר מאורגנת להפליא, מעמקיה נחצים לאורכם ולרוחבם בשכבות של מחצבות ישנות, מנהרות מטרו, צינורות ניקוז וגז וכבלי חשמל. בסביבה עירונית צפופה זו נחצבה מנהרה מתחת לסיין והונחו בה צינורות שמאפשרים אגירה של מי סערות במכל. לאחר שהסערה חולפת, המים שנאגרו במכל משתחררים לאט אל תוך צינורות הניקוז ומופנים אל מפעלי הטיהור, לפני שהם חוזרים לנהר.
עוד צפויה עבודה רבה עד שיהיה אפשר לשחות בנהר. פקידי מנהל נאלצו לבטל כמה מבחני שחייה באוגוסט 2023 לאחר שהגשמים העלו את רמות הזיהום, וסערה עזה במיוחד עדיין עלולה לשבש את האירועים האולימפיים. אולם כבר בקיץ 2023 הראו המדדים המדעיים שהסיין ראוי לשחייה במשך שבעה מתוך עשרה ימים בממוצע, ומאז נפתחו שלושה מאגרים ומכלים לקליטת מי סערות, בנוסף לבסין ד'אוסטרליץ. בדומה למזחי הגדות שהיו לפני כן כבישים מהירים והוסבו למדרחובים, התוצאה הסופית היא החזרת הנהר לתושבים.
בעתיד נשקפת לסיין סכנה משינויי האקלים, ומדובר בסכנה גדולה הרבה יותר מכריש דמיוני שאורב לשחיינים בסרט של נטפליקס 'במעמקי הסיין'. הסכנה היא שיטפונות שמכלי האגירה לא יוכלו לעמוד בהם. שיטפונות היו תמיד בעיה בפריז, ומעיד על כך המוטו של העיר (מתורגם מלטינית): 'מתנדנדת על הגלים אך אינה טובעת'. דמיינו את פריז מתחת למים: המזחים מוצפים במימי הסיין, מים פורצים לתוך מנהרות המטרו, והפריזאים חותרים בסירות ברחובות.
מבול כזה אינו דמיוני. השיטפון הגדול שאירע בינואר 1910 מתועד בגלויות ישנות וחרוט באבן בסימונים של גובה המים על גשרים ומבנים. צירוף מושלם של תנאי סופה — גשם זלעפות, יובלים מוצפים והמסה מוקדמת של שלגי חורף — הם שגרמו לאותו אירוע. "כיום יכול להיות גרוע יותר", אומר הקולנוען מתיה שוורץ. סרטו הדוקומנטרי 'כשהסיין יעלה על גדותיו' חוקר כיצד אירועים כמו זה מינואר 1910 המכונה 'מבול מאה השנים', צפויים להתרחש לעיתים תכופות יותר עקב שינויי האקלים.
אירועי מזג אוויר קיצוניים שנגרמים מההתחממות הגלובלית כבר מתרחשים בסערות שממטירות מטחי גשם עזים יותר מהרגיל. הצפות מים עלולות למחוק כפרים שלמים על גדות הנהר וגם בתי גידול לחים יקרי ערך, כגון מארה ורניה (Marais Vernier), אחד הריכוזים הגדולים ביותר של ביצות כבול סופחות פחמן דו־חמצני.
נוסף על כך, עליית מפלס פני הים משפיעה על זרמי הגאות והשפל של הסיין. "בזמן הגאות המים מגיעים לסכר פוזה (Poses) במעלה הנהר מרואן, ולאחר מכן הם יורדים. אנחנו מגלים שרמת המליחות עולה יותר ויותר", אומר לורנס דרבו, מנהל פארק בוקלה דה לה סיין בנורמנדי. המצב עלול לגרום נזק לא רק לבתי החרושת ששואבים מים מהסיין לצורכי קירור, אלא גם לחי ולצומח במערכות האקולוגיות המגוונות של הפארק: ביצות, יערות ומצוקי הגיר נמצאים כיום בסכנת קריסה.
נוהג עתיק יומין בנהר הסיין טומן בחובו אפשרות של מענה לשינוי האקלים: עלייה בתובלה של מטעני סחורות בנהר כאמצעי להפחתת פליטות פחמן. בתוך תא ההיגוי של ספינת משא שאורכה מאה מטרים, האוויר רווי ריחות טבק. הקברניט סבסטיאן נייט מוביל 40 מכלים של מזון יבש לרשת חנויות המכולת פרנפרי (Franprix). כשהוא נכנס לתא שיט, הוא מזנק מהסיפון למזח בזריזות של צלופח נהר. נייט הוא דור רביעי לספנים מקצועיים מקונפלן סנט אונורין (Conflans–Sainte–Honorine) שמצפון לפריז, בירת נתיבי הנהר הפנים־ארציים הצרפתיים.
