על אף שנראה כאילו הם חיו לצידנו מאז ומעולם, יחסיהם של החתולים עם בני אדם הינם קצרים באופן יחסי: בעוד שהם קיימים כבר כ־37 מיליוני שנים – ביותם החל רק באלף ה־7 לפנה"ס. מה הם אם כן השינויים שחלו בחתולים מאז? ואילו שינויים יחולו בהם בשנים הבאות? התשובות עשויות להפתיע אתכם.
עד לא מזמן, הסברה הרווחת הייתה שהמצרים הקדמונים היו הראשונים לביית את החתול אי אז לפני כ־3,600 שנים, אך כעת מסתמן שתהליך זה החל כבר לפני כ־9,000 שנים, בעקבות המפגש של חתולי בר עם חברות חקלאיות באזור הסהר הפורה.
אך אפילו במהלך אלפי השנים שבהן חיים החתולים בחברת אנשים, כמעט ולא חלו בהם תמורות גנטיות, למעט הפסים שבפרוותם שהופיעו בשלב מסוים בתקופת ימי הביניים. יתרה מכך, כאשר עורכים השוואה בין חתולי בית לחתולי בר, מבחינים כי ההבדלים ביניהם אינם כה משמעותיים. למעשה, מרבית גזעי החתולים הם בני פחות מ־200 שנה והם די אחידים בגודל ובצורה. כל זה עוזר להדגיש עד כמה ביות החתול הוא חדש יחסית במונחים אבולוציוניים.
התמורות שחלו בחתולי הבית
גזעי חתולים כגון רגדולס (Ragdolls), בירמן (Birman), קורניש רקס (Cornish Rex) בעל הפרווה המתולתלת והספינקס (Sphinx) חסר השיער, הופיעו רק במהלך העשורים האחרונים. גזעים אחרים כמו חתול פרסי הופיעו בשלב מוקדם יותר בהיסטוריה (ניתן לעקוב אחר מקורותיהם במזרח התיכון כבר למן המאה ה־16), אך הם עדיין צעירים יחסית בהשוואה לגזעי כלבים רבים.
מגדלי חתולים עדיין יוצרים זנים חדשים, כולל הכלאות בין חתולי בית לחתולי בר. כך למשל, הבנגל (Bengal) היה במקור חתול נמרי בנגלי שהוצלב עם חתול בית, בעוד שהסוואנה (Savannah) היא הכלאה בין סרוול אפריקני לחתול הבית.
באירופה של ימי הביניים השתמשו בחתולים הן כמקור לפרווה והן לצורכי הדברה. כאשר קבוצה של ארכיאולוגים סקנדינביים השוו את גודל העורות של חתולים מתקופת הוויקינגים לגופם של חתולים בימינו, הם גילו שחתולים מהמאה ה־21 היו גדולים ב־16 אחוזים מאבותיהם.
מה שהופך את הממצאים הללו למעניינים זו העובדה שבעלי חיים בדרך כלל קְטֵנִים בממדי גופם בעקבות ביות; כלבים קטנים ברבע מזאבים, וכך גם כבשים ועיזים מבויתות הקטנות יותר מבנות מינן אשר חיות בטבע.
בעוד שחתולים נוטים להיות פחות חברותיים מכלבים, כנראה בשל היסטוריה אבולוציונית ארוכה של חיים כציידים בודדים ללא להקה, נראה שהמגע המתמשך עם בני אדם עשוי לתרום להתפתחותו של מזג נוח יותר. כיום, חוקרים מציעים כי לחתולים ידידותיים יש יתרון הישרדותי, מה שגורם להם להעביר גנים חברותיים לצאצאיהם.
כאשר מדענים השוו את ההתנהגויות החברתיות והאישיותיות של חתולי בית עם אלו של פרטי נמר ערפילי מצוי, נמרי השלג וחתולי בר סקוטיים, הם גילו שחתולי הבית לא ממש מתאימים לחיים קבוצתיים, בלשון המעטה. הם נטו להיות שתלטניים, נוירוטיים ואימפולסיביים – לא בדיוק חברי הלהקה האולטימטיביים.
עם זאת, החוקרים מצאו שיש קווי דמיון רבים בין התנהגותם של חתולי הבית לזו של האריה האפריקני, החי בקבוצות, וזה מצביע לטענתם על הפוטנציאל הגלום בחתולים להסתגל לעתיד חברותי יותר.
ככל שאנו חוקרים יותר לעומק את 'הפסיכולוגיה החתולית', כך גוברת הבנתנו את מה שמניע ומשמח אותם או את מה שהם יכולים לסבול ומה לא – ובכך גם להבטיח שלחתולים שלנו יהיו את החיים הטובים ביותר.
