בשעות בין ערביים אפשר לעיתים לראות צל מוארך גולש בגובה נמוך מעל שדות חקלאיים. זהו הזרון – דורס יום בינוני, בעל כנפיים צרות וזנב ארוך.
הזרונים שייכים למשפחת הנציים, אך מראה הפנים שלהם מזכיר דווקא ינשוף. מבנה זה משמש אותם לקליטת קולות מהשדה, ומדגיש את הייחוד שלהם בין דורסי היום. בישראל ישנם כמה מיני זרונים, חלקם חורפים קבועים ואחרים חולפים בנדידה מעל ביצות וכרי דשא.
אחד האתגרים המוכרים לצפרים הוא זיהוי זרונים, בעיקר נקבות וצעירים. ההבדל בין המינים דק, ולעיתים מתבטא בשילוב של דגם הכנף, צבע הראש, אורך הזנב והעונה בשנה. לכן לצילום הזרונים יש תפקיד כפול: הוא מאפשר לחובבי צפרות לחזור לצילום, להגדיל, להשוות וללמוד, והוא גם יוצר מאגר ויזואלי שמסייע להדרכה, להרצאות ולקורסים. לא פעם, זרון שזוהה בשטח כשייך למין אחד מזוהה לאחר מכן כשייך למין אחר.
על מנת לתעד אותם, הצלמים שוכבים במסתור, צופים מרחוק או נוסעים בשולי השדות, כל זאת כדי לראותם מרחפים לרגע מעל נקודה מסוימת ואז מנמיכים עוף אל הקרקע.
בשונה מדורסים רבים, הזרונים מקננים על הקרקע בין קנים או בתוך עשב גבוה. בחירה זו הופכת אותם לרגישים במיוחד לשינויים בשימושים שנעשים בקרקע: קציר מוקדם, חריש, רעיית בקר, ואף עבודות פיתוח שונות עלולות לפגוע בקינים.
מאחורי הסדרה עומדת גם מטרה רחבה יותר: להקנות לציבור תחושת היכרות עם ציפור שנותרת לרוב חבויה מהעין. עבור המתבוננים, זה יכול להיות שלב ההיכרות הראשון עם המתרחש בשדות ובביצות שבהם תלוי קיומם של הזרונים.