מקצועו של נייט הוא לא רק עבודה אלא ייעוד, דרך חיים בת מאות שנים שהתפתחה לאורך הנהרות, מסביר האוצר לורן רובלן מהמוזיאון לתעבורת נתיבי מים פנים־ארציים. המוזיאון שוכן בבניין מפואר על צוק שמשקיף על מקום המפגש של הסיין עם נהר האואז (Oise). אחד המוצגים הבולטים במוזיאון הוא קיר עתיר צנצנות שמכילות דגימות של כל הסחורות שהובילו ספנים בימי חייהם: יין, זרעי חרדל ואפילו אסבסט. "מאז ומעולם השתמשנו בנהרות", אומר רובלן.
בעת העתיקה החזיקה גילדה עוצמתית של ספנים במונופול על המסחר בסיין באזור לוטטיה הגאלו־רומית. עמוד מגולף שהעניקה הגילדה לקיסר טיבריוס במאה הראשונה לספירה נחשב כיום סמל יקר ערך של פריז. מלאכת הבנייה של כלי שיט לנהר התפתחה כל הזמן — מסירות קאנו לדוברות גרר, ומספינות קיטור לספינות משא. במרוצת הזמן נסללו כבישים מהירים ברחבי המדינה ואחר כך ביבשת כולה, ומשאיות נהיו דרך זולה ומהירה יותר לשנע סחורות, אולם תעבורה בנהר הופכת יותר ויותר לחלופה עדיפה מבחינה אקולוגית.
"אנחנו חוסכים מעצמנו עומס תנועה, פקקים ותאונות דרכים", אומר אנתוני דניו, מנהל התובלה בחברת פרנפרי, "והמאזן הסביבתי הוא חיובי — 20 אחוזים פחות פליטות פחמן". המשמעות היא 3,615 פחות משאיות בדרכים וחיסכון של 82,600 ליטרים דלק בכל שנה. "יקר יותר להוביל סחורות בנהר מאשר במשאיות, אבל אנחנו מעדיפים בחירה אחראית מבחינה אקולוגית". בעזרת הזרם נייט מנווט את הדוברה במורד הנהר מעבר למקום המפגש של המארן עם הסיין.
לפתע מגיחים אורותיה של פריז בחשכה. הגלים חובטים בספינה בעודה מתנדנדת בין המזחים, 37 הגשרים של העיר יוצרים מערבולות. הצללית של כנסיית נוטרדאם, שאין לטעות בה, מזדקרת גבוה על אי במרכז כל המתרחש.
הדוברה של נייט מתקדמת במהירות לעבר גשר נף. בלחיצה על כפתור הוא מנמיך את תא ההיגוי כדי לעגון מתחת לקשתות האבן של הגשר שגילן 400 שנים. פסלי הפרצופים הגרוטסקיים שמעטרים את הגשר נראים כאילו הם מעווים את פניהם. קולות בוקעים ממכשיר הקשר בתדירות גוברת — הנהר הוא שדרה סואנת לתהלוכת ספינות שמציעות שיט וארוחת ערב.
בקרוב ה'רחוב' הראשי הזה יקדם בברכה את טקס הפתיחה של האולימפיאדה, והחל מ־2025 הוא יחנוך שלושה אתרי שחייה שהוקצו לפריזאים כדי שיוכלו לצנן את עצמם, בייחוד בגלי החום בקיץ, עוד תוצאה של שינוי האקלים. בני נוער יסתובבו בבטלה על גדת הנהר, ספורטאים יתחרו במסלולי שחייה, ילדים ישתובבו בקפיצות. יחד הם ילכו בעקבות האדוות שהותירו מאחוריהם השחיינים שהתחרו באולימפיאדה הראשונה בפריז ב־1900, וזמן רב לפניה, הנהנתנים של המאה ה־17 שהעדיפו שחייה בעירום. ואפילו מוקדם יותר, עוד בטרם ניצבה עיר גדולה בעיקול הזה בנהר, אינספור דורות שחיו את חייהם לאורך הסיין ובתוכו.
